לילה נטול הפתעות ודרמה בהוליווד: בטקס פרסי האקדמיה לקולנוע שנערך הלילה זכו בפרסים המרכזיים כל המועמדים שהיו צפויים לזכות בהם, כפי שהסתמנו בטקסי הפרסים האחרים לאורך שלושת החודשים האחרונים, ובראשם "אופנהיימר" עם שבעה פרסים ו"מסכנים שכאלה" עם ארבעה. סרט האנימציה הישראלי הקצר "מכתב לחזיר" של טל קנטור הפסיד בקטגוריה לסרט "המלחמה נגמרה" שנוצר בהשראת שירם של ג'ון לנון ויוקו אונו. וזה כנראה אומר הכל.

>>

בערב שהיה נטול הפתעות לחלוטין, לקח כצפוי "אופנהיימר" את כל הקופה עם פרס הסרט הטוב ביותר, ופרסי אוסקר ראשונים בקריירה לכריסטופר נולאן (בימוי), קיליאן מרפי (השחקן הטוב ביותר) ורוברט דאוני ג'וניור (שחקן המשנה הטוב ביותר), כשאליהם מצטרפים פרס העריכה, פרס הצילום ופרס הפסקול המקורי. רגע מרגש קמעה נרשם כשסטיבן שפילברג העניק לנולאן את הפרס שלו, במה שנראה כסימבול להחלפת המשמרות בין שני הבמאים הגדולים של הוליווד.

זכיות משמחות נוספות נרשמו לאמה סטון (השחקנית הטובה ביותר, "מסכנים שכאלה") ובילי אייליש (השיר הטוב ביותר, "ברבי"), כשבמקרה של שתיהן מדובר באוסקר שני בקריירה הצעירה שלהן. כצפוי דה'ווין ג'וי רנדולף ("נשארים לחג") זכתה בפרס שחקנית המשנה הטובה ביותר, הסרט "20 ימים במאריופול" על המלחמה באוקראינה זכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר, וסרטו של האיו מיאזאקי "הילד והאנפה" גרף את פרס סרט האנימציה הטוב ביותר.

בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר זכה סרטו הבריטי דובר הגרמנית של הבמאי היהודי ג'ונתן גלייזר, "אזור העניין", ואת הבמה ניצל גלייזר כדי לשאת נאום אמביוולנטי שבו תקף את ישראל אך הזכיר גם את קורבנות שבעה באוקטובר וטען שהשואה אינה יכולה לשמש הצדקה לכיבוש. "אנחנו עומדים פה כבני אדם המסרבים לכך שישתמשו ביהדות שלהם ובשואה לשם כיבוש שפגע בכל כך הרבה אנשים חפים מפשע, בין אם זה הקורבנות של השבעה באוקטובר או המתקפה המתמשכת על עזה", אמר הבמאי בנאום שהיווה התייחסות יחידה למלחמה בעזה לאורך הטקס ונתן את הטון ליחס כלפי ישראל מאחורי הקלעים.

במה שנראה כתבוסה קשה להסברה הישראלית, לא צוינו בטקס ולו פעם אחת השבויים והחטופים בעזה, ועל השטיח האדום לא נצפו הסיכות הצהובות שמביעות סולידריות עם משפחות החטופים, בניגוד לטקס פרסי האמי וטקס פרסי גלובוס הזהב שנערכו מוקדם יותר השנה. מיד אחרי שבעה באוקטובר עמדה מרבית הוליווד לצד ישראל, אך החודשים שחלפו מאז מחקו את התמיכה והחליפו אותה בביקורת קשה. על בגדי רבים מהסלבז שהגיעו לטקס, ביניהם בילי אייליש, ראמי יוסף ומארק ראפלו. לפני הטקס נערכה מחוץ לאולם הפגנה פרו-פלסטינית שהובילה לעיכוב של מספר דקות בתחילתו. אפשר רק להתנחם בביצוע החי והאדיר של ריאן גוסלינג לשיר מ"ברבי", שהיה ללא ספק שיאו של ערב מחורבן למדי.
>> טקס האוסקר שודר בשידור ישיר ב-yes וב-+STING, הטקס הערוך והמתורגם ישודר ביום שלישי בשעה 21:00 ב-yes MOVIES DRAMA.

