>> תמרה מובשוביץ (כאן עוקבים) היא אשת תיאטרון רב תחומית, כותבתואמנית דראג בדימוס. השבוע יפתח בתיאטרון הבימה הפסטיבל הלאומי למחזאות ישראלית (26-31.12), אותו היא מנהלת אמנותית עם המחזאי והבמאי יותם גוטל. השנה הפסטיבל מוקדש ליוצרות מכל תחומי התיאטרון הישראלי, וותיקות וחדשות כאחד, כאשר במרכז הפסטיבל יעמדו שש קריאות מבוימות של שבע מחזאיות ומחזאי אחד, המשקפות מנעד רחב של דורות וסגנונות. לצד הקריאות, יתקיימו אירועים מיוחדים וחד פעמיים, בהובלת כותבות, מוזיקאיות, קומיקאיות, ושחקניות מהשורה הראשונה של התיאטרון הישראלי, כמו למשלמחזה של יונה וולךשיוצג לראשונה על במת תיאטרון רפרטוארי, כפי שניסתה לממש בחייה (ללא הצלחה), או מפגשי סטודיו למשחק עם ליא קניג או אורלי זילברשץ, מופע מוזיקלי חשוף של זאנה איבגי, ועוד אירועים משמחים לחובבי הבמה.כאן בקישורתמצאו את כל הפרטים, ורכשו כרטיסים.

>> כוך קסום להופעות ושביל סודי אל הילדות // העיר של הילל סנדמן
>> מאפה שהוא טיול הביתה ומקום פשוט להיות // העיר של סאמר סלאמה
>> שער בין העולמות ומקום של מפלט ונחמה // העיר של אתי ציקו

1. כניסות אמנים

לא רק של הבימה, גם של תיאטראות אחרים. יש משהו ממלא יראה במרחב הלימינלי העל-זמני הזה, גם כשעוברים בו עשרים פעם ביום. פוטנציאל העניין והיצירתיות מחוץ לכניסות אמנים הוא מהגבוהים בעיר,ותמידיש הזדמנות לפגוש מישהו שאתה מעריץ, ממהר לאסוף ילד מהגן או בדרך לאכול צהריים.

2. שאקטי יוגה קולג'

כנראה שכל תל אביבי מאוהב במקום של היוגה שלו, ובצדק, הרי מה יש בסוף מלבד הגוף החבוט וההזדמנות להיות שעה וחצי בלי הטלפון, בטח כשאת בתחום ההפקה. המקום הזה בחובבי ציון הוא היציב בחיים שלי. גם כשלא דורכת שם חודשים, רגועה רק לדעת שהוא קיים, ושבמורד המדרגות הצבעוניות האלו, מישהו מחייך ושותה עכשיו בשקט תה.
חובבי ציון 52, תל אביב

3. בתוך המים בים

בעיקר אם זה ביום חול, בעיקר אם זה ראשון בצהריים, בעיקר עם הגב לאופק והפנים לעיר, שגם היא אינסופית. בול באמצע הבועה ומבחוץ לגמרי, הדיסוציאציה הכי אלגנטית.

4. נילוס

החלוקה היבשה היא שאנשי התיאטרון יושבים בפיקוק, ואנשי הקולנוע בנילוס, אבל אני מורדת בקביעה. גם בזכות המפות הלבנות והכיסונים, אךבעיקר בזכות מורן הבעלים, שהיא אישה נדיבה ומטריפה (ועם סטייל משגע, ושמופיעה במדור הזה קבוע). הנילוס כאן כי נחוץ מקום אחד בעיר להרגיש בו, מצד אחד, קצת בבית, ומצד שני, שיש עוד בשביל מי לעטות הבעה מחוכמת ולמרוח אודם. רק עד שהיין משפיע, וגם התחכום נמרח.
אלנבי 33, תל אביב

5. פינסקר 4 / כיכר מוגרבי

ביוני הדף של טיל מאיראן העיף לי חצי בית. הוא נחת עשרים מטר משם, על בניין רכבת בפינסקר-אלנבי, שהחברות הכי טובות שלי גרו בו כמעט עשור, בדירת שותפות כמו בספרים. המחשבות והשיחות הכי יפות של גיל עשרים שלנו נולדו בדירה הזו. אני עוברת שם בדרך לים ובכל פעם מחדש מצלמת את הבניין המרוסק, שיהפוך בקרוב לגראונד זירו, ואחריה בטח לרב קומות, התחדשות עירונית בחסות המלחמה. שלא תימחק לי אף פעם התמונה הסוריאליסטית הזו, של זכרונות מרוסקים ליסוד.

