לפני בערך חמש שנים התחלתי ללמוד בימוי והוראה בסמינר הקיבוצים. זה היה רגע לפני שבית הספר לאמנויות לבמה עבר לחלל המזעזע במגדל שלום, ועוד שכן בדרך נמיר. במשך שנתיים הייתי מקדיש את כל חיי למען התיאטרון, כי בסמינר הקיבוצים לימדו אותנו שזו הדרך – עם מערכת שעות עמוסה ומייגעת שנמשכת לעתים עד שעות הערב, ולאחר מכן הסטודנטים לרוב לא חוזרים הביתה, אלא נשארים במכללה כדי לעשות חזרות, לפעמים עד שעות הקטנות של הלילה.

>>יש רק דרך אחת יחידה להרגיש חופש בעיר הזו, והיא לשיר בקריוקי

זכור לי יום חזרות לתרגיל מחזמר,בו עיצבו לי תאורה שניים מחברי הטובים, אלון יחזקאל ושקד שנלר. לימים השניים עיצבו תאורת במה בהצגות בכל הארץ, וכבר אז סומנו כמעצבי התאורה של הכיתה. הם לקחו את עבודתם מאד ברצינות, וכך מצאנו את עצמנו בשבוע האחרון לחזרות עבור התרגיל הגדול של שנה ב', עושים קיו טו קי – שזה סשן במהלכו בודקים את כל הקיואים של התאורה והמוזיקה, בלי שחקנים – עד השעה ארבע בבוקר. כשסיימנו ישבנו לעשות שכטה בחצר, והבהלנו את המאבטח המסכן שלא הבין מה שלושה גברים עושים בסמינר הקיבוצים באמצע הלילה.

שקד אז אמר לי "הוא בטח חושב 'איזה מטומטמים שהם עושים את זה'". הלו"ז שלנו היה כל כך עמוס שאפילו מרצים ותיקים לרפואה נדהמו ממערכת השעות המפלצתית שלנו. אני מבין שעד כה זה אולי לא נשמע מאד חופשי, אבל העניין בסמינר הקיבוצים היו ההפסקות – והן היו המקום הכי חופשי שלי. הזמן ללא מרצים, ללא חזרות, ללא קיו טו קיו ופרה-פרודוקציה ובניית מאקטים ושינון טקסטים. זה היה זמן שבו יכולתי להשתחרר ולהירגע לרגע במדשאה הירוקה, או בגג הבניין שממנו אפשר לראות את הים.

סמינר הקיבוצים על דרך נמיר היה מלא במדשאות ירוקות, עצים, צמחייה ופינות חבויות, והרגעים האלה בין השיעורים היו חופשיים יותר מכל דבר אחר. היינו הולכים למקום שבו קראנו לו בצחוק "הכיתה המעופפת", מגלגלים שני ג'וינטים, ומעבירים אותם בסבב בינינו. אם הפינה הייתה תפוסה, היה אפשר ללכת מאה מטר ולהגיע אל המגרשים, שגם הם מוקפים בדשא ומשובצים בעוד שני ספסלים. אם שם היה תפוס, יש חניון לצד המגרשים, ושם מתחת לעצים הייתה פינה נסתרת וחמודה עם שולחן פארק שבו היינו יכולים לעשן בכיף. ואם גם זה רחוק מדי, היינו פשוט עולים לגג ומשקיפים על הים.

דווקא בגלל מערכת השעות העמוסה, ההפסקות האלה היו המקום הכי חופשי שהכרתי, אבל בסמינר הקיבוצים גם למדתי את מהות החופש. בלימודיי שם הבנתי שאני לא מסוגל ליצור ללא הפסקה ולפי דרישה. כל שבוע הביא להתמוטטות עצבים חדשה, כי בכל שבוע הייתי צריך להגיש תרגיל או טקסט או ריקוד, וכל שבוע הייתי צריך למצוא מחדש על מה אני רוצה לדבר ביצירה הבאה שלי, או באיזה מחזה אני רוצה לעסוק. הלימודים שם היו מתישים, ושחקו את היצר האמנותי שלי, והמערכת התישה אותי לחלוטין.

