יום יבוא, לא עוד המון שנים, ובנימין נתניהו יעזוב את הזירה הפוליטית. אנשים נוהגים לתהות מה יעלה בגורל המחנה שלו אחרי לכתו. עבור רבים מתומכיו, אשר רואים בו דמות אב כל יכולה, היום שאחרי ירגיש כמו בור שנפער מתחת לרגליים. יהיו שם הלם, יתמות פוליטית, מלחמות ירושה.אבל מי שעלול להימצא בסכנה גדולה אף יותר הוא המחנה השני– זה שהתפתח במשך שנים כמחנה רק לא ביבי, או בקיצור רל"ב. לא מפני שהוא טועה בהערכתו את נתניהו או מפני שהוא מוחלש פוליטית, אלא מפני שזהות המחנה, במשך שנים, התעצבה כמעט בלעדית ביחס אליו.

>> מאחורי החנוכיה של חב"ד מסתתרים איתמר בן גביר ועוצמה יהודית // דעה
>> איך מגבירות את התקווה עכשיו: לשפוך אור על המציאות. אור ורוד // דעה

מחקרים בתחום שבין פסיכולוגיה ומנהיגות פוליטית מראים שאנחנו נוטים לתפוס מנהיגים כמעין דמויות הוריות, מי שאמורים לספק לנו ביטחון, מסגרת ומשמעות. בהתאמה, אבלות על דמויות ציבוריות יכולה להרגיש דומה מאוד לאובדן של אדם קרוב.כפסיכולוג נחשפתי פעם אחר פעם להשפעה של מערכת היחסים עם ההורה על תהליך הפרידה ממנו. בקשר הורה-ילד קיימת תלות עמוקה של הילד בהורה. כך גם בזירה הציבורית, אזרחי מדינת ישראל תלויים בראש הממשלה. כשהקשר ברובו מיטיב – האובדן מוביל לכאב עמוק, אך הזיכרונות החיוביים והכרת התודה מאפשרים לעבד אותו ולהמשיך הלאה. לעומת זאת, כשהקשר הרוס, פוגעני ומסוכסך – המוות לא סוגר שום דבר. הוא מקפיא את הדינמיקה ההרסנית.

בקשר בעל אופי פוגעני מתפתחות פנטזיות, לרוב לא מודעות, שההורה ישתנה או שיכיר בפגיעה ובנזק שהוא גורם. במקביל, מתפתחת אשליה שההורה הוא המקור לכל הצרות ורק לאחר שהוא ילך, אפשר יהיה להתחיל לחיות. לפנטזיות אלה יש כוח להמשיך ולאחוז בנפש באופן כפייתי גם אחרי שההורה עוזב את העולם: הוא הלך, אבל הצורך ש"הצדק יצא לאור" ממשיך לנהל את העולם הפנימי.

"ההיסטוריה כבר תוכיח כמה נזק ביבי עשה לנו".
"רק אחרי שהוא ילך נוכל להתחיל לתקן פה".

אלה משפטים שאנו שומעים יום יום בארוחות שישי, בשיחות בבתי קפה ואפילו מאנשי תקשורת וציבור מובילים. אבל מה יקרה אם ההיסטוריה לא תספק את "הצדק ההיסטורי"? אם אחרי שהוא ילך, השסעים החברתיים והכשלים המוסדיים לא ייעלמו? לנפש דרכים עקלקלות, היא לא נענית בקלות למגבלות המציאות החיצונית ולא מוותרת בקלות על דרישותיה. לכן עלולה להיווצר היצמדות עיקשת לצורך שנתניהו יוכר כאשם הבלעדי במצבנו, וקושי אמיתי לעבור הלאה עד שפנטזיה זו תתממש (מה שעלול לא לקרות לעולם). כלומר, נתניהו עלול להמשיך לנהל את סדר היום רק שהפעם כבר לא כאדם ממשי, אלא כצל שממשיך לאחוז בנו ולרדוף אותנו.

