>> העיר של יונתן ברק // מקום ללכת בו מכות ומקום לברוח מהמציאות
>> העיר של טומאס יול // חצר שמזכירה את ספרד ומקום למסיבת רווקים

1. רחוב רופין

חבר אמר לי פעם שכל אחד מכיר מישהו שגר (בעבר או בהווה) ברחוב רופין. אמא שלי נולדה וגדלה ברחוב הזה, סבתא שלי גרה שם עד יום מותה, ואני הכרתי שם את אהבת חיי, נכנסתי שם להריון עם הבת הבכורה שלנו, ואז חזרנו לשם כשנולד הבן הצעיר שלנו. ממוקם חמש דקות מהים, מטר מבן יהודה אבל גם מספיק רחוק בשביל לא להרגיש את הבלגן והרעש מעבודות הרכבת. אני לא יודעת אם זה בגלל ההיסטוריה האישית שלי או העובדה שהוא נמצא בין רחוב ארנון של לאה גולדברג ובין הבית של בן גוריון, אבל הוא תמיד מרגיש לי מיתולוגי. ואיכשהו בכל העיר המתפתחת בקצב מהיר מדי, הרחוב הזה עדיין נראה כמו בימים שהייתי באה לישון אצל סבתא שלי.

2. החורשה ברמת אביב

כל מי שגדל ברמת אביב הירוקה מכיר את החורשה בין רחוב רידינג לברודצקי. ריאה ירוקה, כמעט פראית, שבאופן מופלא עדיין לא בנו עליה וגם לא נגסו בה. כשהייתי ילדה היתה שם קרוסלה בצורת עגבנייה שהיינו מתחבאים בתוכה ואומגה לא בטיחותית בעליל שהיינו מתרסקות ממנה. בשעה שכל השכונה הזו משנה את פניה למבנים חדשים, החורשה היא מונומנט עקשן לימים בהם היה יותר מרווח לנשום.

חורשת רידינג (צילום באדיבות עיריית ת"א-יפו)

3. פראג הקטנה

לפני כמה שנים המסעדה הצ'כית המיתולוגית עברה מאלנבי לבן יהודה. ברחוב שרוב המסעדות בו נסגרו מאז הקורונה, ואז עבודות הרכבת ואז המלחמה, פראג הקטנה פעילה ושוקקת. בלי מנות מתוחכמות ותמחורים מכעיסים, המקום הזה מציע תפריט פשוט ובסיסי, מלא סוגים של בירות ואווירה שכונתית ונעימה. כל שישי כשאין כוח לבשל, אנחנו הולכים לשם ומרגישים בבית.
בן יהודה 148

פראג הקטנה (צילום: יחסי ציבור)

4. תא תרבות דה וינצ'י

כעמותת תרבות עם משאבים מוגבלים ונטולת משרדים, אימצנו את החלל המופלא הזה, קומפלקס של חדרי חזרות לבמה ולמוזיקה, סדנאות עבודה, סטודיואים למעצבים וחללי הופעות ותצוגה לאמנים, שמשמש כבית ליוצרות וליוצרים העצמאיים בעיר. כמעט בכל רגע נתון חדרי החזרות מלאים בהפקות שמתגבשות והמטבחון מארח יוצרים, שחקנים ורקדנים להפסקות קפה. זה אחד המקומות הכי יצירתיים בעיר, מן גלגול מודרני ועמלני של "כסית". אבל גם המקום הזה הוא לא בועה והחלונות הגדולים משקיפים היישר לתוך מטה החטופים שמעבר לרחוב ומזכירים ששומדבר לא מנותק מהמציאות הנוראית.
דה וינצ'י 14

5. מרכז תרבות מנדל

אחרי שהפסטיבל שלנו התארח במוסדות התרבות הגדולים בעיר – מוזיאון תל אביב לאמנות, סינמטק תל אביב, מוזיאון ארץ ישראל – מצאנו לפני שלוש שנים בית במרכז תרבות מנדל ביפו. המבנה היפה הזה, עם הרחבה שתמיד משתפצת, מארח הצגות ילדים, מופעים למבוגרים ופעילויות שונות. והעובדה שהסטודיו של יסמין גודר, הכוריאוגרפית המצוינת,שנמצא שם בקומה השנייה, משקיף לאיצטדיון בלומפילד הסמוך, זו התמצית של תל אביב. כי גם אם זה מחול וגם אם זה כדורגל – זה תמיד בתנועה.
התקומה 1