מקום לא אהוב בעיר:

קפה נחמה וחצי הסגור. זה נשל שהנחש העירוני עוד לא סיים להשיל, והוא עומד שם תלוי מול הפרצוף שלנו, לפני שתושלם החלפת העור המלאה. אני יצרנית רשימות אובססיבית, וכבר שנים מונה מקומות שנסגרו לי, כל בר ששאפתי להתמזג בו בטבעיות כנערה, כל קפה ברנז'אי בסמטה פלונית או אלמונית, כל במה שהופעתי עליה וכבר לא קיימת. בנחמה, אחרי אלף לילות, וצהריים עם אמא ופגישות עבודה ודייטים, כבר ידעתי שאני ממש בסדר. שלמרות הסטיגמה – כן נחמדים אלי, שיש איפה להוריד הצגה עם בירהמול הלפטופ, לבהות בטקסט שאף פעם לא אסיים לכתוב. עוד לא מצאתי איפה לשחזר את רומנטיקת הכותבים הזו, וזה קצת מפחיד.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ההצגה "מקום טוב הכל רע", של נורית וענת דרימר. עבודת במה שמוכיחה שעוד לא עשו הכל, שעוד אפשר להיות חדש ופרטני (גם כשאתן שתיים). יצירה שמזכירה לך שמותר ליצור, היא תמיד ראויה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
״פעולות פשוטות״, המחזה שכתב יותם גוטל (שותפי לניהול פסטיבל המחזאות), ונמצא בימים אלה בחזרות בהבימה. פיסה כתובה חדה מאד, שלוכדת את כל הרגשות הלא מילוליים במציאות החיים כאן, ושמה בהן מעט מילים (ובקרוב גם תנועה ותמונה וקול).ו-האלבום האחרון של גון בן ארי, אבל גם אלה שלפניו. שיקפצו ההייטרים, האיש גאון בדורו, ואם זה מה שאמונה באלוהים עושה לתפיסת המונח ״יצירה״ אני שוקלת ברצינות להצטרף.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אמנם מוזר לומר על המלחמה ש״זה נגמר״, כי במובן מסוים, עכשיו רק מתחיל הקשה הכי קשה והכי מפחיד.ועדיין, זה נראה כמו זמן נכון להתכנס, לטפל בעצמנו, ולצד היציאה להפגנות ולשיתוף הפוסטים הכועסים, להקדיש זמן לאנשים אהובים, להורים, לאחים, לסבא ולסבתא. זה הכי כיף והכי משתלם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
ירדן מרציאנו. כותבת, מרצה, אקטיביסטית קווירית-נכה גאונה וחריפה, וגם פצצת על אם יורשה לי. מספיקה שיחה אחת איתה כדי שיעוף לכם השכל.

מה יהיה?
יהיו חורפים קצרים יותר ויותר. יהיו עוד בתי קפה אהובים שיסגרו. תהיה רכבת קלה. יהיו מחזות טובים שייכתבו, יהיו גם גרועים. יהיו ביציות קפואות שלא נספיק להפשיר. וזה כל מה שאני יכולה לדעת בוודאות.

• העיר שלי
• תיאטרון
• הבימה

לנדב לודריקס, האדם שעומד מאחורי בר היין גאזטה ב-14 השנים האחרונות, תמיד היה חלום איטלקי קטן. החזון הוא מקום שכונתי אינטימי, שמציע פניני עסיסי, גבינות ונקניקים לנשנוש, כוסות יין, בקבוקים לרכישה ולא פחות חשוב – אספרסו ששותים בעמידה, ומוגש עם כוס סודה לצידה, ממש כמו באיטליה. כשהתפנה חלל בקרבת הגאזטה, ממש ליד כיכר הבימה, הוא החליט לפתוח את האחות הקטנה והאיטלקייה גאזטי. בונז'ורנו גם לך.
>>כדי למצוא את הקהל של חוף הצוק, קפה פלור נאלץ לצאת מאזור הנוחות

כבר במבט ראשון ניתן לראות בר שיש על משטח אדום בוהק, מכונת פריסת נקניקים בסגנון וינטג' מאיטליה, ויטרינה מזוגגת ומלאה בכריכי פנינים עמוסים בכל טוב, וכמובן – מכונת קפה אימתנית. לרגע אפשר להרגיש שאתם בנאפולי. באיטליה מקומות מהסוג הזה ניכנים בוותק ארוך שנים, אך כאן המעצבת שיר גבע יצרה אווירה קלאסית עם טוויסט עכשווי ומזמין.