מחנה שבונה את עצמו רק דרך התנגדות מסוכן לעצמו. אם נתניהו ימשיך להיתפס כהתגלמות הרוע, ובמקביל גם כאוחז בכוח כמעט אינסופי, יהיה מאוד קשה להניח אותו מאחור. אם נתניהו ייצא מהזירה הפוליטית לפני שמחנה רל"ב ישנה את היחס אליו, יש סכנה אמיתית שנתניהו ימשיך לנהל את המחנה הזה מבפנים. כך בדיוק נראה "אבל לא פתור": אין פיוס, אין הסכמה, אין סיפור מורכב – יש דמון שהלך, אך השפעתו מסרבת לשחרר את אחיזתה בתודעה. כמו הילדים שעסוקים בהורה הפוגעני גם כשהוא כבר איננו, כך גם קבוצה פוליטית יכולה להישאר כבולה למנהיג שהודח, פרש או הסתלק.

ההקבלה ליחסי הורה-ילד משמיטה עניין דרמטי: ילד אמנם תלוי בהורה, אך כאשר יגדל, הוא יוכל לבחור להתרחק ולנתק את הקשר. אנחנו האזרחים, איננו ילדים חסרי ישע, אך לצד זאת איננו יכולים להחליט לנתק את הקשר מראש הממשלה. עובדה זו, מעצימה את הזעם כלפיו על ידי מתנגדיו ומובילה אותם להקדיש את כל המשאבים על מנת לנסות לדחוק אותו החוצה מחייהם, והוא מוכיח בכל פעם שלא יזיזו אותו לשום מקום.

מחקרים בתחום שבין פסיכולוגיה ומנהיגות פוליטית מראים שאנחנו נוטים לתפוס מנהיגים כמעין דמויות הוריות. אבלות על דמויות ציבוריות יכולה להרגיש דומה מאוד לאובדן של אדם קרוב. כשהקשר הרוס, פוגעני ומסוכסך – המוות לא סוגר שום דבר. הוא מקפיא את הדינמיקה ההרסנית

אבל אין זה אומר שאין ביכולתנו לפעול למען עצמנו. למרות הזעם המובן והרצון העז שהוא ייעלם כבר היום, אני רוצה להציע דרך אחרת המקדמת אותנו אל המחר. לאחר שהבנו שנתניהו כרגע עוד איתנו והוא עצמו לא ישתנה, אני מציע לשים את הזרקור עלינו. אנחנו עוד יכולים להשתנות. המהלך שאני מציע הוא לא להפסיק לבקר אותו, אלא להפסיק להשקיע בכך את כל המשאבים. אני מציע לנסות להפסיק לראות בו מפלצת ולהתחיל לראות בו דמות אנושית עגולה: פוליטיקאי עם הישגים לצד נזקים, רגעים מנהיגותיים לצד החלטות הרסניות. כי ההפיכה של נתניהו לדמון טוטאלי – כמו ההפיכה שלו לדמות משיחית – לוכדת אותנו באותו מלכוד: שניהם מונעים התקדמות.

גם אם אתה מתנגד חריף, היכולת להכיר בכך שהיו לו הישגים או רגעים מנהיגותיים – אינה בגידה בעמדותיך. היא לא כניעה, היא שחרור מהתלות. היא הפיכת הדמות לאדם, לא למרכז הכובד של כל זהותך. בניגוד לתפיסה הציבורית הרווחת, הסתכלות על נתניהו בצורה מורכבת, תעצים את מחנה מתנגדיו, לא אותו. פסיכולוגים מבינים שזהו תנאי הכרחי ליכולת לגבש אישיות עצמאית וזהות העומדת בפני עצמה, ולא מתקיימת רק כהתנגדות אל ההורה. זהו גם המפתח שיוביל לשחרור מנתניהו ביום שאחרי.

כדי שהיום שאחרי יגיע באמת, ולא רק פורמלית, מחנה רל"ב חייב להתחיל לעבוד כבר עכשיו: לפתח שפה פוליטית שאינה מתארגנת סביב אנטי, אלא סביב רעיון. לבנות זהות שאינה נובעת מהתנגדות, אלא מחזון. הוא צריך להפסיק להיות "נגד" ולהתחיל להיות "משהו בפני עצמו". מדינת ישראל נכנסה לשנת בחירות וזוהי הזדמנות ושעת מבחן עבור המחנה שתבדוק איך הוא מתמודד עם השאלה הטעונה ביותר: האם לשבת עם נתניהו בממשלה.