מקום לא אהוב בעיר:

רחוב בן יהודה. כנראה אחד הרחובות שחטפו הכי הרבה מכות בשנים האחרונות. כבר בקורונה הוא הפך לרחוב רפאים, וברגע שהתחיל להראות סימני התאוששות התחילו עבודות הרכבת הקלה ואז המלחמה, והיום יש בו יותר חנויות סגורות עם שלטי השכרה מצהיבים ממקומות פעילים. עבודות הרכבת כבשו את הרחוב ומלבד לרעשים ולבלגן, המדרכות בו הפכו לכבישים ורוכבי אופניים ואופנועים נוהגים עליו בפראות בהכשרת העירייה, ומסכנים אותנו בכל רגע. אני רק מקווה שעד שנוכל להשתמש ברכבת אני לא אצטרך לטפס אליה עם הליכון בדרכי לחוג ברידג'.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
המופע "שבי לצדי" של עתליה ברזנבורג, נטלי צוקרמן ועידן שוורץ שעוסק בתכנים שקשורים למלחמה, לפוליטיקה, לריבים ולפיוס. אני אוהבת מופעים שלא מפחדים להסתכל למציאות בעיניים, שמחוברים לעכשיו ושיש בהם יותר סימני שאלה מסימני קריאה. עד לא מזמן, האמנות היתה מגיבה למציאות אחרי תקופת עיבוד ויש משהו כמעט מטלטל בלשבת בהצגה שמדברת את המציאות של כרגע, שמעבדת אותה על הבמה. אבל יש בזה גם משהו מאוד חזק, כמו סשן פסיכולוגי משותף.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
טד לאסו – בעולם של סדרות אלימות וציניות ודרמות שמכווצות את הנשמה, הסדרה הזו כל כולה זה טוב לב ואמונה. וממש שמחתי לקרוא שמגיעה עוד עונה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
יש רק דבר אחד שחשוב וזה מטה החטופים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
שרון גבריאלוב, השותפה שלי והמנהלת האמנותית של הפסטיבל, היא אמנם תל אביבית בנשמה יותר מאשר בכתובת, אבל מדובר באישה הכי יצירתית וחרוצה שאני מכירה. היא גם מלמדת תיאטרון בבית ספר של חינוך מיוחד, גם מעבירה חוגי הארי פוטר וגם מנהלת אמנותית את העמותה והפסטיבל. היא לא אמא לילדים אוטיסטים ועדיין מהרגע הראשון הבינה את החשיבות של הנגשת תרבות ואמנות ופועלת לקידום הרגישות, שבימים אלה כל כך חסרים במרחב שלנו.

5. מה יהיה?
אני אופטימיסטית חסרת תקנה על גבול החסרת אחריות. אני חייבת להאמין שיהיה פה טוב יותר אחרת אני אשתגע או אעבור מפה, ואלה שני דברים שאני לא רוצה שיקרו לי במידה שווה.

• העיר שלי
• הנגשה

>> מוחמד שקור הגיע לתל אביב מהכפר שעב בגליל התחתון, לוקה במחלה "רטיניטיס פיגמנטוזה" שפוגעת בראייתו ואובחנה אצלו ואצל שניים מאחיו בגיל צעיר (הוא הצעיר מבין 14 אחים). מוחמד, שקור, בוגר תואר ראשון בלימודי ארץ ישראל ולימודי עיסוי רפואי בווינגייט, הצטרף למרכז נא לגעת בנמל יפו כבר בשנת 2011, ולאורך השנים הדריך סדנאות, מלצר במסעדת החושך בלקאאוט ושיחק בתיאטרון 'נא לגעת'. כיום הוא שותף לפיתוח תוכן הסדנאות למבוגרים ולילדים ומשמש כמנהל הנגישות של המרכז.ביום שלישי הקרוב (3.12) ייפתח במרכז נא לגעת הפסטיבל השנתישלו בהשתתפות אמנים ויוצרים עיוורים, חירשים וכבדי ראייה ושמיעה. וגם: ליאור אשכנזי, דביר בנדק, ענת עצמון, דניאל סלומון, חיים באר, קרני פוסטל, אורי ירמיאס ממסעדת 'אורי בורי' כשף מתארח לארוחת פופ-אפ מיוחדת, יואב גינאי, קרן טננבאום ועוד.