על הפניני ושאר הנשנושים אמון השף עופר ששון (מקבוצת ILUׂ), שגם אחראית על המטבח בגאזטה, וערך מתיחת פנים משמעותית לתפריט. "הלכתי על פניני איטלקי מאוד קלאסי, ג'בטה-פוקאצ'ה לבנה, עמוסה בתוספות שלכל אחת מהן חשיבות בפני עצמה – גם לאיך שהן מונחות בתוך הלחם", מסביר השף. "חלק מהפניני איטלקיים מובהקים, ובאחרים הוספתי טוויסט מקומי. את המורטדלה כמיטב המסורת פורסים במקום, אבל לפניני חביתה למשל הוספתי מלפפון במקום עגבנייה, וקצת סחוג, ובטבעוני הוספתי חצילים אפויים. היה חשוב לי שהטבעוני יהיה טעים בפני עצמו, ולא פחות עשיר ומפנק מהשאר. טעים לאללה, ולא ברירת מחדל".

ומה לגבי האספרסו בעמידה? הוא לא רק מוצע כאן, אלא גם במחיר לא רחוק מזה שתמצאו באיטליה. כוס אספרסו בעמידה תעלה רק 5 ש"ח, ותוגש עם כוס סודה לצדה, ממש כמו בארץ המגף. מורידים בשוט אחד, וממשיכים הלאה ביום שלכם. ואם כבר אתם בדרך, אולי תוסיפו פניני מושקע לחגיגה: פניני קפרזה, חביתה או טבעוני (24\48 ש"ח), או אחד עם מורטדלה (27\54 ש"ח), וגם בגט עם סלמי וחרדל (36 ש"ח), או קרואסון עם פרושוטו וגאודה (28 ש"ח). ואם לא בא לכם על אספרסו בעמידה, כמובן שאתם מוזמנים גם לשבת. יש מספר שולחנות בחוץ, ואחד בפנים הממוזג, וגם אז מחירי הקפה מהנמוכים בעיר (8 ש"ח לאספרסו, 12 ש"ח לאמריקנו ולקפוצ'ינו קטן). הקפה כמובן איטלקי גם הוא, מיובא מאיזור דרום איטליה, ובקלייה כהה ומסורתית.

בגלל שגאזטי היא מבית היוצר של בר היין הסמוך (שהוא מהותיקים והחלוציים בעיר), יש כאן מבחר יינות אדיר במחירים נוחים במיוחד. "הכי פשוט, נמאס לי כבר מכמה שהכל כאן יקר כל כך, במיוחד מחירי היין". מסביר לודריקס. "אז עשיתי מה שאפשר כדי שהמחיר יישאר הגיוני, ואפשר לשבת פה על בקבוקים מצוינים במחירי חנות שמתחילים ב-85 ש"ח. ומדובר ביינות מעולים".

לצד היינות אפשר להנות מגבינות מקומיות שפורסים במקום, ומקורן במחלבות פלורה והמחלבה הקטנה, זאת לצד נקניקים מאיטליה ומגוון מנות קטנות ורעננות של דגים נאים, סלטים ושאר נשנושים שייצטרפו בהמשך לתפריט. וכמובן שהמקום מתפקד גם בתור חנות יין, כך שאם אתם קונים הביתה, תוכלו למצוא גם יינות במבצע במחירים של 40-50 ש"ח לבקבוק. צ'ין צ'ין, כמו שאומרות באיטליה. רגע, ככה אומרות באיטליה?
מרמורק 1, א'-ו' 8:00-18:00, בהמשך יפעל עד שעות הערב המאוחרות

• אוכלים שותים
• הבימה
• בר יין
• בתי קפה בתל אביב

יובל גרברהיא יועצת תקשורת ובעלת משרד יחסי ציבור המתמחה בעולם התרבות, הבידור והאמנות. היא מנהלת את מחלקת יחסי הציבור בסוכנות של שרית לבקוביץ', ועובדת עם מיטב מוסדות התרבות בישראל. בשנה האחרונה היא פועלת על קו ישראל-ברלין, שם היא מנהלת יחסי הציבור של השחקן יוסף סוויד בקריירה הבינלאומית שלו, לרבות עבודתו בתיאטראות מרכזיים באירופה והשתתפותו בפסטיבלים בינ"ל.

