החלטה גמישה: מה קרה כשהחלטתי לעשות ספורט כל יום
כמעט כל דבר שעשיתי בשבוע האחרון נעשה עם טייץ מהמם ונעלי ספורט. אכלתי צ'יפס בנעלי ספורט, כיבסתי בנעלי ספורט, שטפתי כלים בנעלי ספורט. עשיתי גאגא, זה נחשב? דף חדש: פרוייקט קבלת החלטות
אני אתחיל מהסוף: שבועיים לתוך השנה החדשה ואני יושבת על הספה בסלון עם הרגליים על השולחן, אחרי שטחנתי הר של צ'יפס ובלי יכולת פיזית לזוז. מתברר שכשמחליטים לעשות מלא ספורט מעכשיו, מקבלים גם החלטה לא מודעת לאפשר לעצמך לאכול יותר שטויות (כי מה, אני הולכת לשרוף מלא קלוריות, ברור). איכשהו על ההחלטה הגרועה של הצ'יפס לא ויתרתי. פילאטיס, מצד שני, אני אעשה כבר מחר.
עוד כתבות שיעניינו אותך:
כשהחלטתי להיות צמחוני
כשהחלטתי לחסוך
כשהחלטתי לבשל לעצמי
כשהייתי ילדה השתתפתי בנבחרת התעמלות הקרקע של בית הספר היסודי שלי. חוץ מזה שידעתי לעשות גלגלונים מושלמים, ההתמחות שלי הייתה בעיקר בשפגטים למיניהם. אני לא רוצה להשוויץ, אבל היו שכינו אותי "מר גמיש". חרכתי את המזרן בשפגט שמשום מה כינינו אותו אז "שפגט רוסי", אבל אני לא מוצאת שום הוכחה באינטרנט שבאמת קיים כזה מונח מקצועי. השבוע בפילאטיס נזכרתי בשפגט ההוא כשהתכופפתי על אותו סוג מזרן וניסיתי להגיע עם הידיים לכפות הרגליים. בקושי לברכיים אני מגיעה עכשיו.
אז לכבוד גיל 30, שחל בדיוק יומיים לאחר שהתחילה השנה החדשה, החלטתי לקחת את עצמי בידיים ולהפוך להיות ספורטיבית, חטובה וגמישה. זה התחיל מההבטחה "לעשות כל יום משהו ספורטיבי", המשיך ל"לפחות שלוש פעמים בשבוע" ונגמר בשיעור פילאטיס אחד ובהתנסות מאוד מוזרה בגאגא. את הגאגא אני לא מחשיבה כי הצלחתי ללכת בלי לצרוח מכאבי שרירים תפוסים למחרת, וגם כי לא הזעתי בו בכלל. עם זאת הוא עדיין כלל את החוויה שאני עוברת בכל שיעור ספורט שהוא: במשך 50 דקות הסתכלתי על השעון בסבל ואמרתי לעצמי "מה לעזאזל אני עושה כאן, מי כל המוזרים האלה ומתי זה ייגמר?".
כמעט בכל יום התכוונתי באמת ללכת לסטודיו "נעים" שאליו אני רשומה ושנמצא במרחק של שתי דקות הליכה אטית מהבית שלי. חזרתי הביתה מהעבודה, אמרתי לעצמי שאחליף מיד לבגד ספורט כדי למסמר את עצמי להחלטה, אבל איכשהו תמיד התפתיתי לעשות דברים אחרים. שטפתי כלים בחדווה, ניקיתי את החול של החתולים שלי בלי להתבאס בכלל, עשיתי כמויות כביסה בלתי סבירות לבית שחיים בו רק שני אנשים – הכל כדי להימנע מההחלטה הטובה והחשובה שקיבלתי.
את הכל אגב עשיתי כשאני לבושה בטייץ מהמם ומחמיא וכשנעלי ספורט לרגליי. את הבגדים של הספורט אני מאוד אוהבת. ניסיתי להגיע לזה מהכיוון השני וכיוונתי שעון מעורר לשעות מוקדמות מאוד (6:00 ־ 6:30) כדי ללכת לחדר הכושר לפני יום העבודה. הצלחתי להתעורר בלי בעיה, אבל להתחיל את הבוקר בלי קפה היה נראה לי משימה בלתי אפשרית כמעט כמו עמידת הידיים בסוף היוגה. ואחרי הקפה כבר אי אפשר לעשות ספורט – תהיה לי בחילה,
שיקרתי לעצמי.
אז אני אותה פדלאה שהייתי לפני שבועיים, פלוס חצי קילו של צ'יפס בבטן שלי וערמות של רגשות אשם בלב. אולי בשנה הבאה אחליט להתחבר לאני הפנימי האמיתי ולצאת לשתות יותר.