אני לא חושב שיש כאן תשובה "נכונה" אחת. העניין הוא לא מה תהיה ההחלטה – אלא איך מתקבלת החלטה כזו. אם עצם העלאת האפשרות לדיון תמשיך להיתפס כבגידה, כחורבן המדינה, כהוכחה לתבוסה מוסרית טוטאלית, סימן שנתניהו עדיין מרכז הכובד של הזהות. זו התנהלות שעלולה להוביל לאבל לא פתור. אבל אם המחנה יוכל לנהל את הדיון הזה באופן רציונלי, לבחון יתרונות וחסרונות, תרחישים ותוצאות בלי להרגיש ש"כן או לא ביבי" זה חזות הכל – אז אולי תהיה כאן אינדיקציה ראשונה לכך שאנחנו בתהליך של התבגרות. זו תהיה הבשלתה של האפשרות שביום שאחרי, נתניהו יירשם כפרק מרכזי בסיפור הישראלי, אבל לא כסיפור כולו.
>> יאיר ויהראוך הוא פסיכולוג קליני בהתמחות ופעיל חברתי

• טור דעה
• הבועה
• פסיכולוגיה
• בנימין נתניהו
• מחדל נתניהו
• בחירות 2026?

מה הפלא שישראלים איבדו תקווה שישראל תוכל להיות מדינה שטוב לחיות בה, להיות בה "עם חופשי בארצנו", ונוטשים אותה בהמוניהם? הם מסתכלים על הפוליטיקאים, היועצים והפרשנים שמתיימרים לייצג אותם ואת ישראל החופשית, השוויונית, השמחה, הגאה והעשירה – ישראל שניצחה באירוויזיון, שמארחת את מצעד הגאווה המדובר בעולם, שייסדה את חברות ההייטק המוצלחות בתבל, שמייצרת סרטים, סדרות, אוכל ואמנות שמוצגים בכל רחבי הגלובוס – ורואים שהם פשוט ויתרו והתייאשו?

אין דרך אחרת להסביר את הראיונות העצובים – ולמען האמת, המבישים – של פוליטיקאים ויועצים אסטרטגיים בכתבה שהתפרסמה במגזין התחקירים "שומרים", שבה הם טוענים שכדי לנצח בבחירות, הציבור החילוני הגאה, היצרני והמשרת צריך להתבייש בזהותו ולוותר על חלומו לחיות במדינת מופת יהודית ודמוקרטית. "כך הפכה החילוניות למושג כמעט מוקצה בקרב המפלגות שאמורות לייצג את הערכים והציבור שלה", נכתב בכותרת המשנה.

לפני שנכנסים לדיונים טקטיים ואסטרטגיים על החוכמה בקמפיין שפונה לציבור החילוני, מרים את תרומתו על נס ומקדם את תפיסת עולמו באמצעות הצעות מדיניות נועזות ופורצות דרך – צריך לדבר על ערכים. או יותר נכון: על היעדרם. הציבור החילוני בישראל הוא ציבור ערכי ממדרגה ראשונה, ציבור שנאבק ועומד על עקרונותיו באומץ במדינה שנמצאת בנסיגה דמוקרטית, בעיצומה של הפיכה משטרית־דתית, ובמלחמה שבה לא ברור אם מטרתה ביטחון או ביאת המשיח. כל זאת בימים שבהם התרבות הישראלית, לכאורה, הולכת ונעשית דתית יותר.

מנהיגי הציבור החילוני צריכים להציג תכנית אמיצה וברורה לאופן שבו תיראה המדינה תחת הנהגתם. הם צריכים לומר לציבור באומץ – "בישראל הכל זה דת ומדינה ואנחנו מתכוונים להילחם למען האינטרסים שלכם"

להפקיר את הציבור הזה, ולהעלות על נס את ה"בנטיזם" כישראליות האולטימטיבית, דתיות "ליברלית" שמוכנה להתפשר על זכויות היסוד של נשים ולהט"ב, על הזכות לנסוע בשבת, על הזכות לאכול אוכל לא כשר, ובעיקר על החובה לנהל מלחמה כדי לתת לאזרחי ביטחון ולא מטעמים דתיים – זו בגידה איומה, פחדנות שאין לה מחילה. אבל, ובעיקר, זו גם טעות פוליטית ואסטרטגית. הבחירות הקרובות גורליות: אלו בחירות שבהן הציבור הישראלי יכריע איזו מדינה תהיה ישראל, מדינה חילונית ועשירה, שבה צעירים ירצו לחיות ולהקים בית, כמו בכל מדינה מערבית סבירה; או מדינה דתית וענייה, שבה "הצלחה" תימדד לפי היכולת של צעירים להגר ממנה, כפי שקורה במדינות אחרות במרחב.

