"משתמשים בילדי הפליטים כדי לחמם את הזירה"
אלי נחמה, מנהל קמפוס ביאליק-רוגוזין, יודע שברגע שיגיעו לגיל 18 רבים מהילדים בבית ספרו יוגדרו כעבריינים ויקבלו זימון ל"חולות"
על בית הספר
ביאליק־רוגוזין ממוקם בדרום תל אביב ולומדים בו כ־1,300 ילדים מגיל הגן ועד כיתה י"ב המגיעים מ-51 מדינות – כולם ילדי זרים (ילדי דיפלומטים זרים, פליטים, מבקשי מקלט ועובדים זרים). רק 43% מהם בעלי תעודת זהות ישראלית.
איזו שנה מצפה לתלמידים שלך?
"אנחנו מגדלים אותם כאן בישראל, אבל לא יודעים מה יהיה איתם ואם יצטרכו לחזור לארץ המוצא שלהם. מצד שני, ילד צריך לדעת מאיפה הוא בא ולכן אנחנו מלמדים מורשת, היסטוריה ותרבות. באותה כיתה יושבים תלמידים ממדינות יריבות, ואני רואה שגזענות וחוסר סובלנות הם לא נחלת היהודים. זה קורה בין אפריקאים לבין עצמם, בין מעמדות שונים של מהגרי עבודה ופליטים, בין טורקים לכורדים. אנחנו מייצרים את הבאלאנס: הם לומדים על החוקים וההיסטוריה של ישראל, מכבדים הטקסים והמנונים – ומצד שני אנחנו מלמדים אותם 9 שפות, ביניהן טיגריניה וטגלו".
תלית בכניסה את ההמנון והדגל.
"החוק מחייב. בכל כיתה צריך להיות המנון, דגל ומגילת העצמאות. אין לי שום הרהור לגבי זה שכולם צריכים לעמוד בתקווה. אולי הם לא יכולים לשיר, אבל לעמוד ולכבד צריך".
אז הם עומדים בתקווה, ואז שר הביטחון אוסר על חיילים להתנדב איתם.
"אנחנו לא מייצרים פה בועה, אני לא עמותה למען זכויות אדם. אנחנו גוף חינוכי שנאבק בכל הדרכים האפשריות על מנת למקסם את הזכויות ואת שוויון ההזדמנויות שלהם. פוליטית, יכול להיות שאף אחד מהם לא צריך להיות כאן. אבל אם הם כאן, אני צריך לתת להם את הכי טוב. לפעמים אין אוכל בבית, צריך להבטיח שהם יאכלו לפחות ארוחה חמה אחת ביום. אנחנו עושים להם בדיקות ראייה ושמיעה ואבחונים, כמו שעושה כל הורה בתל אביב. התלמידים שלנו מתנדבים המון אצל קשישים וניצולי שואה. מחנכים אותם לתת יד למי שצריך כי זה חוזר אליך חזרה".
מדינת ישראל מתגאה בכם בעולם ומגרשת אותם מכאן.
"אני לא יודע אם מדינת ישראל מתגאה בנו, אבל בעולם אנחנו גאווה ישראלית גדולה. פה יש ילדים שמגיעים לגיל 18, ובעצם הם כבר עבריינים. לכאורה עד כיתה י"ב הם בסדר, אין להם היתר שהייה, אבל יש איזו הסכמה שבשתיקה לגביהם. ואז הם מגיעים לגיל 18 ומקבלים זימון לחולות. למה שלא נשלח אותם לשירות לאומי מסודר? הילד ירוויח מזה והמדינה תרוויח מזה".
יש לך עכשיו תלמידים בחולות?
"כן. אמר לי פעם תלמיד מוסלמי, 'אני מצטער שאני לא יהודי'. זה ילד שהגיע כפליט, מבולבל, אלים. היום הוא שוטר במשמר הגבול. אני לא יודע מי יותר מסכן בסיטואציה הזאת".
איך אתה גורם להם לרצות להשקיע כשאתה יודע שבגיל 18 הם הולכים מפה?
"אפשר להתווכח על זה, אבל זאת בכלל לא השאלה מבחינתי. הילדים כאן, והאופק הוא גיל 18 וגם מה שיקרה אחר כך. אם היינו חושבים על מה שלא, לא היה כאן בית ספר. עיריית תל אביב היא העירייה היחידה שמתייחסת בכלל לילדים האלה. בערים אחרות יש הפרדה קשה ונידוי.
"חווינו כאן חוויה לא פשוטה עם ילדים שגורשו לדרום סודן. אתה רואה סרטונים שתלמידה שולחת וזה קורע אותך כי אתה תוהה לאן היא חזרה, ואתה לא שופט. האמא שמחה, הילדים יחפים ומשחקים בחבל בכפר. אתה לא יכול לתקן את כל העולם. אנחנו מלמדים אותם להיות אנשי עולם. באפריקה אם אתה בא עם תיק עור, אתה כבר חשוב. אם אתה יודע לקרוא ולכתוב יהיה לך יותר קל בחיים ואם אתה יודע אנגלית אתה בכלל מסודר. אנחנו נותנים להם ארגז כלים שאם אנחנו לא ניתן, אף אחד לא ייתן".
איך אתה מתווך להם את הגזענות מבחוץ?
"הקיץ האחרון היה קיץ באמת קשה, כי משתמשים יותר ויותר בילדים על מנת לחמם את הזירה. וילדים הם ילדים, זה לא פשוט".
עם איזה מוטו אתה מתחיל את השנה?
"זה בית ספר רגיל לכל דבר ועניין. אנחנו מצפים מהם להישגים גבוהים ואנחנו צריכים לזכור שבחיים של הילדים האלה שום דבר לא ודאי. תפיסת העולם שלנו היא רב תרבותית ומאפשרת לכל אדם חופש דת. התנאי היחיד הוא הטרוגניות וסובלנות".