1. פארק הירקון

יש לי בו המון זכרונות, בעיקר טובים. יש ספסל ספציפי באמצע הפארק שעליו היינו יושבים החבורה שלנו מהתיכון. הייתי הולכת אליו כשהייתי עצובה וצריכה לחשוב, היו שם גם מספר דייטים טובים ופחות טובים במהלך השנים. יושבים עם בקבוק בירה ומדברים על הכל. היתרון בדייטים הגרועים שזה היה מאוד קרוב לבית שלי והייתי מצליחה לברוח מהר. וכשהכרתי את מי שהיום הוא בעלי, את הרגע שהבנו שאנחנו זוג העברנו על אותו ספסל בזמן שאכלנו גלידה. זה המקום האידיאלי להסתובב בו עם הילדים, לרכב על אופניים, לעשות ספורט או סתם לשבת על שפת הנהר עם שמיכה ופיקניק כייפי.

2. חוף מציצים

לא משנה מה תגידו לי, ולא משנה כמה חופים מדהימים יש בעיר הזו, מבחינתי חוף מציצים הוא הבית. החברות ואני היינו הולכות לשם אחרי בית ספר, בסופ״שים, אפילו את הסרט סיום תיכון שלנו צילמנו שם. מיותר לציין שזה חוף עם היסטוריה תרבותית, כולנו יודעים שהסרט ״מציצים״ צולם שם ושהבוהמה התל אביבית העבירה שם זמן לא מועט.

3. בבקה בייקרי

כשעבדתי במשרד יח״צ שטיפל בתיאטרון הבימה הייתי מגיעה כל בוקר, קונה קפה עם מאפה, פותחת לפטופ ועושה דברים לפני שעולה לתיאטרון לעבוד. הקפה פשוט מעולה, המזון מנחם והמזגן בפנים חלומי. עכשיו הם גם שדרגו את כל הבפנים ואפשר לשבת ולעבוד בנוחות. זו נקודת המפגש של כל השחקנים והעובדים של התיאטרון לפני שכולם מתפזרים להצגות, עבודה, או סתם עושים הפסקת סיגריה.
כיכר הבימה

4. לונדון מיניסטור

ביליתי שם את כל תקופת הצבא שלי, וגם היום אני שם די הרבה. בין אם זה ללכת להצגות בצוותא, ובין אם זה סופ״שים שלמים להעביר ב״פרינדס אנדרגאונד״. היינו יושבים שם ערב ערב, הכרנו את כל הברמנים ואף פעם לא ידענו איך הערב ייגמר. הפרינדס היה מוסד של לקוחות קבועים, וזה היה ממש חוק – יוצאים שבת, נפגשים בפרינדס. היום זה כבר הפך ל״באבו בר״ של אלון ושלומי, שהם גם האנשים מאחורי המופע ״שיחות עם הברמן״ שרץ שם, שזה אחד המופעים השווים ביותר ואני ממליצה לכולם ללכת לשבת על הבר, לשתות בירה וליהנות ממופע מגניב ביותר.
אבן גבירול 30 תל אביב

5. קפה זוריק

קפה זוריק הוא הקפה השכונתי האולטימטיבי. אני מרגישה שכל מי שנולד וגדל בתל אביב יש לו אחד כזה, שהוא במרחק הליכה מהבית. אני הייתי יושבת שם עם המשפחה שלי בשבתות כשהייתי נערה, או עם חברות אחרי העבודה. קפה זוריק זה המקום שאת יכולה להגיע על הבוקר בפיג׳מה לקחת את הקפה של הבוקר, להישאר שם לארוחת צהריים עם הלפטופ ולאכול את השניצל הלא פחות ממפואר שלהם ולקנח בקינוח מפנק. ובשנים האחרונות אם תשבו שם מספיק זמן, אולי גם תתקלו בטרטינו שותה את הכוס קפה התל אביבי שלו.
יהודה המכבי 4א׳ (כיכר מילאנו), תל אביב

מקום לא אהוב בעיר

רחוב אבן גבירול. זה נהיה פשוט בלתי נסבל ללכת בו, שלא לדבר על כל אלה ששוכרים דירות שמשקיפות לרחוב עצמו. השיפוצים של הכבישים והרכבת קלה שמעלים אבק לכל עבר, הרעש הבלתי פוסק של מכוניות שמצפצפות כי אין להן מושג לאן הנתיבים בכביש מכוונים. זה רחוב עם כל כך הרבה בתי קפה טובים, מקומות להסתובב רק שאין כבר חניה, המדרכות בקושי מאפשרות ללכת בהן כי הכל כל כך צר ומשום מקום יכולים לצוץ רוכבי קורקינט ואופניים שידרסו אותך. תעשו לי טובה עיריית תל אביב, תחזירו את הרחוב הזה למה שהוא היה!