אלו יהיו בחירות שישאלו האם ישראל היא מדינה בה לפרט יש את החירות לבחור כיצד לחיות את חייו; האם היא מדינה שבה המילה “יהודי” אינה קלף שנשלף כדי להשתיק מי שאינו חופשי כיפה או שטריימל; מדינה שבה כל אחד יכול לבחור אילו חגים לחגוג, איך לבלות את השבת ואיזו מסורת לקיים. הציבור החילוני הוא זה שמחזיק על כתפיו את החירות הזו במדינת ישראל, בלעדיו יקרוס החופש כמו מגדל קלפים. ואם הציבור החילוני והמסורתי לא יבין את זה, כי נציגיו לא יספרו לו את הסיפור הזה, הוא יפסיד.

>> הניצחון המוחלט: 30 שנות סאטירה נגד בנימין נתניהו אחד
>> זה או יפו או גרעינים תורניים. העירייה חייבת להפסיק לתמוך בהם
>> ועוד יותר מה? שיר השנה הוא שיר של מדינה בהזיות

היועצים והפוליטיקאים מדברים על סקרים. אולי כדאי שהם יסקרו את השאלות הבאות: האם חיילי צה"ל צריכים להיכנס למערכה למען יישוב עזה או למען ביטחון המדינה? האם הזמרת אודיה צריכה להיות צנועה יותר בהופעותיה כדי להתחשב ב"רגשות הדתיים", או שהיא יכולה לבחור כיצד להתלבש? האם להט"בים זכאים לשוויון מלא או שעליהם להסתפק בכך שיהיו אזרחים סוג ב'? אולי במקום לשאול "איך אדם מגדיר את עצמו", שישאלו באיזו מדינה הוא רוצה לגדל את ילדיו.

מלחמה לא מנצחים בהגנה, ולא מנצחים בפחד תמידי ממה יגיד נתניהו וכיצד תתקוף מכונת הרעל. העובדה שיועצים אסטרטגיים רציניים, שמעולם לא ניצחו את נתניהו ושבכשלונותיהם סייעו להקמתה של הממשלה הקיצונית בתולדותיה, מדברים בביטחון על כך שכדי לנצח בחירות הציבור החילוני צריך לקפל את ערכיו, צריכה לכל הפחות לעורר סימני שאלה.

מנהיגי הציבור החילוני צריכים להציג תכנית אמיצה וברורה לאופן שבו תיראה המדינה תחת הנהגתם: מדיניות ביטחון שממוקדת בביטחון בלבד, ללא שיקולים דתיים ומשיחיים; מדיניות חינוך שמחזקת השכלה ודמוקרטיה במקום לחזק כתות דתיות בעלות כוח לא פרופורציונלי; ומרחב ציבורי חופשי מכפייה דתית בכל ימות השנה. הם צריכים לומר לציבור באומץ – "בישראל הכל זה דת ומדינה ואנחנו מתכוונים להילחם כדי שהאינטרסים והאידיאולוגיה שלכם ינהיגו את המדינה".

ואגב, אם בנט רוצה למשוך מאוכזבי ליכוד, מצוין. אבל חילונים לא צריכים להצביע למי שבנה את הקריירה על ניירות עמדה של פורום קהלת, שלא מסוגל לומר בפה מלא שחילונים לא צריכים למות כדי שיבוא המשיח, ושעדיין לא התנצל על שהשווה בין בג"ץ לחמאס. מי שרוצה לנצח חייב להיות גאה בזהותו, בטוח בערכיו, ולהציג חזון ברור למדינת ישראל. עליו לתקוף בעקביות ולרגע אחד לא להתנצל. לצערי, הפוליטיקאים עייפים מדי, והיועצים פחדנים מדי – ובכך הם נותנים את המדינה למי שמעולם לא פחדו לומר שישראל צריכה להיות מדינת הלכה דתית וחשוכה.

• בחירות 2026?
• טור דעה
• חילוניות
• חילונים