• המסך
• אוסקר
• כריסטופר נולאן
• אופנהיימר
• אמה סטון
• רוברט דאוני ג'וניור
• בילי אייליש
• ברבי

"לא זמן למות", הידוע גם כבונד מס' 25, הוא סרט פרידה מדניאל קרייג במלוא מובן המלה. כש"קזינו רויאל" – הסרט הראשון שבו גילם את 007 – יצא למסכים ב-2006, כתבתי שזה היה "הבונד הראשון מאז 'לעיניך בלבד' (1981) שממש נהניתי ממנו. וחלק ניכר מההנאה הזאת היא בזכותו של קרייג, הבונד הטוב ביותר מאז קונרי, לפחות… קרייג, שהכריזמה נשפכת מהאוזניים הבולטות שלו, ושבניגוד לקודמיו כן משכנע כגבר שהייתי מוכנה להפקיד בידיו את גורל העולם, הוא גם הכי קרוב לדמות של בונד כפי שעלתה מספריו של פלמינג".

כזכור, בסרט ההוא בונד התאהב באמת, בפעם הראשונה מאז "בשירות הוד מלכותה" (1969) ומותה הטראגי של וספר לינד (אווה גרין) השאיר חותם בליבו. הסרט החותם את החמישייה של קרייג חוזר אל דמותה ושולח את בונד אל קברה, בניסיון להתגבר על אובדנה כדי שיוכל לפתח מערכת יחסים אמיתית עם אהובתו החדשה, מדלן סוואן (לאה סיידו) שאותה פגש ב"ספקטר". גם דמותו של בלופלד (כריסטוף וולץ), ראש ארגון הרשע ספקטר, ממשיכה לכאן היישר מהסרט הקודם שבו הוא נלכד והושם בכלא שמור, ושם הוא עדיין נמצא. כלומר, יש כאן ניסיון להמשיך ולייצר מעין קשת דרמטית עבור בונד/קרייג – אבל זה מנוגד למרכיבים אחרים בסדרה ולכן זה עובד רק באופן חלקי.

זה מתחיל נהדר עם סצנת אימה בשלג שמספקת סיפור רקע לדמותה של מדלן, לפני שאנחנו קופצים שנים רבות קדימה לחופשה רומנטית שלה עם ג'יימס באיטליה. החופשה מופרעת, כמובן, על ידי אנשים שרוצים להרוג אותו ואנחנו מקבלים סיקוונס אקשן מעולה וטעון דרמטית ברחובות הצרים של העיירה העתיקה מטרה, כוכבת קולנוע בפני עצמה שנראתה לאחרונה ב"בן חור" וב"וונדר וומן" (בונד כבר ביקר שם ב"קוונטום של נחמה").

כשהגיע השיר היפהפה של בילי אייליש המלווה את סיקוונס כותרות הפתיחה המצוין ליבי נמלא בהתרגשות של פגישה מאוחרת עם אהוב ישן. אחריהן הצטרפה לסרט דמותה של נומי (לשנה לינץ'), ה-007 החדשה שירשה את מקומו של ג'יימס, והיריבות המקצועית בין השניים הניבה ניצוצות. ואז בונד נסע לקובה ופגש את אנה דה ארמס בהופעת אורחת נהדרת כסוכנת סי.איי.איי נלהבת. והיו עוד כמה סצנות טובות עם פליקס לייטר (ג'פרי רייט). אבל הסרט המאוד ארוך הזה (שעתיים וארבעים דקות) הלך ונחלש בהדרגה.

