• Facebook
• Twitter
• Email

הטרנדים של השנה

ביוגרפיות

עונת הפרסים הזו שייכת לסיפורים אמיתיים מהחיים. האקרנים התפקעו השנה משיעורי היסטוריה בכיכובם של מרטין לות'ר קינג, סטיבן הוקינג, אלן טיורינג, גיבורי מלחמה רנדומלים, אמנים, ספורטאים ושלל דמויות שבסיום הסרט מיהרתם לגגל כדי שתוכלו לומר "וואו, פרגנו עם הליהוק".

גברים לבנים

פני רשימת המועמדים כפני האקדמיה: 93 אחוז לבנים, 76 אחוז גברים, גיל ממוצע 63. המועמדים בקטגוריות הבימוי והתסריט הם 100 אחוז גברים לבנים, וגם בגזרת המשחק אין אף לא מועמד או מועמדת שאינם לבנים. מקסים.

מחלות השנה

A.L.S ("התיאוריה של הכל", "כמו שאת")
אלצהיימר ("עדיין אליס")
אספרגר ("משחק החיקוי")
דיכאון ("יומיים ולילה")
OCD ("מלון גרנד בודפשט")

הדמות הכי מפחידה בסרט מחוץ לז'אנר האימה

איימי דאן, "נעלמת" – וכל מילה נוספת ספוילר.
כריס קייל, "צלף אמריקאי" – מכונת הרג רצחנית, מוכנה להקפצה בכל עת.
טרנס פלטשר, "וויפלאש" – בוקר טוב, הזיכרונות המודחקים שלכם מהטירונות חזרו.
בירדמן, "בירדמן" – נסו אתם להרים את הפקת חייכם כשקול צרוד וקריפי מדבר איתכם כל הזמן.
לו בלום, "חיית הלילה" – רשע פסיכופט בסדר גודל קומיקסי, רק בעולם האמיתי.

דמות המשנה הלא אנושית המצטיינת

ביימקס ("שישה גיבורים")
ט.א.ר.ס ("בין כוכבים")
גרוט ("שומרי הגלקסיה")
הקופסונים ("הקופסונים")
התרמיל הענק של ריס ווית'רספון ("הולכת רחוק")

אות המופת לפסקול הסיוטי ביותר

טרנט רזנור עושה את השיט שלו ב"נעלמת"
שעונים מתקתקים ותופים דרמטיים ב"בירדמן"
דואט של תיפוף וצעקות ב"וויפלאש"
"הולכת רחוק" מחלל את "El Condor Pasa" של סיימון וגרפונקל

פרס הגז המדמיע המוזהב לסצנת הסקס המצלקת

"נעלמת"
שני מטורפים עושים סקס דוחה במיוחד ומסיימים בסוג של רימייק ל"קארי"

המקופחים של השנה

"סלמה"

נכון, לא צריך להעניק לסרטים מועמדות אוטומטית רק מכיוון שהם עוסקים בנושא חשוב או היסטורי. ואמנם "סלמה" הוא לא היצירה המרתקת ביותר שנעשתה השנה, אבל הוא בהחלט ראוי. ומצד שני – אם הוא לא מועמד באף קטגוריה אחרת, איך ייתכן שהוא מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר? לאופרה הפתרונים.

טילדה סווינטון

סווינטון היא חלומו הרטוב של כל במאי. מעין קנבס ריק ומשונה להפליא, שסופג לתוכו דמויות ושברי חיים בצורה מושלמת. השנה היא הפליאה בלא פחות משלושה סרטים – "רכבת הקרח" ו"רק האוהבים שורדים" (המופלאים והמקופחים בזכות עצמם) וכמובן "מלון גרנד בודפשט" שבו הייתה כמעט בלתי ניתנת לזיהוי. מריל סטריפ יכולה ללכת לדחוף.

"חולית של חודורובסקי"

הדוקו. הכי. טוב. אי. פעם. אלחנדרו חודורובסקי היה צריך לכל הפחות להיות מועמד לפרס השחקן הטוב ביותר.