כיום אני יודע להגיד שאני לא מרוצה מכל התוצרים שלי שם. גם צוות המרצים לא היה מרוצה, ולכן הודיעו לי שאני לא אמשיך את לימודיי. רק כשסיימתי לנסות להיאבק בהחלטת ההנהלה, הבנתי שלימודי אמנות לא אמורים להוציא את המיץ של הסטודנטים – וזה לא דבר שקורה רק בסמינר הקיבוצים. גם בבית הספר למשחק הנחשב של בית צבי הלו"ז סטודנטים צפוף ברמה שאין להם אפילו זמן לעבוד, וזו פרקטיקה די נהוגה בבתי ספר מהסוג. זה לא היו רק 15-30 הדקות של השקט, אלא גם ללמוד איזה חופש אני צריך כדי ליצור. וזה הרבה יותר מהותי מאיזה תואר.

• הבועה
• אקדמיה
• סמינר הקיבוצים
• לימודים

• Facebook
• Twitter
• Email

פרופסור קרלו שטרנגר, מאנשי הרוח הבולטים והאהובים בתל אביב של העשורים האחרונים ומבכירי הפסיכולוגים בישראל, הלך לעולמו ביום שישי ויובא למנוחות היום (שני) בשעה 12:00 בבית הקברותמנוחת עולם בנתניה.

שטרנגר ז"ל היה דמות מוערכת ואף נערצת בחוגי הפסיכולוגיה האקדמיים, אך גם בסצנה הבוהמיינית-אינטלקטואלית שהתפתחה סביב מספר מוקדי בילוי בעיר, יחד עם רעייתו יוליה אלעד שטרנגר. הוא עלה לארץ משוויץ בגיל 20 לאחר שיצא בשאלה, סיים תוך שנים ספורות דוקטורט כפול בפסיכולוגיה ובפילוסופיה והפך לאוטוריטה אקדמית בתחום כבר בתחילת האלף.

בין הספרים שכתב התבלט במיוחד ספרו האחרון "אני, פרויקט מיתוג", שהתייחס בהרחבה אל משבר ההון התרבותי של בני דור האיקס ובני דור הוואי בעידן הרשתות החברתיות. פרופ' שטרנגר ז"ל הלך לעולמו ביום שישי האחרון, בגיל 61. יהי זכרו ברוך.

• פסיכולוגיה
• פסיכולוג
• אקדמיה
• דור ה-Y
• רשתות חברתיות

• Facebook
• Twitter
• Email

השנה היא 2015 ואת בוקר שישי הזה אני מתחיל מוקדם. תשע בבוקר, השעון המעורר בטלפון מצלצל ומקבל בתגובה החלקה מהירה של האצבע. חצי שעה אחר כך אני כבר צועד ברוטשילד בחולצה קצרה ובכפכפים, מסנוור קלות מהשמש התל אביבית ומהאנשים היפים העוברים מולי ברחוב. את שישי הזה אני מתחיל בחמרה של מתי המקלל עם כמה בירות וצ'ייסרים של וויסקי יחד עם שמשון מגינת הכלבים ואוכלוסיית הקבועים של המקום. היום ממשיך לים או לשנ"צ, היו מספיק כאלה, ותחת עננת השכרות הקלה לא יכולתי באמת לזכור. האמת שגם לא היה לי ממש אכפת.

שלוש שנים אחרי, ואת שישי הזה אני מתחיל מאוחר. שש וחצי בבוקר, הנודניק השלישי מניע אותי, טרוט עיניים אני גורר רגליים אל כוס הקפה הראשונה מבין שבע שיעזרו לי לצלוח את היום הזה. חצי שעה אחר כך אני נכנס לחדר שלה. "בוקר טוב, מתוקה," אני אומר לחצי מצח וכף רגל קטנה שמציצים מתוך בליל השמיכות. "אבא, תשיר שיר בוקר," קורא אלי קול קטן ומעט צרוד מבין השמיכות. אני שר ומהר מאוד הקול הקטן הופך לילדה קטנה אף יותר שמצטרפת אליי בשירה. כוס שוקו והתארגנות מהירה אחר כך, אני מוצא את עצמי צועד בברודצקי יד ביד עם יצור חי בעל יכולות ווקאליות ורמות אנרגיה שצריך לאסור בשעות שכאלה. אחרי הפקדה של הצאצא בגן אני מוצא את עצמי סופסוף במקום שכל הבוקר חיכיתי להגיע אליו – העבודה.

