מיוחד

האיש ההולך

הזוכים באות ההוקרה לאקטיביזם 2019
מרץ 2019

ברחובות של תל אביב יש אש. היא בוערת תמיד. לפעמים היא מתלקחת ומתפשטת בכל רחבי הארץ, אבל בדרך כלל היא להבה קטנה שמתודלקת על ידי קומץ שומרי גחלת שלא מתייאשים ולא נבהלים והולכים נגד הרוח ונגד הזרם. האש האקטיביסטית הזאת יכולה להתחיל בתיקון מקומי או במהפכה גדולה, אבל היא פועמת תמיד בעורקי העיר ותושביה וממתינה להתפרץ.

האיש ההולך, יצירת האייטיז העל זמנית של איתן ברטל ואילן גולדשטיין, מגלם את האנרגיה חסרת המנוח הזאת מיום היוולדו ("בקרוב אגיע רחוק") והוא האייקון המושלם לרוח המחאה של האקטיביזם הישראלי. 30 שנה אחרי היווסדו הוא עדיין הולך, וגם אם לא יגיע לעולם למחוז חפצו – עצם ההליכה אל עבר התיקון היא סיבת קיום מספקת. טקס הענקת אות האיש ההולך לאקטיביזם אורבני, שהתקיים ביום רביעי (27.3) בפעם השנייה, הוא רגע לעצור בו ולהוקיר את האנשים שהולכים בצעדיו כדי להפוך את המקום שבו אנו חיים לטוב וצודק יותר.

ואם נשים לרגע את המליצות בצד: החיים בישראל הולכים והופכים קשים יותר וצודקים פחות. רגע לפני הבחירות לכנסת שיכריעו אם פני המדינה לדמוקרטיה מערבית או לרפובליקה קיקיונית, חשוב לסמן את שלל המאבקים שמרכיבים את ההתנגדות לממסד המסואב ולאפליה הפושה בכל, ובעיקר את מי שעמדו בחזית וספגו בהתנדבות את האש הכבדה של השלטון. כי את זה צריך לדעת: אין דבר שמפחיד יותר את בעלי השררה והכוח מאשר אזרחים שקמים בוקר אחד ומקדישים עצמם למאבק ולתיקון. 11 הזוכים באות האיש ההולך הם התגשמות הסיוט שלהם והתקווה שלנו. אנחנו לא רק אומרים להם תודה. אנחנו איתם ומאחוריהם.

זאת גם הזדמנות להוקיר את בית העיר, שותפנו הבכיר לערב ההוקרה הזה, שתחת אוצרותה וניהולה של איילת ביתן שלונסקי הפך למרכז ייחודי לתרבות אורבנית, במה לאמנים, יוצרים ואנשי רוח שאינה חוששת להתריס ולאתגר את הסדר הטוב ולשמש בית לאלטרנטיבה רעיונית בשלל גוונים. אין שום דבר מובן מאליו במוסד עירוני כזה, מקום שבו האיש ההולך יכול להרגיש בבית, לבעוט בחופשיות רדיקלית ולשחזר את נעוריו.

עיתונות עצמאית, לוביזם חברתי, מאבק בשחיתות, מאבק לשקיפות, מלחמה לשוויון וקרבות נגד אלימות וגזענות, עמידה לצד המוחלשים והנזקקים, אמנות שמייצרת שינוי ואפילו קמפיין להצלת עצים עתיקים, כל אלה הם תוצרים ספציפיים של אותה רוח גדולה שנושבת בתל אביביות עצמה. לא בטוח שזה יספיק כדי לשנות את העולם, אפילו לא את המדינה, אבל לפחות נוכל לומר שניסינו.

 (ירון טן ברינק)