טקס האוסקר, ערוצי הסרטים של yes ו־HOT Gold, הלילה שבין ראשון לשני

• בירדמן
• הולכת רחוק
• מרטין לות'ר קינג
• סטיבן הוקינג
• התיאוריה של הכל
• ווילפאש
• צלף אמריקאי
• הקופסונים
• סלמה
• אלן טיורינג
• אוסקר
• בין כוכבים
• משחק החיקוי
• שישה גיבורים
• מלון גרנד בודפשט
• נעלמת
• שומרי הגלקסיה
• טילדה סווינטון
• סרטים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

בקולנוע האמריקאי יש מסורת ארוכה של סרטי מסע על גברים שחוצים מדבריות ונהרות בחיפוש אחר החופש הטמון במרחבים הפתוחים. לפעמים נלוות אליהם נשים. אבל סרטים כמו "תלמה ולואיז" על נשים שיוצאות למסע לבדן, או בחברת נשים אחרות, ולא נתקעות בדרך, הם נדירים ביותר.

"הולכת רחוק", המבוסס על ספר זיכרונותיה של שריל סטרייד, הוא תוספת משמחת לרפרטואר המאוד מצומצם הזה. הסרט מתחיל ברגע של שיא – סטרייד מגיעה לפסגה, חולצת נעליים וחושפת בוהן רצוצה ומדממת. הפיזיות הכואבת של המסע היא מהותית לחוויה השלמה שלו. משם אנחנו חוזרים לתחילת המסע ולפלשבקים מחייה המקולקלים של סטרייד. המסע הרגלי בדרך נוף המשתרעת על פני אלף מייל במערב ארצות הברית נועד לתיקון הגוף והנפש. זה מסע לשם המסע.

ריס ווית'רספון, שהפיקה את הסרט, משילה מעליה את תדמיתה הנקייה, תרתי משמע, ומגלמת אישה פגומה, עקשנית, לא מתנצלת, שלאורך הדרך בוחנת את יחסיה את אמה האהובה והאופטימית תמיד (לורה דרן הנהדרת). היא אינה מתחנפת לצופים ואינה מצהירה הצהרות, והיא קונה את אהדתנו בזכות היושרה שלה והאותנטיות של הופעתה. בדרכה היא נתקלת בגברים למיניהם, וגם באישה אחת שיצאה למסע כמותה, והמפגש ביניהן הוא רגע של אחווה טבעית ומלבבת. אבל הסצנות היפות ביותר הן הרגעים שלה לבד עם עצמה, עם תרמיל הגב הענקי שלה ועם הנוף.

התסריט הנבון של ניק הורנבי מרסק את הרצף של המסע הארוך עם קולאז' אסוציאטיבי של זיכרונות, והבמאי ז'אן מארק ואלה ("מועדון הלקוחות של דאלאס") עורך אותם יחדיו עם מבחר שירים מתבקשים, כמעט מדי, על נשים ונופים. הבולט שבהם הוא "אל קונדור פאסה" בגרסת סיימון וגרפונקל, שצלילי הפתיחה שלו מושמעים שוב ושוב, ומעוררים תסכול קל בכל פעם שהם נפסקים, ותחושת סיפוק כשאנחנו סוף סוף זוכים לשמוע את השיר כולו. התעלול המוזיקלי הזה מדמה את קשיי ההתחלה של סטרייד לפני שהיא מוצאת את הקצב הפנימי שלה.

זה סרט יפה וכובש לב אך חסר בו משהו מחוויית ההתעלות שהציע "Tracks" הפחות מסחרי של ג'ון קוראן מ־2013, עם מיה ואסיקובסקה כצעירה שחוצה את המדבר האוסטרלי עם ארבעה גמלים וכלב. קצת פחות פלשבקים וקצת יותר רגעים של איחוד שקט עם הנוף היו עושים את העבודה.

השורה התחתונה:ריס ווית'רספון כובשת עוד פסגה

• ביקורות
• ריס ווית'רספון
• הולכת רחוק
• ביקורת סרטים
• תרבות