>> העיר של דור ברזילי // דרינק מושלם, עסקית שווה ופלאפל צהוב
>> העיר של דורון מדלי // אווירה של סרט ובכל זאת קצת אירופה

1. חוף הדולפינריום החדש

אם יש משהו שאני יכול להבין ולהרגיש גם מבלי לראות, זה לגבי מקומות חדשים שמצטיינים ביופי ואסתטיות. כזה הוא הדולפינריום בגרסתו המחודשת, כשמיד קשה שלא לחוש בחדשנות של המקום מבחינת הריצוף, העיצוב המזמין והישיבה הנוחה שם. הספוט הזה המציא עצמו מחדש כמתחם של ספורט ימי, כשהחוף תחתיו, שעד כה היה סגור, נפתח לציבור וגם הוא מעולה ומזמין. אני עצמי גולש ולוקח חלק בקבוצת גלישה שבה כולנו לקויי ראייה, כיוזמה של העמותה הייחודית Wave-Ability שמחברת אנשים עם ובלי מוגבלות לפעילות גלישת גלים ייחודית. כך יש לנו בחוף הזה אזור גלישה שתחמו לנו במיוחד.

למרות שהוא מחודש והפך ממוגלה שתקועה באמצע קו הטיילת לפנינה על הים, יש לי תחושה שהמקום לא מספיק התגלה לכולם ונותר עדיין בגדר חצי סוד תל אביבי. לכן במרבית הזמן הוא לא עמוס, ובמיוחד כעת כשימי הקיץ כבר מאחורינו. נצלו זאת מהר ותהנו (למי שמגיע בתחבורה ציבורית: הוצבו במקום כמו ברוב החלקים לאורך הטיילת פסי הנגשה שמובילים לחוף באופן קל. בניגוד לכך, תחנות האוטובוס באזור עדיין לוקות בחסר מבחינת הנגשתן).
טיילת שלמה להט 20

2. מסעדת פנקינה

מלבד האווירה המעולה והמנות המנצחות במסעדה האיטלקית הנהדרת הזאת, נרשם פה גם האקס פקטור לגבי היחס האכפתי של הצוות המקסים והסבלני, כמו גם הנגישות שרמה גבוהה כמוה לא מצאתי באף מסעדה אחרת בעיר (מראש לא מחשיב את מסעדת בלקאאוט אצלנו במרכז, חשוב שיישאר פייר גיים). מבחינתי חלק מהעניין במקום הטעים והנעים הזה, הוא לשמוע את המלצרים הבקיאים מתארים את המנות כמו שירה, באופן ציורי וכל כך מעורר תיאבון, חוויה מומלצת אפילו לרואים מבינינו. החושים האחרים שמתחדדים מיד משחקים תפקיד מכריע, קודם הריח ואז הטעם – כשהמנות מצוינות ומשאירות טעם של עוד. נסו את הניוקי קוואטרו פורמאג'י המשובח ולא תצטערו. פנקינה היא ההוכחה שלא חייבים להיות יהודים שומרי מסורת, או יהודים בכלל במקרה הנ"ל, כדי להנות ממסעדות כשרות.
גורדון 39

3. יפו העתיקה

כשמה כן היא, יפו העתיקה אמנם עדיין לא הכי מצטיינת בנגישות מעודכנת בת זמננו. אבל בכל צעד, שעל ומעבר במתחם, אתה מרגיש כיצד כל אבן וסלע מספרות לך סיפור אחר בן אלפי שנים שמצית את הדמיון לגבי התרבות ההיסטורית המגוונת של יפו: מצרים קדומים, צלבנים, חשמונאים, יוונים, טורקים, בריטים, מוסלמים, נוצרים, יהודים, נפוליאון, יהודה המכבי, קזבלן ואיך לא – נובורישים בני זמננו ונדל"ניסטים תושבי חוץ. האזור הזה תמיד מרתק אותי ומנתק אותי מכל רעשי העיר – כשמצד אחד מעניק השראה להישאב לתוך הרחשים הגדולים של ההיסטוריה הכבדה; ומצד שני נותן לי גם מעין תחושת קלילות ואת ההזדמנות להקשיב בסימטאות לצלילים הקטנים והשקטים סביבנו, שאף פעם לא נבחין בהם במקום רגיל. כמוצר משלים, שוק הפשפשים ממול, עם כל ההתרחשות שמשלבת בין אווירת הוינטג' הנוסטלגית לבין תכונה מעודכנת וצעירה ומסביב הריחות, הטעמים והחושים שמתחדדים, תמיד ישדרג את החוויה לשלמה וכיפית יותר.

