• Facebook
• Twitter
• Email

מה נעים יותר מלהתעטף בסריג ולבהות באפרוריות שמבעד לחלון משל היינו דמות של נערה שברירית ומופנמת בפיצ'ר ישראלי מהניינטיז? התשובה היא שיותר נעים להיות שמחים. אבל אם אתם לא שם וכנראה גם לא תהיו שם בקרוב, הנה לכם כמה שירים אפופי מלנכוליות נוגה שיעניקו לחוויית החורף שלכם פסקול מושלם, ויגרמו לכם לראות את היופי שבכל הרטיבות הזאת. נא לזכור מטרייה מעל האזניות.

עוד כתבות שיעניינו אותך:
איך לחזור לגזרה תוך כדי דיכאון
למה קשה לנשים למצוא סקס?
כל הכישלונות הצפויים לשנה הקרובה

1. בלאגן – שלח לי שקט

ככה נשמע הפחד הקיומי בהתגלמותו. בעצם, חלק די גדול מהשירים העבריים שיצאו בשנות השמונים ובתחילת התשעים נשמעים כמו חרדה, אבל עם הלחן המדוייק והטקסט הנוגע שכתבה יונה וולך, אין ספק שהשיר הזה הוא אחד החזקים בז'אנר.

2. The Doors – People are strange

לביטוי של תחושות זרות, בדידות וניכור, אין כמו אווירת הקריפינס האגדית של הדלתות. "Faces come out of the rain". כמה ביזאר, ככה מדוייק.

3. הנשמות הטהורות – חלפה שנה

בסאונד עמוק ועשיר שאין שני לו, הנשמות הטהורות מציפות בכל פעם מחדש את תחושת הנוסטלגיה הסגרירית. חורף על פניו הקצביות.

4. החלונות הגבוהים- הבובה זהבה

מדובר כנראה בשיר המקריפ ביותר שנכתב אי פעם על ילדים ובובות. אבל היי, החושך ילד טוב.

5. Amy Winehouse – Wake Up Alone

אחד השירים הכי נוגעים של זמרת הסול שופעת הכישרון והכאב, שנותן קול לכל מי שנמאס לו לחזור בסוף היום אל מיטה ריקה.

6. דפנה דקל- אחכה לך

אחכה לך בין סדינים לבנים עם דלי בן אנד ג'ריז ומסקרה על כל הפרצוף. קאבר רוקיסטי בועט של דפנה דקל לשיר הנפלא של הנשמות הטהורות.

7. Fleet Foxes- White Winter

שיר שמגיש יער גשום הישר לתוך אזניכם האורבניות.

8. יהודית רביץ – למחרת

רוק ישראלי במיטבו, עם מילותיה של גדולת הסגריריות בשירה העברית, לאה גולדברג.

9. Sixto Rodriguez – Couse

רודריגז במשבר אמריקאי-חורפי קלאסי, מאבד את עבודתו שבועיים לפני כריסמס. באופן כללי, מומלץ להאזין למוזיקאי המסתורי והמדוייק הזה במיוחד בעונה הגשומה.

10. The Smiths – There Is A Light That Never Goes Out

במה שקשור להתכרבלות בשמיכה, אין ספק שהסמית'ס הם הגדולים מכולם. לכל הרומנטיקנים שבורי הלב שזקוקים להתבוססות קלה בכאב, הנה לכם השיר ששום חורף לא יכול בלעדיו.

[interaction id="59db5abd8bb04f000197a281"]

• מוזיקה
• איימי וויינהאוס
• הסמית'ס
• החלונות הגבוהים
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

1.

לטיטוס הרשע נכנס יתוש באוזן, כך סיפרו לנו בילדותנו, ושיגע אותו. סיפור ללא שום סימוכין היסטוריים, כמובן, אבל כל כך ציורי שאין פלא שזה הדבר הראשון שחשבתי עליו, כאשר לילה אחד – בגיל עשר – עלה לי החום, ואמא השאירה אותי במיטה עם טרנזיסטור מזמזם מתחת לכרית, חצי ער וחצי הוזה, וכמו טיטוס נחשפתי במשך שעתיים לסאונד בלתי נשלט שנכנס לי ישר למוח; רק שאצלי הסאונד הזה היה מסע על הסקאלה בין ״קול השלום״ של אייבי נתן, לבין גלי צה״ל האגדית. שעתיים של רוק מתקדם, תסכיתי מתח, ושדרנים מסתוריים עם חוש הומור ביזארי: רדיו של מבוגרים!