זה מקום טוב לעצור ולהגיד שאני אוהב את הילדה שלי כמו שלא אהבתי דבר בחיים, שאת ההחלפה של בירה בחמרה בחיבוק האוהב והחצי ישנוני שלה אני עושה בקלות. שהזכרונות הטובים מלפני מחווירים לעומת הזכרונות החדשים שאני יוצר איתה. הקושי העיקרי שלי בכל סיטואציית הילדה הזו הוא העבודה, או יותר נכון, ההתנגשות בין הרצון לעבוד לבין העובדה שמספר השעות בגן העירוני הוא בכל זאת מוגבל.אני אוהב את העבודה שלי, איך אפשר שלא לאהוב לעשות מחקר במדעי המוח במעבדה מלאה בטכנולוגיה מגניבה? אני אוהב את העצמאות שבמחקר ואת הגאווה שנובעת מהשקעת החיים בניסיון לפרוץ את גבולות הידע האנושי. אבל שלוש שעות אחרי שאני מגיע לעבודה בשישי אני כבר יוצא בחזרה לאסוף את הילדה.

אני אבא במשרה מלאה, והסיבה לכך היא שבחרתי להתחתן עם אישה חכמה, כשרונית ושאפתנית שבתורה בחרה לנצל את כישוריה כדי להיות רופאה. בתור רופאה מתמחה באא"ג במערכת הרפואה הציבורית הקורסת של מדינת ישראל, אשתי נדרשת לצאת לעבודה לפני זריחת החמה ולחזור אחרי שקיעתה, כל זאת מבלי להזכיר את שש התורנויות החודשיות בנות 26 השעות כל אחת ואת העיסוק במחקר רפואי. בתור אמא אוהבת, היא נלחמת על הזמן המועט שמתאפשר לה איתי ועם הבת שלנו, אבל גם בתקופות טובות אין סיכוי שהיא תספיק לחזור בזמן כדי לאסוף אותה מהגן.

אז מה אני יכול לעשות בתור אבא, סטודנט ודוקטורנט, מלבד להסתכל בקנאה על הרווקים ועל הרווקות במעבדה שלי שיכולים לעבוד ללא הגבלה? לא יכול להיות שאני היחיד, שאין עוד המוני אבות במשרה מלאה שלומדים וחוקרים באוניברסיטה. הרי את הדילמות שאיתן אני מתמודד בנקודת המפגש בין הורות לבין שאפתנות מקצועית חולקים איתי כל שאר האבות והאמהות. ובכל זאת, בכל זמני באוניברסיטה מעולם לא נתקלתי בפורום אשר מציע תמיכה לימודית, מקצועית וגם מנטלית לגברים אשר מנסים להצליח באקדמיה וגם אולי לשלב את ההצלחה הזו עם חיי המשפחה.

אז מה אני יכול לעשות? ההצעה של אופציה לפורום לגברים בלבד, כמו הפורומים הרבים לנשים בלבד שקיימים באוניברסיטה, כזה שייתן תמיכה אקדמית ומנטלית לחוקרים שהם גם אבות, נתקלת בכעס רב ומילים כגון "שוביניזם" ו"פרובוקציה". אופציה נוספת היא לקחת מטפלת שתאסוף את בתי מהגן ותטפל בה לשעה-שעתיים, אבל חוץ מהעול הכלכלי המעורב יש בכך גם ויתור על כל הזמן המשותף, החינוך והאהבה שאני יכול להעניק לילדה שלי. האופציה האחרונה היא פשוט להתמודד, כמו שלימדו אותי שאני צריך ויכול לעשות כל חיי. לכתוב במקביל דוקטורט במדעי המוח ודוקטורט בהורות ולהבין ששני המסלולים הללו יהיו ארוכים יותר, קשים יותר וטובים פחות בגלל השילוב. אולי יש אופציה נוספת אבל נגמר לי הזמן לחשוב, אני צריך ללכת לאסוף את הילדה מהגן.

• תזה - מגזין הסטודנטים של תל אביב
• הורות
• אקדמיה
• אבא

• Facebook
• Twitter
• Email

אתם יכולים לדמיין מצב שבו בתיכון שלכם רק אחד מכל עשרה תלמידים היה זכאי לתעודת בגרות? לפי נתוני משרד החינוך משנת 2016, זה בדיוק המצב במוסדות החינוך החרדיים. הבנים מפסיקים ללמוד מתמטיקה, אנגלית ומדעים בכיתה ז', הבנות לומדות בסמינרים (תיכונים לבנות) שאינם מגישים לבגרות, ובהגיעם לשערי האקדמיה, גם אלה שיצאו בשאלה עלולים לראות בלימודים הגבוהים משימה אבודה מראש.