4. מרכז נא לגעת

נישאר ביפו ונרד משם קצת למטה, לנמל. אני אולי טיפ טיפה משוחד פה, אבל כעיוור תושב המקום, באמת חשבתם שאצליח לדלג על כזה מוסד שעבורנו הוא סמל יחיד במינו – גם בכל העיר, גם בכל הארץ ולמעשה בכל העולם כולו? ובכלל שמלבד ההנגשה והתרבות, מהווה גם מופת של סובלנות ודו קיום יפואים שמעוררים השראה שאינה ברורה מאליה בימים אלו? למי שעדיין לא מכיר (שיעמוד מהר בפינה), פועלים ב'נא לגעת' ארבעה תחומי עניין מרכזיים:

– התיאטרון:משלב ברפרטואר המגוון שלו שחקנים עיוורים-חירשים בו זמנית (ביניהם הלוקים בתסמונת אשר), עיוורים וכבדי ראייה, חירשים וכבדי שמיעה ושחקנים ללא אף מוגבלות חושית. כולם יחד מוכיחים לנו שכדי שבאמת נשלב ונשתלב – אנחנו סך הכל צריכים להעניק לכל האדם באשר הוא את ההתאמות הנזקקות עבורו, לטובת גישור על הפערים למען פלורליזם של תרבות שוויונית ומיוחדת וקולות נוספים בתרבות ובחברה שמועטים המקומות בהם נוכל להיחשף אליהם כמו פה.

– בלקאאוט:מסעדת החושך היחידה בארץ (והכשרה היחידה בעולם!), שבה עם הגשת המנות כל החושים האחרים שלנו לפתע מתחדדים ומתחוור לנו שהראייה אולי עלולה לעיתים דווקא להגביל. המסעדה מאפשרת לקהל הרחב מפגש עם מלצרים עיוורים ולקויי ראייה, שמהווים שגרירים ייחודיים של עולמנו. הם מעניקים שירות מסור והופכים את השהות בחושך למלאת משמעות באמצעות דיאלוג פתוח וכנה עם הסועדים על החיים לצד המגבלה החושית. השילוב בין התנסות קולינרית רב חושית מיוחדת במינה לבין המפגש הבלתי אמצעי באינטרקציה שוויונית של הצוות מול הסועדים שלפתע לא רואים כלום בדיוק כמוהם, הופכת את הערב ליוצא דופן ובלתי נשכח. היציאה החוצה בתום הסעודה חזרה לאור המהדהד, מאפשרת לקבל פרספקטיבה אחרת על החיים עצמם.

– מתחם האירועים ובית הקפה קפיש:שבו כל נותני השירות חירשים או כבדי שמיעה, כשהמפגש עמם מהווה עוד חוויה אנושית מעוררת השראה.

– מתחם סדנאות מקוריותבאור ובחושך שמומלץ להתנסות בהן (למשל טעימות יין, בירה ושוקולד בעלטה או שפת סימנים באור), כהזדמנות לעוד חוויה מיוחדת שכמה שנתאר אותה זה עדיין לא יהיה מספיק מובן אלא רק לאחר שנעבור אותה.
בקיצור, תגיעו, אם לפסטיבל או בכלל. בימים מאתגרים אלו כשאתרי תיירות, תרבות וקולינריה נאבקים על חייהם, המלכ"ר החברתי החשוב ומרומם הנפש הזה באמת צריך אתכם כקהל כדי שיוכל להמשיך ולהתקיים.
רציף העלייה השנייה