כלומר, רדיו של פעם. לא זה של היום, שנע בין הצו האלוהי לא להרגיז אף אחד עם המוזיקה, לצו הלא פחות אלוהי להרגיז כמה שיותר עם הדיבורים. לא, הרדיו ההוא חשב שתפקידו להיכנס לך למוח, ולהגדיל אותו. ולא שהטכניקה אבדה – היא קיימת עד היום, בעולם המופלא של הפודאקסטים.

2.

כי זה בדיוק מה שפודקאסט טוב עושה לך: נכנס ישר למוח, מטלטל את הנוירונים, משלב מחשבות ומוזיקה וסיפורים וקולות, ומשנה לך את תפיסת העולם. וזה לא בגלל האמירה, או הסיפור, ובטח שלא בגלל מוסר ההשכל: זה הצליל. הצליל באוזן, שמשגע אותך, או מציל את חייך.

הצליל נמצא בדיוק בחצי הדרך בין נוכחות פיזית לרוחנית. הוא לא כמו התמונה, שטוענת בעצם היותה ״אני המציאות״; ולא כמו הדיבור, שכולו פרשנות. הוא פיזי, אבל הוא נוגע בנימי נפש דקים. הצליל הוא הקסם שרדיו יכול להטיל עליך, כשהוא טוב. וזה אולי המקום להגיד מילה על תוכנית הרדיו שהצילה את חיי: ״מופע הרדיו והטרנזיסטור״ של יואב קוטנר, מדי חמישי בחצות, בגלי צה״ל.

3.

השנים: ראשית האייטיז. האווירה: ״בגין לשלטון, כל ביצה שוקלת טון״. המוזיקה השלטת: שלמה ארצי בישראלי, אוליביה ניוטון ג׳ון בלועזי. הסרטים הנצפים ביותר בארץ הם סרטי המתיחות של יהודה ברקן. עוד מעט מלחמת לבנון, אך אל דאגה, אריק אומר שזה רק לארבעים קילומטר, נכנסים-יוצאים. אבל חוץ מכל אלה – יש גם את יום חמישי בחצות. יהלום שלא היה כמוהו, ולא יהיה.

לא בגלל המוזיקה החדשה והנפלאה, והלא מוכרת; לא בגלל ההומור האבסורדי, החד, הכואב; לא בגלל האומץ (האמנותי, והפוליטי – ואפילו האומץ הרגשי); בגלל ההקשר. בגלל אמנות ההקשר.

שהיא היכולת לקחת את השירים והצלילים והבדיחות והדמעות, ולאגד את כולם לאמירה ברורה אחת. אמירה חולפת, רגעית, מרחפת, כמעט חסרת ממשות – אבל אמירה: זה העולם, כמו שאני רואה אותו. והוא מורכב מכל הדברים השונים ומשונים האלה. אבל הוא אחד. ובאשר הוא אחד, הוא מופלא.

וטוב, כן: בגלל הסמית׳ס, וטוקסידו מון, והאלבום ״זה יגמר בדמעות״, ובגלל שממנו למדתי שגמד נכה וצרוד כמו איאן דיורי יכול להיות גיבור, ובגלל ״להישאר באור״ של טוקינג הדס, ובגלל ״הם באים לקחת אותי, הא הא!״ – עולם מופלא שלא הייתי מגיע אליו, בלעדיו; ובגלל שפעם בשתיים בלילה, בצבא, כשלא הצלחתי להירדם כי כל הזמן חשבתי על א. והגעתי למסקנה שאין לי יותר מושג בשביל מה לחיות, פתאום בקע מהרדיו של הש״ג ״אני עושה את זה בשביל אהבתך״ של פול סיימון, ומאותו רגע ידעתי למה אני עושה דברים בעולם, וידעתי שלעולם לא אפקפק שוב בעובדה שיש משהו אחד, מאחד, כולל הכל, שממנו נובעים כל הדברים ההפוכים והשונים שמסתובבים לי במוח.

