Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
אם צריך לבחור סיבה אחת בלבד שתסביר למה הגיוני לצפות לגדולות מדניאל אוקסנברג (27), הרי זו הפעלתנות החריגה (לתחום) שהוא הפגין בשנים האחרונות. מאז סיים בהצטיינות את חוק לימודיו במחלקה לאמנות בבצלאל ב־2016 כבר הספיק להציג בחממת האמנים הצעירים של יריד צבע טרי, פסטיבל הסרטים בבית אליאנס, גלריית המדרשה, גלריה גבירול ומוזיאון בר דוד בקיבוץ ברעם, וכן לשאת על גבו שתי תערוכות יחיד – האחת בגלריה ברבור בירושלים והשנייה בחלל הפרויקטים "Third Floor on the Left".
בשנה הקרובה מתכנן אוקסנברג פרויקט אמנותי שיעניק לו הזדמנות לחקור תחומים שטרם הייתה לו נגיעה בהם כגון תיאטרון, ספרות ופסיכולוגיה ולהתנסות גם בפרפורמנס.
אם את אמנית פלסטינית, אין רגע יותר מתאים להתפוצץ אל עולם האמנות המקומי. האמנות הפלסטינית נמצאת בשנה האחרונה בנקודת רתיחה רצינית, והאמניות, שמעטות מהן הצליחו לשבור את תקרת הזכוכית בתחום, מציפות את הגלריות והמוזיאונים. נראה שעאישה עראר (26) תמשיך את המגמה הזאת גם בשנים הקרובות. עראר נמנית על מחזור בוגרי המדרשה לאמנות של 2018. במהלך הלימודים זכתה בפרס הצטיינות על שם בועז ארד ובפרס קרן התרבות אמריקה ישראל.
ההישגים של עראר די מדהימים בהתחשב בעובדה שעד לפני כמה שנים היא בקושי ידעה מה זה ציור, וכמעט שלא החזיקה מכחול בידה. "אין אצלנו בחברה חינוך לאמנות. אם לא הייתי נרשמת ללימודים, לא הייתי מגלה אותה", היא מספרת. עראר התחילה ללמוד במסלול המצטיינים בחוגים למתמטיקה ולמחשבים. בסמסטר האחרון היא חיפשה אתגר חדש, נרשמה לשיעור ציור מופשט ועיניה נפקחו. היא עזבה הכל, עשתה ריסטרט ונרשמה לתואר ראשון באמנות.
עבודה של עאישה עראר
אף שהיא סיימה את לימודיה רק לפני שנה, כבר הספיקה להציג בכמה תערוכות קבוצתיות, שתיים מהן בגלריה דביר, שעל אמניה נמנים קליברים רציניים כמו דור גז, נעמה צבר, תומס הירשהורן וסיימון פוג'יווארה. אין ספק שמדובר בנקודת פתיחה מרשימה למדי לבוגרת טרייה.
אמנם עראר מגדירה את עצמה כאמנית פלסטינית ועבודותיה אף עוסקות בשתיקות ובהשתקות בחברה הערבית, אבל הן נראות זרות ומוזרות בתוך המשבצת של האמנות הפלסטינית הנשית שהורגלנו לראות. "יש אמנים פלסטינים שכל הזמן מדברים רק על הכיבוש. לדעתי יש דברים מעניינים יותר. אני מגדירה את עצמי קודם כל בתור אישה. פמיניזם מעניין אותי יותר מפוליטיקה", היא אומרת.
העבודות של עראר נעות בקלילות בין מדיומים שונים: על הרישומים החצי מופשטים שלה היא מעידה שהם מגיעים מתוך מצוקה ולא הנאה; בפרפורמנס ובעבודות המיצב שלה היא עוסקת לרוב בשפה ובקול. בפרויקט שלה בתערוכת הבוגרים, שאותו גם הציגה בגלריה דביר, היא הציגה רישומים ענקיים בספריי על בדים לא מתוחים, ואליהם התלווה קולה, שפילח את החלל בשירת זעקה משוחררת, "סירנה אלערביה".