בשנים האחרונות פועלים ארגונים שונים על מנת לעזור למי שהתחנך במגזר החרדי להשתלב בלימודים גבוהים. את הקושי להשלים את הפער מלווה לא רק את בני המגזר החרדי, אלא גם את מי שהתחנכו במסגרות החינוך החרדיות, ובהמשך חייהם יצאו בשאלה.

בר אולחוב, יועצת הכוון ומיצוי זכויות בעמותת "יוצאים לשינוי", מסבירה את הבעייתיות הכפולה: "בוגרי החינוך החרדי שאינם חרדים כיום, לא מקבלים את "סל הקליטה" ואת הסיוע בהשתלבות באקדמיה ובתעסוקה אותו מקבלים חרדים. זה לא פשוט להשלים הכל מאפס בטווח זמן כל כך קצר, לכן יש צורך בהתאמה של תנאי הקבלה לנתונים איתם הם מגיעים".

"יוצאים לשינוי" אינו הארגון היחיד הפועל לצמצום פערים אלו. מתוך הכרה בקשיים העומדים בפני בוגרי החינוך החרדי, הקימה גליה גבעולי, משפטנית ודוקטורנטית באוניברסיטת תל אביב, את תכנית "מובילים לאקדמיה" באוניברסיטה, תכנית המלווה סטודנטים יוצאי החינוך החרדי החל מהליך הקבלה לאוניברסיטה ועד לסיום התואר.

לתכנית יש פסיכולוגים, עובדים סוציאלים, יועצי לימודים, אבחונים ללקויות למידה, צוות מלגות ובנוסף, ניתן סיוע לסטודנטים בסיום הלימודים בהשמה לעבודה.

את התכנית הקימה גבעולי בשנת 2015 בסיוע פרופ' רון חריס, דקאן הפקולטה למשפטים דאז: "כשהתחלתי את הדוקטורט בפקולטה למשפטים ראיתי שאין סביבי אף חרדי. התחלתי לחפש אנשים שיבואו לתכנית. זה היה מאוד חדשני, כי מדובר בפקולטה מעורבת ולא מופרדת מגדרית". בשנה הראשונה של התכנית השתתפו בה שני סטודנטים. השנה עתידים להתחיל בתכנית בין 11 ל-15 סטודנטים וסטודנטיות, חרדים ויוצאים בשאלה.

אחרי שנתיים של תכנית הפיילוט בפקולטה למשפטים, פנתה גבעולי בהמלצת סגן הרקטור, פרופ' אייל זיסר, לפקולטות רבות נוספות, ביניהן ביה"ס לעבודה סוציאלית, הפקולטה למדעי החברה, ביה"ס להנדסת חשמל ואלקטרוניקה, ביה"ס להנדסה מכנית, והפקולטה לניהול וחשבונאות. השנה הצטרפו גם הפקולטה למדעי החיים, ביה"ס למתמטיקה, והיד עוד נטויה.

אסתי תייר, חרדית בת 32 ואם לשניים, שמעה על התכנית דרך קבוצת הווטסאפ בבית הכנסת של בעלה: "כשסיימתי את הסמינר פניתי ליחידה ללימודי בגרות אקסטרנית ואמרתי להם שיש לי תעודה של לימודי חוץ. שאלתי מה אפשר לעשות עם זה, והם אמרו לי ששמים את זה יפה בצד ועושים בגרויות. הייתה לי מחשבה בראש לגבי תואר במשך שנים, אבל לא האמנתי שזה יקרה. כשהגיעה האפשרות ללמוד באוניברסיטת תל אביב, חטפתי את זה. השלמתי בגרויות ופסיכומטרי, עברתי ראיון והתקבלתי".