הוא נתן אוקיאנוס, בארץ של שלוליות. הוא נתן מוזיקה, בארץ שבה מוזיקה היא ענף של פוליטיקה. הוא נתן מסתורין, בארץ שבקושי יש בה צל. ומעל הכל, הוא הרים את המסך וגילה שמעבר למובן מאליו, מסתתר משהו כל כך יפה, ששווה לקום בבוקר בשבילו.

4.

אז תודה, יואב.

• אנשים
• טוקסיקו מון
• יהודה ברקן
• אוליביה ניוטון ג'ון
• מנחם בגין
• פודקאסטים
• גלי צה"ל
• פול סיימון
• יואב קוטנר
• רדיו
• שלמה ארצי
• אייטיז
• עוזי וייל
• טורים אישיים ובלוגים
• טוקינג הדס
• הסמית'ס

• Facebook
• Twitter
• Email

כפי שדווח לראשונה בטיים אאוט, מוריסי צפוי להגיע בפעם השלישית לישראל לשתי הופעות ב־23 באוגוסט בהיכל התרבות תל אביב וב־24 באוגוסט באמפי קיסריה. מחירי הכרטיסים עוליםהחל מ- 199 ש"חובהתאם למקומות הישיבה.מוריסי, שהופיע בישראל גם ב־2008 וב־2012, צפוי גם להגיע באוגוסט להופעה בטורקיה.

מוריסי, בן 57, התפרסם בשנות השמונים כסולן להקת הסמית'ס שהוקמה במנצ'סטר, בריטניה, והתפרקה ב–1987. במסגרת קריירת הסולו שלו הקליט עשרה אלבומי אולפן. האחרון בהם, "World Peace Is None of Your Business" יצא לפני שנתיים. הוא סירב עד כה לכל הצעה לאחד את הסמיתס.

בביקורו האחרון בישראל בשנת 2012, סיים את הופעתו אחרי שהתעטף בדגל ישראל ולא לפני שהתבטא בחריפות בחדשות ערוץ 2 כנגד החרם התרבותי של ה־BDS. באותו ביקור אף קיבל מראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, את מפתח העיר כאות של כבוד. מוריסי ידוע כפעיל קולני למען זכויות בעלי חיים ובשתי ההופעות הקודמות שלו בישראל אסר הזמר על מכירת בשר במתחם. לאחרונה אף הוזמן להתמודד על ראשות עיריית לונדון מטעם המפלגה לזכויות בעלי החיים.

וידאו מהופעתו הראשונה בישראל

• מוזיקה
• הופעה
• הסמית'ס
• מוריסי
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

מוריסי צפוי להגיע בפעם השלישית לישראל לשתי הופעות באוגוסט הקרוב, זאת על פי פרסום ב־True To You, אתר המעריצים הגדול והמהימן ביותר של הזמר. חדשות מהאתר לא פעם פורסמו במגזיני מוזיקה גדולים כמו הבילבורד ופיצ'פורק ומוריסי, שלא מפעיל אתר רשמי משל עצמו, לעיתים משתף פעולה עם האתר.(עדכון 6.6):לפי עדכון חדש מאתר מעריצים גדול נוסף, Morrissey Solo, ההופעות יתקיימו בתל אביב ב־22.8 (מיקום המופע המדויק טרם נמסר, אך בשני הביקורים הקודמים של מוריסי בארץ, ב־2008 וב־2012, ההופעה התקיימה בגני התערוכה) ובקיסריה ב־24.8. סולן הסמית'ס לשעבר צפוי גם להגיע באוגוסט להופעה בטורקיה.

מוריסי, בן 57, התפרסם בשנות השמונים כסולן להקת הסמית'ס שהוקמה במנצ'סטר, בריטניה, והתפרקה ב–1987. במסגרת קריירת הסולו שלו הקליט עשרה אלבומי אולפן. האחרון בהם, "World Peace Is None of Your Business" יצא לפני שנתיים. הוא סירב עד כה לכל הצעה לאחד את הסמיתס.

