אבא אקדמאי: בין הגן למעבדה

השנה היא 2015 ואת בוקר שישי הזה אני מתחיל מוקדם. תשע בבוקר, השעון המעורר בטלפון מצלצל ומקבל בתגובה החלקה מהירה של האצבע. חצי שעה אחר כך אני כבר צועד ברוטשילד בחולצה קצרה ובכפכפים, מסנוור קלות מהשמש התל אביבית ומהאנשים היפים העוברים מולי ברחוב. את שישי הזה אני מתחיל בחמרה של מתי המקלל עם כמה בירות וצ'ייסרים של וויסקי יחד עם שמשון מגינת הכלבים ואוכלוסיית הקבועים של המקום. היום ממשיך לים או לשנ"צ, היו מספיק כאלה, ותחת עננת השכרות הקלה לא יכולתי באמת לזכור. האמת שגם לא היה לי ממש אכפת.

שלוש שנים אחרי, ואת שישי הזה אני מתחיל מאוחר. שש וחצי בבוקר, הנודניק השלישי מניע אותי, טרוט עיניים אני גורר רגליים אל כוס הקפה הראשונה מבין שבע שיעזרו לי לצלוח את היום הזה. חצי שעה אחר כך אני נכנס לחדר שלה. "בוקר טוב, מתוקה," אני אומר לחצי מצח וכף רגל קטנה שמציצים מתוך בליל השמיכות. "אבא, תשיר שיר בוקר," קורא אלי קול קטן ומעט צרוד מבין השמיכות. אני שר ומהר מאוד הקול הקטן הופך לילדה קטנה אף יותר שמצטרפת אליי בשירה. כוס שוקו והתארגנות מהירה אחר כך, אני מוצא את עצמי צועד בברודצקי יד ביד עם יצור חי בעל יכולות ווקאליות ורמות אנרגיה שצריך לאסור בשעות שכאלה. אחרי הפקדה של הצאצא בגן אני מוצא את עצמי סופסוף במקום שכל הבוקר חיכיתי להגיע אליו – העבודה.

זה מקום טוב לעצור ולהגיד שאני אוהב את הילדה שלי כמו שלא אהבתי דבר בחיים, שאת ההחלפה של בירה בחמרה בחיבוק האוהב והחצי ישנוני שלה אני עושה בקלות. שהזכרונות הטובים מלפני מחווירים לעומת הזכרונות החדשים שאני יוצר איתה. הקושי העיקרי שלי בכל סיטואציית הילדה הזו הוא העבודה, או יותר נכון, ההתנגשות בין הרצון לעבוד לבין העובדה שמספר השעות בגן העירוני הוא בכל זאת מוגבל. אני אוהב את העבודה שלי, איך אפשר שלא לאהוב לעשות מחקר במדעי המוח במעבדה מלאה בטכנולוגיה מגניבה? אני אוהב את העצמאות שבמחקר ואת הגאווה שנובעת מהשקעת החיים בניסיון לפרוץ את גבולות הידע האנושי. אבל שלוש שעות אחרי שאני מגיע לעבודה בשישי אני כבר יוצא בחזרה לאסוף את הילדה.

אמיר ומאיה לוי

אני אבא במשרה מלאה, והסיבה לכך היא שבחרתי להתחתן עם אישה חכמה, כשרונית ושאפתנית שבתורה בחרה לנצל את כישוריה כדי להיות רופאה. בתור רופאה מתמחה באא"ג במערכת הרפואה הציבורית הקורסת של מדינת ישראל, אשתי נדרשת לצאת לעבודה לפני זריחת החמה ולחזור אחרי שקיעתה, כל זאת מבלי להזכיר את שש התורנויות החודשיות בנות 26 השעות כל אחת ואת העיסוק במחקר רפואי. בתור אמא אוהבת, היא נלחמת על הזמן המועט שמתאפשר לה איתי ועם הבת שלנו, אבל גם בתקופות טובות אין סיכוי שהיא תספיק לחזור בזמן כדי לאסוף אותה מהגן.

אז מה אני יכול לעשות בתור אבא, סטודנט ודוקטורנט, מלבד להסתכל בקנאה על הרווקים ועל הרווקות במעבדה שלי שיכולים לעבוד ללא הגבלה? לא יכול להיות שאני היחיד, שאין עוד המוני אבות במשרה מלאה שלומדים וחוקרים באוניברסיטה. הרי את הדילמות שאיתן אני מתמודד בנקודת המפגש בין הורות לבין שאפתנות מקצועית חולקים איתי כל שאר האבות והאמהות. ובכל זאת, בכל זמני באוניברסיטה מעולם לא נתקלתי בפורום אשר מציע תמיכה לימודית, מקצועית וגם מנטלית לגברים אשר מנסים להצליח באקדמיה וגם אולי לשלב את ההצלחה הזו עם חיי המשפחה.

אז מה אני יכול לעשות? ההצעה של אופציה לפורום לגברים בלבד, כמו הפורומים הרבים לנשים בלבד שקיימים באוניברסיטה, כזה שייתן תמיכה אקדמית ומנטלית לחוקרים שהם גם אבות, נתקלת בכעס רב ומילים כגון "שוביניזם" ו"פרובוקציה". אופציה נוספת היא לקחת מטפלת שתאסוף את בתי מהגן ותטפל בה לשעה-שעתיים, אבל חוץ מהעול הכלכלי המעורב יש בכך גם ויתור על כל הזמן המשותף, החינוך והאהבה שאני יכול להעניק לילדה שלי. האופציה האחרונה היא פשוט להתמודד, כמו שלימדו אותי שאני צריך ויכול לעשות כל חיי. לכתוב במקביל דוקטורט במדעי המוח ודוקטורט בהורות ולהבין ששני המסלולים הללו יהיו ארוכים יותר, קשים יותר וטובים פחות בגלל השילוב. אולי יש אופציה נוספת אבל נגמר לי הזמן לחשוב, אני צריך ללכת לאסוף את הילדה מהגן.