החולשה הזאת היא שילוב של תסריט פגום ושתי דמויות מהותיות שאינן מצליחות להרים אותו – הנבל והאישה האהובה. לאה סיידו אמנם פחות צנונית מכפי שהיתה בסרט הקודם, אבל בינה לבין קרייג אין כימיה של ממש, וסיפור הרקע של דמותה בסצנת הפתיחה מבוזבז לגמרי. בעייתית עוד יותר דמותו של לוציפר סאפין בגילומו של רמי מאלק שמדבר לאט ובשקט. זה אחד הנבלים החלשים בסדרה וכשגם הוא מתעקש לפצוח במונולוג פילוסופי במהלך העימות הסופי עם בונד זה לא רק מיותר, אלא גם מחדד את הכשלים של עיצוב דמותו לאורך הסרט כולו. הוא מונע על ידי נקמה, אוקיי, אבל השאר לא ברור (כרגיל, גם כאן יש איום על כל אוכלוסיית העולם). בכלל, הסיקוונס הארוך (מאוד) במפעל הסודי על האי הסודי (תמיד יש אחד כזה) לקראת הסוף הוא החלש ביותר בסרט, גם מבחינה דרמטית וגם מבחינת האקשן שנעשה סתמי למדי.

שבתי וקראתי את הביקורת שכתבתי על "ספקטר" וראיתי שגם שם התרשמתי שהסרט מתחיל נהדר אך נחלש בהמשך (בתחילתו קרייג התנהג כמו רוג'ר מור הפלייבוי אך בהמשך חזר לעצמו וזה לא התחבר). התסריטאים ניל פרוויס ורוברט ווייד חתומים על כל סרטי בונד/קרייג (וגם על שני האחרונים של פירס ברוסנאן) ונראה שהם משקיעים בעיקר בהתחלות מרשימות ואחר כך מאבדים גובה. דמותה של נומי, למשל, מקבלת כניסה נהדרת, אך בהמשך הסרט מזניח אותה לגמרי וללינץ' המרשימה לא נותר מה לעשות. פיבי וולר ברידג' ("פליבג") אמנם צורפה לרשימת הכותבים כדי לאוורר את הדיאלוגים, אבל לא נראה שהיתה לה השפעה על מבנה התסריט.

כידוע, דני בויל היה אמור לביים את הסרט, אך פרש יחד עם התסריטאי ג'ון הודג' ("טריינספוטינג") בשל "חילוקי דעות יצירתיים" ואת מקומם ירש קרי ג'וג'י פוקונגה ("חיות ללא לאום"), הבמאי האמריקאי הראשון בתולדות הסדרה. בהיותו מעין סרט סיום, "לא זמן למות" בהחלט מעז לעשות דברים שלא נעשו לפני כן בסדרה – יש תחושה שמנקים את השולחן לפני הליהוק של הבונד הבא – אבל הסרט לא מצדיק את האורך המוגזם שלו ואינו משיג את עוצמת הרגש שהוא בהחלט שואף אליה.

ובכל זאת, כמה מילים טובות מגיעות לדויד דנציק השוודי בתפקיד המדען הרוסי העורק ולדו אוברוצ'ב, שמעצב הופעה זכורה כנבל משנה תולעתי, ולבילי מגנוסן כסוכן סי.איי.איי חסר סבלנות (השחקן המעניין הזה מתמחה בתפקידים של אנשים מפתיעים). גם אנשי הצוות הקבועים – בן ווישאו, נעמי האריס ורייף פיינס – עושים מלאכתם נאמנה. וקרייג הוא עדיין הבונד הכי טוב. בשורה התחתונה – אחלה חצי סרט.