5. להרגיש בהליכה את תל אביב מבלי לראות אותה

תארו לכם איך יהיה להרגיש את העיר בהליכה מדרום לצפון, מבלי לראות אותה. מרתק להכיר ולגלות את העיר דרך הרגליים, כשאת העיניים המסיירות מחליפות האוזניים, הידיים והאף על חושיהם. להתקדם בשכונות מאזור יפו ופלורנטין, דרך הנחלה לשוק ולכרם, וכך לעבור דרך הריחות, הסמטאות וההיסטוריה של העיר. משם לפנות צפון-מזרחה דרך אלנבי-קינג ג'ורג' היישר לדיזנגוף כדי להרגיש את התגברות העומס, הגודש, האזורים המחודשים והבנייה לגובה (כן, אפשר להרגיש גם את זה בעיניים סגורות). ולבסוף להישאב בפייד אאוט לתוך השקט והשלווה של הצפון הישן. נסו זאת פעם ותופתעו – גם בנוגע למה שתגלו על העיר מזוויות שלא הכרתם וגם על מה שתגלו על עצמכם.

מקום לא אהוב בעיר

התחנה המרכזית החדשה. מודע לכך שאני ממש ממש לא מקורי פה, אבל אם באמת קיים איפשהו קונצנזוס ישראלי, כזה שיכול להיות משותף לכולנו ולאחד בין כל שכבות העם – שמאל וימין, דתיים וחילוניים, יהודים וערבים וכמובן רואים ולא רואים – זה איך לא, הסלידה והזעזוע העמוק של כולנו מהתחנה המרכזית החדשה שהזדקנה לה די מהר. מבחינת המפגע הסביבתי והאורבני שהיא, באמת שנאמר עליה כבר הכל מכל ואין מה להוסיף. אבל מלבד זאת, עוד לא התחלנו לדבר עד כמה בנוסף לכך היא גם בגדר מפגע נגישותי. דוגמאות? וואו לא יודע בכלל מאיפה להתחיל, כי לא נוכל לסיים לעולם.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אמנם יותר בתחום אירועי הספורט, וגם כבר מזמן רחוק מלהיות סוגת עלית של צ'מפיונס ליג או אפילו של ליגת העל המקומית – אבל שאפו ענק ומרגש להפועל ת"א, על כך שמשחקי הבית שלה בבלומפילד הונגשו לאחרונה גם לאוהדים עיוורים ולקויי ראיה. הדבר נעשה באמצעות אפליקציה מיוחדת, שבמסגרתה אוהדים עם מוגבלות ראייה יושבים ביציע ומקבלים לייב באוזניות תיאור ויזואלי מפורט ומלא צבע על כל המתחולל על כר הדשא, ברמה שהם ממש בתוך המשחק. כך באופן בלתי שגרתי ביחס לנהוג בישראל, המועדון מיישר קו מול אוהדיו עם מוגבלות בהתאם למה שנעשה כבר שנים רבות במועדונים מובילים של מעצמות אירופאיות עם תרבות מפוארת של כדורגל לצד נגישות – כדוגמת גרמניה ואנגליה. גם אם המצב על המגרש כבר תקופה ארוכה לא מזהיר, השדים האדומים שוב מוכיחים לנו שבכל הנוגע לקהילה ומעורבות חברתית, הם כמו תמיד מובילים את הטבלה בפער. סוף סוף נוצרה פה אפליה מתקנת – למה רק לקהל הרואים מגיע לסבול במשחקי הפועל?