בביקורו האחרון בישראל בשנת 2012, סיים את הופעתו אחרי שהתעטף בדגל ישראל ולא לפני שהתבטא בחריפות בחדשות ערוץ 2 כנגד החרם התרבותי של ה־BDS. באותו ביקור אף קיבל מראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, את מפתח העיר כאות של כבוד. מוריסי ידוע כפעיל קולני למען זכויות בעלי חיים ובשתי ההופעות הקודמות שלו בישראל אסר הזמר על מכירת בשר במתחם. לאחרונה אף הוזמן להתמודד על ראשות עיריית לונדון מטעם המפלגה לזכויות בעלי החיים.

וידאו מהופעתו הראשונה בישראל

• מוזיקה
• הופעה
• הסמית'ס
• מוריסי
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

"הבורגנים" // שי רינגל

"הבורגנים" הייתה פעם גולת הכותרת של הסדרות הישראליות. אסף צִפּוֹר, אחרי סיבוב ניצחון מסיבי עם "החמישיה הקאמרית", איחד את כל שחקני הסדרה לשוב ולנתח את הישראליות. הישראליות הזאת הייתה תל אביבית, שמאלנית ושמרנית. "הבורגנים" התמקדה בהתבכיינות של הדמויות על כמה רע להן, ואף שהטלוויזיה הישראלית מתחמקת כיום מעיסוק באותם בורגנים, ההתבכיינות שלהם נותרה מהדהדת בהרבה יותר מדי סדרות שנעשות כאן היום.

"כלבי אשמורת" // חולית בלאו

הסיבות שבזכותן נחשב סרט הביכורים של קוונטין טרנטינו לאחד האהובים וגם ליוצא דופן בגוף היצירה שלו הן בדיוק הסיבות שבגללן קל לשנוא אותו: וייב של הצגת פרינג', אלימות לא כיפית ועודף טקסטים שמנסים להיות מתוחכמים ואינטרטקסטואליים, אבל בעצם סתם חופרים. כל אלה הופכים את הגרסה הפחות מוצלחת של "חברים בכל מיני צבעים" לאחת היצירות החלשות של טרנטינו.

"זכרון דברים" // גיא פרחי

"הספר הטוב ביותר שנכתב מאז קום המדינה", קבע פרויקט שפורסם בעיתון "מעריב". אך בפועל הקריאה ב"זכרון דברים" היא עינוי מניפולטיבי, מאחר שכל משפט מתארך עד לגבול סבלנותו של הקורא, ואז, כשמתעוררת בלבו תקווה לבואה של נקודה, מתגלה במקומה פסיק נוסף, ובעקבותיו תיאור ממושך של דמות שלא דומה לשום דבר תל אביבי שאתם מכירים, ובמקרה הטוב תזכיר לכם את דודה חיה מנהריה.

ג'יימס בונד // נעמה רק

כמו במשחק קופסה יקר במיוחד, בכל סרט בסדרה האינסופית הזו נשלפים מהקופה כמה לוקיישנים מרהיבים, בחורה יפה או שתיים וגדג'ט. מסלול המשחק לא ממש משתנה – מאבק מוגזם ברשע עוד יותר מוגזם, עלילה מופרכת, אונס מסוגנן. לפעמים זה מצליח, רוב הזמן זה מטומטם להחריד או משעמם ורציני מדי. לפעמים גם וגם.

"מד מן" // מיכל ישראלי

את "מד מן" פסלתי מהרגע הראשון, מתוך תחושת בטן שחוץ מתלבושות וסט מעוצב לעילא אין בה הרבה. אחרי שיותר מדי חברים מביני דבר דחקו בי לתת לה צ'אנס, נשברתי. כעת, אחרי צפייה בסדרה כולה, קל לי יותר לומר – "מד מן" היא סדרה שמעמידה פנים שהיא עמוקה, מורכבת ומעוררת מחשבה, בעוד במציאות היא שטחית ומפחדת להתמודד עם נושאים קשים באמת.