>>סטייק האוס שנאמן לעצמו וקבב שנותן בראש. העיר של עומר לגזיאל
>>הלב הספרדי של העיר ונפילות כהזדמנות. זאת העיר של עילאיה שליט

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון (הצגה, מופע, סרט, תערוכה, הרצאה) סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
בתיאטרון הקאמרי רץ המחזמר ״דיר אוון הנסן״, שאני מאוד מאוד אוהבת כבר המון שנים, עוד מברודווי. מחזמר חשוב שמדבר על (אזהרת טריגר), חרם, דיכאון וקשיים של ילדים שלומדים בבית הספר תיכון. במרכז העלילה יש את אוון (אלון סנדלר הלא פחות ממדהים!), תלמיד תיכון שמתמודד עם נידוי חברתי ומקבל משימה מהפסיכולוג שלו להתחיל לכתוב לעצמו מכתבים שמתחילים במשפט: ״היום יהיה לך יום מעולה ואני אגיד לך למה…״. אוון מוצא את עצמו במרכז העניינים אחרי שאחד המכתבים מגיע לידיים הלא נכונות, וזה מוביל אותו לשרשרת טעויות שהולכת ומסלימה. המחזמר הוא מחזמר חשוב, בעיקר לבני נוער שמתמודדים עם כל הקושי שמגיע בגיל ההתבגרות, הוא חשוב גם עבורנו המבוגרים שנדע להסתכל על בני אדם ולזהות שהם צריכים עזרה ולא לפחד להושיט יד. במיוחד בתקופה הזו – זו יצירה חשובה ורלוונטית.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
אני אמא לילד בן 4, והאלבום שירי ילדים החדש של לי בירן ואליאנה תדהר ״יום יפה״ נתן לי המון תקווה וכוח. אנחנו מנסים ליצור כאן עתיד יותר טוב לילדים שלנו, ואחרי שנתיים שאנחנו בתוך סיוט שנדמה שלפעמים לא נגמר, האלבום שלהם הכניס לי המון כוח להאמין שיהיה פה בסדר, ושחייב להיות פה בסדר, עבור הילדים שלנו. עבור העתיד שלהם.

אנחנו מוקפים בכל כך הרבה מוות והשירים האלה מכריחים אותנו להתעסק בחיים החדשים שאנחנו מביאים לעולםף, ואיזה עולם אנחנו רוצים להשאיר להם. כשעידו הבן שלי נולד השמעתי לו את ״הכבש השישה עשר״ ואמרתי לעצמי, איזה באסה שאין יצירות חדשות כאלה שישארו איתו לכל החיים והוא יוכל להשמיע לילדים שלו. ומרגיש לי שהאלבום של לי ואליאנה הוא לגמרי כזה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מטה החטופים. אני מרגישה שהתרגלנו. יש לנו 49 חטופים בעזה, ואסור לנו לשכוח אותם. המשפחות שלהם עומדות במקום, בייסורים קשים כבר שנתיים. אסור לנו לעזוב אותם. אנחנו חייבים להגיע ולתמוך מתי שאנחנו רק יכולים, ולא להפסיק לדבר על החטופים והחטופה שעדיין נמצאים בגיהינום.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו / לה כרגע?
חד משמעית ההורים שלי. הם התל אביביים האולטימטיביים והם כוח טבע. אמא שלי, אורנה רוטברג, שחקנית תיאטרון, ערב ערב עומדת על הבמה ומשמחת אנשים גם כשקשה ממש, ואבא שלי שיש לו קליניקה פרטית (הוא הרפלקסולוג הכי טוב שתפגשו), וגם הוא עוזר לאנשים להרגיש קצת יותר טוב. הם שניהם האנשים הכי טובים שפגשתי, והם הגב הכי חזק שהיה לי בחיים, במיוחד בשנתיים האחרונות.

מה יהיה?
אני מאמינה שחייב להיות בסדר. אחרת מה נשאר לנו? יהיה טוב, ואנחנו נעשה שיהיה פה יותר טוב. סומכת על העם שלנו ועל האנשים שלנו.

