קודם כל תל אביבי
בשמירה על ה"כרגיל" אין גבורה, יש בה בסך הכל רציונליות. טור עורך של אלכס פולונסקי
תל אביב ניצחה. בתי הספר לא הושבתו בדרמטיות, עסקים לא סגרו את שעריהם אלא בליל הרצח לאות סולידריות, והתושבים לא התבקשו להסתגר בבתים. כשהם הסתובבו ברחובות, הם לא נראו אחוזי בהלה. אם כבר, את הפאניקה זרעו הפוליטיקאים. לא כל מי שמתגורר בתל אביב גדל בה או בירושלים למודות הפיגועים. חלקנו הגיעו לכאן ממקומות אחרים בארץ ולא הספיקו לפתח פוסט טראומה. אולי זה הופך אותנו לבועה בתוך הבועה. בשמירה על ה"כרגיל" אין גבורה גדולה, יש בה בסך הכל רציונליות, או לפחות עוד אספקט שלה, שכן גם פחד מצמית הוא בסך הכל, ובלי שום ציניות, דבר רציונלי למדי. רציונלי כמו העובדה שיש סיכוי גדול יותר להיהרג בתאונת דרכים מאשר בפיגוע. זה משהו שאני אומר לפעמים לחברה שלי כשהיא לחוצה ומזכיר גם לעצמי, כדי שיהיה אפשר להמשיך בשגרה כשהמצב הביטחוני הוא סטייה ממנה.
כשהשרים בנט וארדן אומרים את אותם דברים הם לא עושים זאת כדי לעודד אותנו להמשיך בחיינו בזמן שהם מטפלים במצב, אלא כדי למרוח אותנו, לומר לנו כי לנצח נאכל חרא, כי תאונות דרכים (168 מיליון ש"ח לבטיחות בדרכים בתקציב המדינה לשנת 2015) ופיגועים (68 מיליארד ש"ח לתקציב הביטחון) הן גזרת גורל. במקום לשנות את המציאות הם מנסים לשנות את התפיסה שלנו לגביה. הרי אם תאונות דרכים הן חלק כל כך בלתי נפרד מהחיים שלנו, מה אנחנו עושים עניין מפיגוע?
לא ניתן לשמחה לאיד לדגדג אותנו וגם לא נעמוד בציפיות המלעיזים – לא נתקפל ולא נתקרבן. הפוליטיקאים לא יעשו עלינו סיבוב, גם אם יבואו לעשות ג'וגינג בגשם או יבקרו באופן חריג בזירת פיגוע כדי לדפוק נאום שכולו הסתה והסחת דעת. חוק העמותות, פסילת ספרי לימוד שכביכול מדרבנים להתבוללות מתוכנית הלימודים, ההתערבות בלימודי האזרחות, קריאות להקלה במתן רישיונות לנשיאת נשק, הבידוד הבינלאומי שמתקרב, הזרמת תקציבי ענק להתנחלויות, הזנחת המגזר הערבי, מתווה הגז – אלה רק חלק קטן מהדברים שהממשלה הנוכחית עומדת מאחוריהם, ובטווח הארוך הם מסוכנים לנוף חיינו ולשגרה שלנו לא פחות מכל יורה, דוקר או טיל. אנחנו נעשה עניין, אבל גם נמשיך בשלנו.