"פריקים וגיקים" // מתן שרון

כן, אז יצאו משם כמה מהיוצרים המעניינים ביותר בהוליווד – ג'אד אפטאו, סת' רוגן, ג'יימס פרנקו, הבמאי פול פייג' ועוד המון שמות שהפכו את הקומדיה האמריקאית על פיה – אבל סדרת בית הספר של ראשית דרכם הייתה בסך הכל אדפטציה גנרית של כל סדרת תיכון אמריקאית. נוסטלגיה לעוסה, מסרים שמרניים וחלוקה בנאלית לחבורות תיכון. כבר עדיף לצפות ב"מעודדות צמודות".

"אוז" // שי רינגל

הרבה אוהבים להזכיר את "אוז" כחלק מהותי מהשינוי שעברה הטלוויזיה בשנות ה־90 בדרך אל תור הזהב שבו היא נמצאת היום. "אוז" גם אחראית לעלייתה של HBO – הרשת שפעם שלטה בכל מה שנחשב לטלוויזיה חתרנית ושונה – על המפה. אבל "אוז" עצמה היא סדרה כמעט בלתי נסבלת. ראיית העולם שלה ילדותית ושערורייתית ובכל פעם שמתעורר בה ספק תסריטאי היא נסמכת על סקס ואלימות.

"לואי"// גיא פרחי

בפי חבריי הוא נחשב ל"גאון", "פילוסוף" או "נביא", מה שחייב אותי לתת לו צ'אנס. "אתה לא מבין, אתה לא אמור לצחוק מזה!", הם אמרו לי לאחר הפרק הראשון. "תראה, זה לא משהו שתופס אותך ישר", הם טענו כשסיימתי עונה שלמה. אין צורך בעוד גבר אמריקאי נוירוטי ולבן שמסתבך בבעיות העולם הראשון שלו. בשביל זה יש את וודי אלן, ואלוהים יודע שאנחנו לא זקוקים לאחד נוסף.

ג'יי זי // חולית בלאו

בניגוד לראפרים אחרים, ההתעקשות של ג'יי זי להמשיך להיאחז בפוזת "הייתי פעם פושע אז לנצח יהיה לי סטריט קרד" הפכה עלובה ולא אמינה בערך כשהוא הפך ליזם מלוקק ששווה חצי מיליארד דולר. בפועל כל מה שיש לו זה פלואו גריאטרי, קול מציק והפקות סבירות שלרוב הוא אפילו לא לוקח בהן חלק. שישאיר את המוזיקה לאשתו.

"ביג ליבובסקי" // אורי זר אביב

חברים יקרים, זכרו אותי על כל הדברים הטובים ותמחלו לי על כך שמעולם לא ציטטתי משפטים מ"ביג ליבובסקי" ושהדוּד לא היה עבורי דמות לחיקוי. זה סרט שהוא לא הרבה יותר מבסדר. כן, יש בו מנות גדושות של קוליות אבל שום דבר מעבר. שלוש פעמים נדרשו לי כדי שאצליח לצפות בו עד הסוף. באף אחת מהן לא צחקתי ממש.

"חמים וטעים" // נעמה רק

הקומדיה הקלאסית של בילי ויילדר היא אחד הסרטים האהובים על אימא שלי, כך שבגיל חד ספרתי עובדות החיים היו: 1. השמש זורחת במזרח. 2. "חמים וטעים" הוא סרט מצחיק. לאכזבתי, צפייה בוגרת גילתה שההומור בו דלוח ודודתי, מה גם שלפחות שתיים מהדמויות (היוש, מרילין מונרו) הן מעצבנות יותר מאשר מקסימות. אל תעבירו לי שיחות, אני צופה ב"הדירה" בפעם ה־900.

"פני צלקת" // יעל שוב

סרט הפשע הנערץ (על ראפרים שחורים ועל סטודנטים לקולנוע) הוא צעקני ושטוח, שמכוון להיות טרגדיה אופראית אבל יוצא סתם חיקוי גס של המקור מ־1932. השילוב של תסריט של אוליבר סטון, בימוי של בריאן דה פלמה והופעה של אל פאצ'ינו בדמות ריקה וחסרת מודעות התגלה כהרסני – כל השלושה נוטים לג'סטות מוגזמות שנועדו לפצות על אמירות דלות.