• העיר שלי
• יוסף סוויד
• ❤ תרבות
• ברלין
• לונדון מיניסטור
• הבימה

>> מלווין מוריס, מבעלי מסעדת אינדירה, מאמין שהעבודה חשובה לנפש לא פחות מאשר לפרנסה. בשבעה באוקטובר הוא תכנן לחגוג עם כל המשפחה את הולדת הנכד הראשון, אך בהישמע האזעקה האירוע בוטל. לאחר יומיים המסעדה נפתחה שוב באווירת אבל. "הרגשנו שחזרנו לימי הקורונה, אבל היה חשוב לנו לפתוח למען החוסן הנפשי וגם על מנת לספק עבודה לעובדים שלנו". המסעדה שהוקמה בשנת 1991 חוגגת בימים אלה יום הולדת 34(!) בתפריט עשיר במחיר משתלם. במקביל צובר תאוצה המותג "גנדי" – מסעדת אוכל רחוב הודית מהירה וכשרה, שמביאה לעיר טעמים וניחוחות מדוכני הרחוב בכלכותה.

>> היא עזבה את תל אביב אחרי טראומה קשה. העיר שלה היא ניו יורק
>> תל אביב כולה בכדור בדולח ויער לפוקימונים // העיר של רחלי רוטנר

1. חינאווי Wine&More

בקצה חנות היין חינאווי Wine & More בקרליבך יש גריל־בר אותנטי, שבו הבשר שבוחרים עובר ישר מהוויטרינה של הקצב אל הגריל ומשם לצלחת. אני מאוד אוהב להזמין כאן סטייק פילה, ובתום הארוחה לקנות בשר הביתה.
קרליבך 25 תל אביב

2. בטשון

לבטשון יש דגים נאים מעולים ואת הטריות שלהם אפשר לראות עוד לפני ההכנה. כל מה שיש בתפריט טעים אבל אני אוהב במיוחד את המנות הראשונות.
קרליבך 29 תל אביב

3. סמרקנד

אני אמנם ממוצא הודי אבל אוהב מאוד אוכל בוכרי, ובמסעדת סמרקנד הוא תמיד שונה ומעניין. הכול שם טרי וטעים ולא קורע את הכיס.
דרך בן צבי 34 תל אביב

4. תיאטרון הבימה

אני גר סמוך לתיאטרון הבימה ומאוד אוהב לצפות בהצגות והופעות שם.
שדרות תרס"ט 2 תל אביב

5. אופטיקה בליסימה

בכל פעם שצריך משהו דחוף בענייני משקפיים אני הולך לבליסימה בקרליבך. אני תמיד מגיע לשם בדקה ה-90 והם מצידם תמיד עוזרים במהירות.
קרליבך 39 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

לונדון מיניסטור, המבנה שבו אינדירה ממוקמת. באזור ובמתחם עצמו ישנם מכורים רבים אשר מזיקים למקום. העירייה צריכה לטפל בהם ולעזור להם בהפניה למקומות שיכולים לעזור להם.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
המופע של קרן פלס באמפי בקיסריה. היו לה אורחות מרגשות – זהבה בן ומירי מסיקה, והייתה הופעה טובה מאוד.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
אני אוהב את רוברט דה נירו, והסרט "היט" שבו הוא משחק עם אל פצ'ינו מאוד אהוב עליי. המשחק והתחכום של הסרט מרגשים אותי, ובכל פעם שאני רואה סרט של דה נירו, אני מקבל כוח.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לאגודה למלחמה בסרטן. כל כך הרבה שנים האנושות סובלת מהמחלה הזו ועדיין אין לה פיתרון בחלק גדול מהמקרים. אנשים רבים נפגעים מסרטן ואם אפשר לעזור להם ולהקל עליהם, זה מבורך.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
ראש עיריית תל אביב-יפו רון חולדאי עושה הרבה למען העיר, מקדם ודואג לתושבים, ובזמן המלחמה הוא תרם רבות. כל נתיבי התחבורה שנפתחים זה מצוין וצריך להמשיך בכך.

מה יהיה?
אני מתגעגע לישראל של המאה ה-20, כשהכל היה יותר נעים. אנשים היו כיבדו יותר אחד את השני, היו פחות מגדלים ואפשר היה לקנות יותר בקלות בסופר. אני מקווה שהמלחמה והחטופים יחזרו וניזכר כולנו יחד במה שמחבר אותנו במדינה.