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
מתוקף פרוטקציות די מובנות, זכיתי לפני כולם להנות ולספוג השראה מההצגה החדשה של תיאטרון נא לגעת, "משהו אחר" מאת אפרת שטינלאוף – שתעלה בבכורה חגיגית בערב פתיחת הפסטיבל. ההצגה, בכיכובם של שחקנים שחלקם עם מוגבלות ראייה ושמיעה, היא קומדיית טעויות רגישה שמתארת מה קורה כשעיוורים וחירשים מנסים להציג גרסה משלהם לרומיאו ויוליה של שייקספיר – ואז הכל משתבש בגלל טעות זיהוי, שנובעת מפערים עקב מוגבלויותיהם השונות. מבחינת מסריה, ההצגה מתכתבת מאוד עם הימים האלו. מבלי לעשות ספוילרים, "משהו אחר" מדגים לנו כיצד ניתן לשאוף להתגבר על הקשיים כדי לתת הזדמנות לעתיד טוב יותר. זה הסיפור האופטימי שאנחנו כל כך משוועים לו – אם בעולם התרבות, במגזר השלישי או בחברה הישראלית כולה.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מרש"ל ת"א – מרכז שירות לעיוורים ת"אברחוב מנדלי מוכר ספרים. מדובר במקום מפגש לעיוורים וכבדי ראייה, שמקבלים שירותים מחוגים שונים בתוך המרכז ופעילויות שונות שדורשות מתנדבים כאוויר לנשימה של המקום. למשל, במסגרת פרויקט שבו מצמידים מתנדב לכל עיוור ולקוי ראייה עבור הליכה ברחובות העיר או בסיוע בפעולות ספורט, מפגשים חברתיים בחוץ ועוד. כל התנדבות וסיוע עבורם תמיד יהיו חשובים ומבורכים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
חייב להרים פה לזוהר הלוי, מנכ"ל המרכז לעיוור בישראל שפועל פה בעיר. יש בזוהר תכונה נדירה בבני אדם – שהוא יודע להקשיב ופועל תמיד אבל תמיד מעומק לבו, שזה כידוע מצרך חשוב ביותר בתקופה הנוכחית. באמצעות עשייתו הוא מנסה לגשר ולחבר בין הארגונים השונים שתומכים בנו, ונלחם ללא פשרות על הזכויות של העיוורים בישראל. את כל זה חשוב לציין שהוא עושה כעיוור בעצמו, מה שלא מנע ממנו להיות עורך דין במקצועו. בקיצור, בדיוק הדמות שהעיר הזאת צריכה.

מה יהיה?
אני ממליץ לכל הקוראים להרים את כף היד ולמשש את האצבעות. כל אחת מביניהן שונה ולכל אחת מהן תפקיד אחר. זה אנחנו כחברה. אם נעשה אגרוף כסמל לכוח ולא לכוחניות, נשלב את כל האצבעות יחדיו. רק כך נוכל להיות חברה יותר חזקה ואיתנה. כוחנו באחדותנו אך לא בכוחניותנו.

• העיר שלי
• מרכז נא לגעת
• עיוורים
• הנגשה
• תחנה מרכזית תל אביב
• יפו העתיקה
• חוף הדולפינריום
• שוק הפשפשים
• בלק אאוט

• Facebook
• Twitter
• Email

אפליקציות לתיירים יש לא מעט, אך אפליקציה חדשה עתידה להציע משהו שחסר בתחום הרווי: הכירו את המיזם החדש של מתחם שרונה, בית הספר עמל שבח מופת ובית הספר און לתלמידים עם שיתוק מוחין ונכויות מורכבות – Cell Aviv. מדובר באפליקציה שמציעה לתיירים ולמקומיים מסלולים ותכנים נוספים, כשבשונה ממאגרי מידע אחרים – כל המסלולים נגישים לבעלי צרכים מיוחדים, וכך גם הנתונים במאגר מונגשים קוגניטיבית, ידידותיים לסובלים מבעיות ראייה ומתורגמים לשפת הסימנים. האחראים להיבטים הטכניים והתוכניים, לעיצוב ולאף לסרטונים המובאים באפליקציה – הם התלמידים של בתי הספר השותפים לפרויקט.

הפיילוט של המיזם יתקיים בשרונה – והגעה למידע תתבצע באמצעות סריקה של קוד QR, מכל טלפון נייד, שיוצמד לשילוט באתרים ההיסטוריים הקיימים במתחם. השילוט המתאים כבר הוצב, והחל מהשבוע הבא, ניתן יהיה להגיע למידע דרך הקוד. בשנה הבאה זוממים במיזם להרחיבו לכדי אפליקציה וליצור מסלולי 360 מעלות, שילוו את המשתמש בין האתרים השונים.

• נכים
• הנגשה
• Cell Aviv
• נכות
• טיולים
• מסלולים
• שרונה
• סיורים
• אפליקציה
• תל אביב: חדשות עירוניות
• תל אביב
• נגישות
• עירוני
• תיירות