תייר נאלצה לשלם מחירים מקצועיים ואישיים על הלימודים האקדמיים: "זה לא פשוט. הייתי צריכה לעזוב את העבודה ובעלי היה צריך לתת המון פוש בעבודה מהצד שלו כדי שאני אוכל ללמוד. הבנתי שזה הזדמנות נדירה ושכדאי לי לממש אותה". היבט נוסף של הקושי הוא מול המשפחה, בייחוד כשמדובר בלימודים אקדמיים בקמפוס מעורב מגדרית: "אני מגיעה ממשפחה שהיא חרדית הארדקור וקשה להם לקבל את זה. כשאני אומרת משהו לגבי הלימודים אומרים לי: 'ששש… הילדים פה'. זה לא מתקבל יפה. עבורי כיום חוסר ההפרדה המגדרית הוא לא אישיו, אבל אני קצת יותר מרוחקת מהגרעין המשפחתי".

מה שמיוחד בתכנית הזו, היא שאורח החיים הנוכחי של המשתתפים בה לא משנה כדי להתקבל לתכנית.

חיים דרדק, בן 27, יצא בשאלה בגיל 18, אחרי 3 שנים בישיבה גבוהה והתגייס להנדסה קרבית. את מרבית בחינות הבגרות ואת בחינת הפסיכומטרי השלים באופן עצמאי במהלך שש שנות שירותו הצבאי. הוא השתחרר חמישה ימים לפני קבלת דרגת הסרן, כדי להתחיל את הלימודים בזמן. חיים יתחיל את השנה השלישית ללימודי משפטים, כאשר את השנה הראשונה סיים כמצטיין דקאן. את הבגרויות החסרות השלים דרדק במהלך הלימודים לתואר: "לא מדובר בשילוב חרדים, אלא בשילוב אנשים שלא הייתה להם את ההזדמנות כי הם היו חרדים, ולכן זו תכנית שגם מאוד מתאימה ליוצאים". גבעולי מוסיפה: "קיים מצב שבו סטודנטים בוגרי החינוך החרדי, שכבר לא חרדים היום, נופלים בין הכיסאות וזה מאוד כואב לי. צריך לעזור להם הרבה פעמים יותר, כי לפעמים המשפחה בוחרת לנתק את הקשר ואין יותר את התמיכה הכלכלית והנפשית. אני מוצאת את זה כשליחות".

מעבר לסיוע ברמה האקדמית, תכנית "מובילים לאקדמיה" משלבת גם תכנים חברתיים. משתתפי התכנית, חרדים ויוצאים כאחד, נפגשו עם יוצרי ושחקני הסדרות הפופולרית "שטיסל" ו"שבאבניקים", ובשנה הקרובה יתקיימו פעילויות חברתיות פעם בחודש.

אז מה הלאה?

אסתי מקווה לעבוד באחד מהמשרדים הגדולים, או לעסוק בתפקיד משמעותי בשירות המדינה: "אני חושבת שהמעורבות וההשתלבות בכלל החברה הוא משהו נכון, והוא משהו שמתאים לי".

חיים התחיל טרום התמחות באחד מהמשרדים הגדולים בתל אביב, ובמקביל עובד בקליניקה פלילית באוניברסיטה. הוא מקווה שזה יעזור לו להחליט מה התחום שבו יתמקד כשיסיים את לימודיו.

גליה מייחלת לכך שהתכנית תלך ותתרחב: "נורא חשוב לי שפקולטות שעדיין לא הצטרפו – יצטרפו. אני יכולה להגיד מהניסיון שלי, אנשי הסגל מאוד מרוצים מהשילוב הזה. הם שומעים מגוון דעות גדול יותר וזה הרבה יותר מעניין לחיות בחברה מגוונת – לכולם".

ליצירת קשר עם תכנית "מובילים לאקדמיה":

galia.givoly@yahoo.com

ליצירת קשר עם עמותת "יוצאים לשינוי":

yozimleshinuy@gmail.com

• תזה - מגזין הסטודנטים של תל אביב
• אוניברסיטת תל אביב
• חרדים
• אקדמיה
• יוצאים בשאלה

• Facebook
• Twitter
• Email

אהלן שוקי טאוסיג, עורך אתר העין השביעית. השבוע יצאתם בקמפיין גיוס מהציבור לתפעול האתר, אחרי שעזבתם את המכון הישראלי לדמוקרטיה שהחזיק אתכם כלכלית. איך הולך עד עכשיו?

"הולך מצוין, גייסנו בינתיים 60 אלף ש"ח ביממה אחת נכון לשני בצהריים – ע"מ)".