★★★ 3 כוכבים
No Time to Die בימוי: קרי פוקונגה. עם דניאל קרייג, רמי מאלק, לאה סיידו, ג'פרי רייט. בריטניה/ארה"ב 2021, 163 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• ג'יימס בונד
• סרטים
• סרטים מומלצים
• קולנוע
• בילי אייליש

בילי אייליש שברה את הרשת כאשר חשפה אתמול את צילומי השער שלה למגזין Vogue הבריטי. בשנים האחרונות הקפידה הכוכבת בת ה-19 לטשטש את גופה ואת מידותיה, ונמנעה מרבדים מיניים בהופעתה הציבורית. כעת, היא מציגה את עצמה מחדש באופן בוגר ומיני יותר, ונדמה שהגיעה לשלב בו הפכה מנערה לאישה.

View this post on Instagram

A post shared by British Vogue (@britishvogue)

התגובות לא איחרו להגיע: ברובן מפרגנות, אך גם מופתעות מהפנייה החדה שעשתה הזמרת הצעירה. ניסיון העבר מלמד אותנו שלא מדובר בצעד יוצא מן הכלל כשמדובר בכוכבות פופ, אלא יותר כמו מסלול ברור ודי צפוי. הנה עוד כמה מקרים של כוכבות גדולות שהפכו מנערות צנועות – לנשים בטוחות ומיניות:

בריטני ספירס

מי שהייתה ידועה בתור נסיכת הפופ של שנות ה-2000 אפיינה במובנים רבים את הקריירות של זמרות הפופ שהגיעו אחריה. רובן, לרבות בילי אייליש עצמה, ציינו את ספירס כמקור השראה ומודל לחיקוי. ספירס למעשה התחילה את הקריירה שלה בתוכנית מוזיקלית לילדים בשם "מיקי מאוס קלאב", והייתה רק בת 12 כאשר הצטרפה לקאסט שכלל גם את ג'סטין טימברלייק, כריסטינה אגילרה וראיין גוסלינג. כמה שנים לאחר מכן הגיע "…Baby One More Time" שהפך אותה לכוכבת פופ בינלאומית בגיל 16. בקליפ נראתה במסדרונות תיכון אמריקאי טיפוסי, עם תלבושת אחידה כאשר חולצתה מקופלת וחושפת את בטנה – טוויסט קטן שרמז על העתיד לבוא. כחצי שנה לאחר מכן הגיע השער ההיסטורי שצילם דייוויד לה-שאפל עבור המגזין רולינג סטון. בשער נראתה הכוכבת הצעירה בהלבשה תחתונה, ובסט צילומים שבישר: הילדה התמימה מה"מיקי מאוס קלאב" כבר איננה.

כריסטינה אגילרה

נסיכת הפופ השנייה של שנות האלפיים, כריסטינה אגילרה, עברה גם היא מסלול דומה לזה של ספירס, הקולגה מהתוכנית "מיקי מאוס קלאב". אגילרה הוציאה את סינגל הבכורה שלה "Genie in a Bottle" וטיפחה תדמית צנועה ושמרנית. בשנתיים הראשונות לקריירה שלה היא הקפידה להישאר באזורי הטין-פופ, אך גם במקרה שלה השינוי לא איחר לבוא. בשנת 2002 היא הוציאה את הסינגל "Dirrty" מתוך האלבום החדש "Stripped". השמות של הסינגל ושל האלבום היו לחלוטין מילוליים. בקליפ לסינגל, שאותו ביים דייוויד לה-שאפל, נראתה אגילרה בלבוש חושפני במעין זירת איגרוף מחתרתית ומיוזעת. שינוי התדמית שלה התבטא גם מוזיקלית, כאשר באלבום התרחקה מז'אנר הטין-פופ ונעה לכיווני הרוק והיפ-הופ והחלה להתייחס בשיריה לנושאים הקשורים למיניות ופמיניזם.