• העיר שלי
• אינדירה
• חינאווי
• בטשון דגים
• אוכל בוכרי
• הבימה

אותיות שחורות בולטות על רקע אדום מבשרות על "הפרק הבא" (The Next Chapter) בתיאטרון המלכותי הלאומי של אנגליה (או הנשיונל). מתחת להן, בעמוד הבית של אותו תיאטרון, באותיות לבנות על רקע סגול מוסברת הכוונה: "אינדו רובסינגהם חושפת את העונה הראשונה שלה". רובסינגהם היא האישה הראשונה, והאדם הלא-לבן הראשון, שנבחרה באחרונה לנהל אמנותית (וכן להיות מנכ"לית-שותפה) את המוסד שבכל העולם נושאים אליו עיניים. היא הציגה עונה משובצת כוכבים (לזלי מנוויל, פול מסקל ושיתוף פעולה עם הראפר סטורמזי) לצד בחירות רפרטואריות מסורתיות כמו "המלט", וגם עיבוד בימתי חדש לסרט "גאווה" מ-2014.

>>זה רק סרט על גבר בודד שמתיידד עם כלב, אבל הוא פשוט שובה את הלב

לא בכדי בחר הנשיונל במינוח "הפרק הבא" ביחס לכהונת רובסינגהם, כחלק מהנראטיב שהוא מבקש ליצור במהלך קמפיין גיוס תרומות תחת הכותרת "סיפורים מתחילים כאן" (Stories Start Here) – תיאטרון הוא מספר-סיפורים, הם מדגישים, וכניסתה של מנהלת אמנותית חדשה היא פרק נוסף בסיפור בן 63 השנים שלנו, שהחל בתקופת דור המייסדים בראשות סר לורנס אוליביה. פרק אחר, אולי שונה, שהוא חוליה משמעותית בשרשרת התרבותית ההיסטורית שמתקיימת ערב-ערב על הגדה הדרומית של התמזה. בלונדון מתכוננים לבחון את הרפרטואר של רובסינגהם, ובתל אביב נערך בינתיים הליך לאיתור המנהל/ת האמנותי/ת החדש/ה של התיאטרון הלאומי הבימה, שיהיה כפוף למנכ"ל התיאטרון.

לקראת סוף 2025 יסיים הבמאי משה קפטן, לבקשתו, כהונה בת כתשע שנים (מתוכן אחת כממלא מקום) כמנהל האמנותי של הבימה, ויחל לשמש מנכ"ל ומנהל אמנותי של התיאטרון העירוני חיפה. לנוכח קליטתו של הבימהכתאגיד עירוני השייך לעיריית תל אביב יפובתחילת 2022 (לאחר הקריסה בסוף 2019 בשל גירעון של יותר מ-100 מיליון ש"ח), ועדת איתור בהשתתפות גורמים עירוניים מוקמת כדי לבחון את המועמדים והמועמדות. אלה נדרשים להציג, בין השאר, ניסיון של עשור לפחות בתחום הבימוי (כולל בימוי עשר הפקות שונות לפחות) ומינימום של שלוש שנים בניהול צוותים מקצועיים ותקציב משמעותי. במידה וישנו ניסיון של שלוש שנים לפחות בניהול אמנותי של תיאטרון רפרטוארי או תיאטרון ילדים, פסטיבל או גוף אמנותי אחר, זה ייחשב יתרון, כמו גם ניסיון בכתיבת מחזות או בהוראה באקדמיה ובבתי ספר למשחק.

אך מעבר לעמידה בדרישות הסף ומילוי שאלון מפורט, שורת הבמאים והבמאיות שמתמודדת בימים אלה על התפקיד מתבקשת לפצח משימת בית, שהיא חלק מהגשת המועמדות לניהול הבימה בן 108 השנים: כתיבת נייר עמדה או מצגת של עד חמישה עמודים, שבהם יפרטו את מהותו האמנותית של התיאטרון בעיניהם, תמהיל הרפרטואר המרכיב את סדר היום שלו, הנושאים שבהם על התיאטרון לעסוק וכן יכללו התייחסות לחדשנות ולקירוב קהלים חדשים. ככה, פריסטייל, עם מסר של "קחו את זה מכאן ותהיו אתם הסטוריטלרים של הבימה".