למה זה נגמר עם המכון לדמוקרטיה?

"המכון עבר קיצוץ גדול ובמסגרתו הוחלט לסגור אותנו אחרי 20 שנה. אנחנו, צוות האתר, החלטנו לא לתת לזה לקרות ולכן הקמנו עמותה ואנחנו מנסים לגייס את המימון בעצמנו. יש באתר לינק לקמפיין התורמים שלנו".

כמה כסף אתם צריכים?

"הצלחנו להוריד את התקציב השנתי שלנו מ־ 1.6 מיליון ש"ח לפחות ממיליון, ויש מצב שזה יירד עוד. הכסף הזה הולך למשכורות של שלוש משרות ושליש, לשכר לכותבים פרילנסרים ולתפעול האתר ברמה הטכנית – שרתים וכו'. הפעילות השוטפת שלנו עולה בערך 70־80 אלף ש"ח בחודש שמתוכם כ־50 אלף למשכורות".

כמה קוראים יש לכם שאינם בברנז'ה או אנשי אקדמיה שעוסקים בתקשורת?

"יש לנו כ־160,000 גולשים וקרוב לחצי מיליון דפים נצפים בחודש, אז ברור שלא כולם באים מעולם התקשורת. הקוראים שאינם מהתעשייה הם קודם כל סטודנטים לתקשורת, העין השביעית היא חלק מסיליבוס החובה בכל חוג לתקשורת בארץ, לצד אנשים שפשוט מתעניינים בתקשורת ובביקורת תקשורת".

במציאות שבה סוגרים עיתונים ויש לא מעט אתרי אקטואליה עצמאיים שנלחמים על חייהם, זה לא קצת לוקסוס להחזיק אתר שלם שעוסק רק בביקורת תקשורת?

"להפך. דווקא המצב של תקשורת מוחלשת, של עיתונאים מוחלשים שכל רגע עומדים לפני פיטורים, מגביר את הצורך בכלי תקשורת עצמאי שבודק ובוחן את התקשורת. המצב הזה עושה אותה הרבה יותר פגיעה וחדירה להשחתה ולכניסה של אינטרסים זרים. הביקורת לא עוסקת עוד בניואנסים ודקויות אלא מנהלת דיון אמיתי בשחיתות שחדרה לתקשורת. רק גוף חיצוני יכול להציף אותה. השפעה של אינטרסים זרים על עיתונאים, השפעה מושחתת של מו"לים, חברות שקונות אייטמים בכסף – הכל דברים שקורים יומיום".

אתה ואורן פרסיקו כותבים את סקירת העיתונים באתר מדי יום. אתה אשכרה קורא את כל העיתונים כל בוקר? זה פסיכי.

"לא, אי אפשר לקרוא הכל. אני עובר על 11 עיתונים יומיים, עיתונים כלכליים ועיתונים חרדיים. את חלקם אני קורא בפרינט ואת חלקם באינטרנט כדי לחסוך עלויות, אבל אני אף פעם לא קורא הכל. עם השנים אתה לומד לזהות מה כדאי לקרוא, ויוצא שאני עובר על בערך חצי מכל עיתון. היום אני כבר יודע לזהות איפה מסתתרים האייטמים הקנויים, איפה האייטמים שהמו"ל דחף אותם וכו'".

מה שאומר שאתה ספץ בשמות כתבים. מי, נגיד, כתב החינוך של "מקור ראשון"?

"נדמה לי שיעל ברנובסקי אבל אני לא בטוח. האמת שככל שעובר הזמן ככה מתגבר קצב התחלופה של הכתבים".

ועד שאתה נקשר למישהו – הוא מפוטר.

"או להפך – עד שאני מוצא כתב עם טעויות מביכות וכיפיות, כזה שהאינטרסים שמשפיעים עליו שקופים, הוא מפוטר".

• שוקי טאוסיג
• תקשורת
• אינטרסים
• קניית אייטמים
• מ"ולים
• סקירת עיתונים
• עיתונים יומיים
• עיתונים כלכליים
• עיתונים חרדיים
• פרינט
• העין השביעית
• קמפיין
• תל אביב
• אהלן
• שחיתות
• ביקורת
• אקדמיה
• ברנז'ה
• עיתונות
• המכון לדמוקרטיה
• מימון ציבורי
• מימון הציבור
• אינטרנט
• עירוני