ריהאנה

הכוכבת הענקית כבר כל כך מזוהה בתור הילדה הרעה של הפופ האמריקאי, שכמעט ניתן לשכוח את תחילת הקריירה המאוד תמימה שלה. הזמרת הברבדית אמנם לא הייתה כוכבת ילדים או נוער מעולם, אבל היא פרצה לתודעה כבר כשהייתה בת 16. אלבומה הראשון "Music of the Sun" יצא בשנת 2005, וזכה להצלחה מתונה בזכות הסינגל הראשון "Pon De Replay". האלבום כלל בעיקר מוזיקת אר-נ-בי עם השפעות קאריביות ניכרות. עד לשנת 2007 לריהאנה הייתה תדמית של זמרת פופ צעירה, שמחה ושמשית שמבשרת על בוא הקיץ. השינוי החל עם הסינגל "Umbrella" שנפתח במילותיו של ג'יי זי "ריהאנה, בחורה טובה שהפכה לרעה", שלאחריו הגיע גם האלבום עם אותו המסר – "Good Girl Gone Bad". הזמרת התרחקה מעולמות הרגאיי והדאנסהול ונכנסה חזק לז'אנר ההיפ-הופ והדאנס-פופ. בקליפ לשיר "Umbrella" הוחלפו השמלות הפרחוניות בחליפת לטקס שחורה וחושפנית, והשיער הברונטי המסולסל התקצר ונצבע בשחור.

אריאנה גרנדה

גם אריאנה גרנדה התפרסמה בתור כוכבת ילדים ונוער, עם השתתפותה בסדרה "Victorious" של ערוץ ניקלודיאון בשנת 2010. שלוש שנים לאחר מכן החלה את הקריירה שלה בתור זמרת פופ עם יציאת הסינגל "The Way", שיר פופ אר-נ-בי מתקתק ותמים. הזמרת הקטנטנה הקפידה לשמור על חזות תמימה וחמודה עד לשנת 2016, בה יצא אלבומה השלישי "Dangerous Woman". באלבום, ובשיר הנושא תחת אותו השם, אריאנה נולדה מחדש כאישה בוגרת, מינית ודעתנית. שירי האהבה המתקתקים פינו את מקומם לשירים בוגרים וחושניים יותר, שמדברים על סקס, מרד ומערכות יחסים הרסניות. עבור העטיפה של האלבום, צולמה גרנדה במסיכת לטקס עם אוזני ארנב הלקוחה מעולמות הפטיש.

מיילי סיירוס

כאשר מדברים על העשור הקודם, של שנות ה-2010, נדמה שלא קיימת דוגמה טובה יותר לשינוי תדמית מאשר מיילי סיירוס. הכוכבת שהתפרסמה בתור הדמות האנה מונטנה בסדרת הילדים המצליחה של דיסני, הכעיסה שמרנים רבים לאורך הקריירה שלה שהגיעה לאחר מכן. כבר מהרגע הראשון בו החלה בקריירת פופ עצמאית, התאמצה סיירוס להבהיר שהאנה מונטנה זאת רק דמות – ועכשיו הגיעה תורה של מיילי. למרות מאמציה, לציבור האמריקאי היה קשה לנתק את האנה ממיילי, והזמרת התקשתה לצאת מהמסגרת של כוכבת ילדים ונוער. בשנת 2013, בטקס פרסי ה-VMA, נדמה שהחליטה סיירוס לקיים טקס אשכבה חד משמעי לדמותה של האנה מונטנה. בהופעה ביזארית במיוחד, נראתה סיירוס יוצאת מדובי ענק, בתלבושת מינימלית ותסרוקת קצרה ומוזרה ומיד לאחר מכן המשיכה לסשן של ריקודים תמוהים וסוג של טוורקינג. שיא ההופעה הגיע כאשר הצטרף לבמה הזמר רובין ת'יק, וסיירוס התחככה במפשעתו בצורה מאוד לא מעודנת.

• ❤ תרבות
• פופ אמריקאי
• חדשות בפופ
• בילי אייליש
• בריטני ספירס
• אריאנה גרנדה
• ריהאנה
• מיילי סיירוס