רבות נכתב על המשימות והמהות של תיאטרון לאומי במאמרים ובספרים אקדמיים, והיו גם ועדות וגורמים שבחנו את הנושא בתיאטרון עצמו, וכן במשרד התרבות והספורט. יש אמנם תקנון לתאגיד שפרסמה העירייה, ובטקסט המופיע באתר הבימה מוזכרים קידום מחזאות ישראלית מקורית וקלאסית ויצירת חממה למחזאים ישראליים צעירים בתור יעדים הראשונים במעלה. אולם מה לגבי חזון מלא? הצהרת עקרונות מפורטת יותר, על-זמנית וישימה, כזו שתחבר בין העבר לבין העתיד של המוסד, ושאותה המבקשים לקבל את משרת הניהול האמנותי יוכלו לקרוא, להפנים וליישם בהגשה שלהם, ובהמשך בתפקיד? מסמך כזה אין בנמצא, ולכן תמוה למדי שהכדור הזה מגולגל למועמדים ולמועמדות המתבקשים להביא חזון מהבית (או מ-AI).

המשימה ה"פתוחה" הזו אולי מאפשרת לחלום בגדול, לחשוב "מחוץ לקופסה" וגם להבין מי מהמועמדים/ות מתכנן ריאלי ומי לא, מי חושב על קהל רחב ומי מכוון לברנז'ה. אבל בעידן מרובה-אילוצים שבו מתנהלת התעשייה הרפרטוארית בישראל (החל מתמיכה כספית הולכת ופוחתת, דרך קהל מתמעט ועד לתחרות גוברת מול תיאטרונים חדשים) ובעיקר, בהעדר חזון מגובש ומוצהר – אותה משימה נדמית כבעייתית ובלתי ממקדת. אם מוסד או ארגון אינם מסוגלים להציג מסמך עקרונות שיחייב כל מועמד/ת לתפקיד, עמוד שדרה ערכי ואידיאולוגי – ולא כל שכן מפורט – שישמש קנה מידה לבחירת המנהל/ת הבא, מדוע שהמועמדים יביאו על עצמם את כאב הראש הזה שעוד מקדים את המיגרנה הנלווית לתפקיד עצמו? איך אפשר לרצות להיכנס למקום – כל מקום, לא רק תיאטרון – שהדנ"א הארגוני, הערכי ובמקרה זה גם האמנותי שלו כה מעורפל, לא מנוסח ולא ברור?

שלושה מהתיאטראות הגדולים הפועלים כיום בתל אביב – הבימה, הקאמרי ובית ליסין – כבר כמעט בלתי ניתנים להבדלה. כולם מעלים מחזות זמר, דרמות וקומדיות, מקיימים אירועי מחווה לאושיות תרבות, עורכים פסטיבלי מחזאות מקורית שבתקווה תשתלב ברפרטואר וכתמיד נלחמים על לבם וכיסם של הקניינים מהיכלי התרבות ברחבי הארץ. דווקא בשל כך ראוי לברר לעומק איזה ערך מוסף ראוי שיהיה להבימה במצב כזה – ובפרט בזמן משבר ומלחמה – כסטוריטלר של המיקרוקוסמוס הישראלי ושל התרבות הישראלית, אם לחזור למינוח של הנשיונל האנגלי.

כדאי להביט מערבה מכאן ולחשוב מה הסיפור הייחודי שהבימה רוצה לספר על עצמו, על תיאטרון ישראלי ועל המדיום התיאטרוני בכלל, ולאן רצוי לקחת אותו בנקודה זו. אחרת, איך תוכל המנהלת הבאה (שמא תיבחר אישה ראשונה לתפקיד, ברוח מהלך "עיר שווה" למען שוויון מגדרי, שמובילה העירייה במוסדותיה) לכתוב את הפרק הבא בסיפורו של הבימה כחוליה בשרשרת התרבותית מבלי שתבין את הפרקים הקודמים בסיפור? זו חשיבה שראוי היה שתיעשה בתיאטרון כלפי חוץ וכחלק מהקול הקורא, כמבחן חשוב וקריטי לוועדת האיתור ולהנהלת התיאטרון יותר מאשר למתמודדים ולמתמודדות על המשרה. הוא ישפיע מטבע הדברים על דמותו של הבימה לא רק לכהונה הקרובה אלא בעיקר לטווח הארוך.
הכותב הוא מבקר התיאטרון של "כאן תרבות"

• טור דעה
• ❤ תרבות
• תיאטרון
• הבימה
• הצגות