אסי דיין // יעל שוב

לאסי דיין יש בארץ מעמד של משורר החצר של מלך מודח. לטעמי, רוב סרטיו הם לא יותר ממערכונים דלוחים ונטולי קולנוע, שאפילו אם הם יוצאים מרעיון מוצלח הם נמשכים הרבה אחרי שהרעיון מיצה את עצמו. הצבר האולטימטיבי הפך לישראלי מאוכזב, מוזנח, אכול מבפנים ומלא מררה, וזה צבע את סרטיו בגוון עכור של מיצי קיבה אך לא העניק להם עומק.

"מה מעיק על פורטנוי?" // עמרי רוזן

הרומן הזה – שהזניק את הקריירה של פיליפ רות בזכות גישה כנה, בוטה והומוריסטית למין ומיניות (כך בביקורות) – כיבה את העניין שלי באותה הקריירה. הדבר הכי קרוב להומור שהיה לו להציע זה שעשוע עצמי בלתי פוסק.

"נהג מונית" // עמרי רוזן

הסרט הכי אובר־רייטד של הבמאי הכי אובר־רייטד עם השחקן הכי אובר־רייטד. דה נירו, הידוע גם כ"אל פצ'ינו הגרוע", עושה שם את מה שהוא ידע לעשות הכי טוב בשנות ה־70: להעמיד פנים שהוא עמוק. לפחות אפשר להתנחם בתפקיד מדהים של ג'ודי פוסטר.

הסמית'ס // עמרי רוזן

לסמית'ס היו כל המרכיבים הנחוצים ללהקה מצוינת, אגדית ממש: נגינה שהיא גם חדשנית וגם מהוקצעת, סאונד טרי וסולן שהפך לקול של דור, גם בהגשה שלו וגם במילים. כאן בדיוק הבעיה – המילים: מתבכיינות, משעממות, בנאליות ומוגשות עם אינסוף פתוס ודרמה. מוריסי הוא אולי מוזיקאי מוכשר, אבל הוא כלוא בתודעה של ילד אימו.

ניק דרייק // אורי זר אביב

"איזה שעמום / בשביל מה בכלל אתה קם", שר אסף אמדורסקי. בדמיוני הוא פונה לניק דרייק, שנמצא בוקר אחד מת במיטתו. אצל דרייק, יוצר פולק מוערך ודיכאוני, הדבר המעניין היחיד הוא עטיפת האלבום "פינק מון", עד כדי כך שגם אני עלול לצנוח לשינה ארוכה להחריד למשמע שיריו. שינוח על משכבו בשלום.

מאוס // עמית קלינג

הבעיה הגדולה של "מאוס" אינה ממש אשמתו של היוצר, ארט שפיגלמן, אלא יותר אשמת החברה. המעמד האיקוני של "מאוס" בתור "ספר הקומיקס שכולם חייבים לקרוא" נשען הרבה יותר על העיסוק שלו בשואה ולא באיכות שלו, כי בשביל שייקחו ספר עם ציורים ברצינות הוא חייב לעסוק בנושא "הכי חשוב שיש בנמצא". חייבים להודות שיש בזה משהו מתסכל.

המכשפות // עמית קלינג

מאוד לא נעים ללכלך על להקה שהקריירה שלה הסתיימה בטרגדיה אמיתית, אבל למרות זאת צריך לומר את האמת: השירים של ענבל פרלמוטר ושות' תמיד היו לא קוהרנטיים, לא סוחפים ולא מעניינים. המורשת שלהן אמנם עשתה טוב כאשר לבטח גרמה לכמה וכמה תיכוניסטיות להרים גיטרה, אבל גם שלחה להקות רבות לתהומות של קיטש פסאודו־גותי שהיה צריך להיעלם מהמפה עוד ב־89'.

• הסמית'ס
• מה מעיק על פורטנוי
• פני צלקת
• חמים וטעים
• אוז
• זכרון דברים
• המכשפות
• ביג ליבובסקי
• ג'יימס בונד
• פריקים וגיקים
• ניק דרייק
• ג'יי זי
• אסי דיין
• לואי
• מד מן
• תרבות