"בתור אמנית אני כל הזמן מחפשת מי אני, מנסה להתאים את ה'אני' לחיים. אני אוהבת לשיר, בייחוד ראפ, שם אני מצליחה להביע את עצמי. תמיד הרגשתי שאני צריכה להילחם כדי לשיר. האיסורים בדת מעסיקים אותי מאוד. למשל, האיסור על נשים לדבר. זה לא משהו שכתוב בדת המוסלמית, זו פרשנות".
עראר מתגוררת בג'לג'וליה, נשואה ואם לשתי בנות. היא מספרת שסביבתה הקרובה התקשתה בהתחלה לקבל את רצונה לפתח קריירת אמנות, "אבל עכשיו יש יותר תמיכה. לא קל גם למצוא זמן ומקום לעשות אמנות", היא מודה. למרות זאת, היא ממשיכה לעבוד במרץ ורק החודש תציג בשתי תערוכות.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
כספין (31), בוגרת לימודי אמנות בבצלאל, כבשה את לבנו בתערוכות האחרונות שלה. באמצעות פיסול, פרפורמנס ווידיאו היא מבטאת את המתח של החיים שבין המסך לעצמי. בתערוכה "הטרגדיה של נחלת הכלל" עסקה בעולם אפליקציות הדייטים והראתה שבמרחב שבו שיברון לב הוא גם מבול הגיגים לא מוצלחים בפייסבוק אפשר גם לכבוש גלריות אמנות. היא מעוררת שיח על זהויות בעולם הדיגיטלי, על הקדמה ועל עצמנו ולא שוכחת לייצג את החומר ואת הממשי באמצעות פיסול.
לקראת חזרתה לבצלאל לתואר שני היא אומרת: "בארץ יש נטייה לתפוס את תחום האמנות כפנאי או פריווילגיה, זה קשור לאופי ההישרדותי שלנו ולשאלות מה יעיל ומה הכרחי. לשמחתי, אמנות לא עונה לשאלות האלה, היא הרבה יותר מסתורית". ונאמר אמן.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
בר נתן (28) סיים לאחרונה לימודים בבית הספר לאמנות במכללת ספיר ומעורר סקרנות רבה. הוא קיבל מלגה מלאה של ידידי בית הספר לאמנות לתערוכת יחיד בגלריה של קיבוץ בארי שצפויה להתקיים במרץ, ובנובמבר עתיד להציג בגלריית המקרר בתל אביב. לעבודות שלו, שנוצרות בסוגי מדיה שונים כמו פרפורמנס, ציור, שירה, וידיאו ארט, אמנות רחוב וסטיקרים הוא לא מעניק כותרות. יצירותיו דנות בייצוגי הגוף ובזיכרון הגופני. בימים אלו הוא מתעד בהן תהליך של ניתוח עליון כמו גם שינויים פיזיים ואת התחושות הנלוות לכך.
"חוץ מזה שאני עוסק בגוף הקווירי, אני מאוד מתכתב עם פוסט פאנק", הוא אומר. "אני מתכתב עם תרבות דלת אמצעים, מצייר על דברים מהרחוב כדי לא לשלם על קנבס לבן ואוהב את הרבדים שיש לזה ברמה המנטלית". כדאי להשיג את הפנזין שלו, "מחריבה", שהוא מוכר באופן עצמאי.
את הסרט "יום אחר" של שי דרור היה קשה לפספס בתערוכת הבוגרים של המחלקה לצילום בבצלאל שנערכה לפני שנה. מלבד החזון השאפתני שלו, הוא בלט גם בנושא המקורי שלו. לא כל סטודנט לאמנות בוחר להתמקד בפרויקט הגמר שלו בדמות היסטורית לא סקסית במיוחד כמו מייסד בצלאל בוריס שץ. את רעיונותיו האוטופיים של שץ ברוח הציונות עטף דרור בשפת הקולנוע הדיסטופי ונתן לו פרשנות עכשווית משלו. את הסרט הציג בכמה הזדמנויות, בין היתר בגלריה רוזנפלד, שם הציג עם חבריו ל"הסלון 5", קולקטיב שהתגבש במהלך הלימודים בבצלאל. נראה שנשמע מדרור ומהקולקטיב לא מעט בתקופה הקרובה.
