מאבטחי רכבת ישראל מגלים עמידה פוליטית נחושה מול מפגינים נגד הממשלה, ובפעם השנייה בתוך פחות מחצי שנה עוכבה נוסעת שלבשה חולצה עם מסרים מחאתיים. טלי אוסטרובסקי, מפגינה שהגיעה לתל אביב במוצ"ש כדי למחות נגד ניסיון ההפיכה המשטרית של הממשלה החדשה, נעצרה על יד מאבטחת בגלל שלבשה קפוצ'ון ורוד עם המילה "קומי", מרצ'נדייז של ארגון המחאה "קומי ישראל". המאבטחת עכבה את אוסטרובסקי בטענה ש"זו חולצה מעוררת פרובוקציות" ומאבטח נוסף אישר כי אין להיכנס לשטח התחנה עם חולצות שעשויות לפגוע בשלום הציבור.

התערבותו של מנהל התחנה בתקרית אפשרה לבסוף את הגעתה של אוסטרובסקי לרכבת האחרונה סמוך לחצות, ובפוסט בפייסבוק כתבה אוסטרובסקי כי "התלבטתי אם להעלות, בכל זאת מדובר בפרנסה של אנשים. אבל: היום זו אני, בת חמישים ותשע שיכולה לענות ושיכולה לקחת מונית אם ימנעו ממנה לנסוע ברכבת. מחר זה אדם בצבע או בלאום שלא בא למאבטחים טוב בעיניים". כאמור, זו הפעם השנייה בחודשים האחרונים שבה חורגים מאבטחי הרכבת מסמכותם ומונעים כניסה ממפגינים: בחודש אוגוסט עוכבה מפגינה בכניסה לתחנה בגלל חולצה ועליה הכיתוב "מסתכלים לכיבוש בעיניים". באותו אירוע הייתה התגובה הרשמית של רכבת ישראל כי "האירוע אינו תואם את תפיסת השירות שלנו", אבל מסתמן שמאבטחי תחנת השלום סבורים שדווקא כן.

בעקבות האירוע שהתרחש במוצ"ש פנו אזרחים מודאגים ברשתות החברתיות לרכבת ישראל, בבקשה שתבהיר למאבטחים כיצד עובד העניין הזה של חופש הביטוי, והתגובה המדהימה של רכבת ישראל לא איחרה לבוא. על פי תגובתה הרשמית של הרכבת "לא ניתן להיכנס לתחנות הרכבת עם אמצעי וחומרי הפגנה מכל סוג שהוא", אמירה שעומדת לכאורה בניגוד חמור לחופש הביטוי וחופש ההפגנה, ומעידה כי הנהלת רכבת ישראל נטלה לעצמה אוטונומיה שיפוטית ואכיפתית בנוגע לזכויותיהם החוקיות של אזרחים בישראל.

גורמים ברכבת ישראל הבהירו כי על פי חוק אכן חל איסור לקיים הפגנות בשטחי הרכבת, אך מצביעים על כך כי נוסעים רבים הגיעו במוצ"ש לתל אביב עם אמצעי ההפגנה שלהם ללא כל בעיה (כיוון שלא ניסו להפגין בשטח הרכבת). פנינו לדוברות רכבת ישראל בשאלה האם זו אכן המדיניות הרשמית בתחנות הרכבת בארץ, וכיצד היא מתיישבת עם חוקי המדינה שעדיין מגינים על חופש הביטוי וזכות ההפגנה.

תגובת רכבת ישראל: "רכבת ישראל אחראית להסעת מיליוני אזרחים בשנה ברחבי הארץ, ובשים לב לכך פועלת לשמירה על בטיחותם ובטחונם מבלי לקחת חלק בכל דיון פוליטי לצד זה או אחר. לשם כך, מאבטחי הרכבת מוצבים בתחנות במטרה לשמור על הסדר הציבורי ובטחון ציבור הנוסעים והנוסעות. לא ניתן להפגין או להיכנס לתחנות הרכבת עם אמצעי וחומרי הפגנה מכל סוג שהוא (לרבות שילוט, דגלים וכיוצב), ולכן התבקשה הנוסעת להמתין מספר רגעים להתייעצות של המאבטחת עם צוות התחנה, שאישר את כניסתה בתום הבדיקה. האירוע המתואר אינו תואם את נהלי הרכבת ואת ההנחיות לצוותי האבטחה. הנהלים חודדו על מנת שמקרים מסוג זה לא יישנו בעתיד".

• הבועה
• רכבת ישראל
• אפליה
• חופש ביטוי

• Facebook
• Twitter
• Email

אירועי הטרור האחרונים בפריז עוררו מחדש את שאלת חופש הביטוי באמנות. בעוד התקשורת העולמית מיהרה להתגייס למען חופש הביטוי, בסקיי ניוז מיהרו לקטוע מרואיינת שביקשה להציג למצלמה את השער של שרלי הבדו. ברחבי העולם מנסים לענות על השאלה: איפה עובר הגבול, אם בכלל, ומי קובע אותו?

גם קומיקסאים ישראלים מיהרו להציג איורי תמיכה בקולגות מצרפת, ועל רקע כל זה יתקיים בשבוע הבא בתל אביב מפגש תחת השם "קווים אדומים", במסגרת סדרת פורטפוליו LIVE של נווה שכטר. הסדרה, בהנחיית העיתונאי והיוצר יובל סער, עוסקת ביחסי הגומלין שבין התרבות החזותית לבין תרבות דיגיטלית, שפה ומקום. במפגש ישתתפו אמן הקומיקס זאב אנגלמאיר, המעצב להב הלוי והעורכת והאוצרת מיה דבש.

מיה דבש, מה שקרה בשרלי הבדו יכול לקרות בארץ?

"העיתונות והפרינט דעכו בשנים האחרונות. מיעוט פלטפורמות גורם לפחות חשיפה של קומיקס וכתוצאה מכך העיתונים פחות נשכניים. מי היה מפרסם היום את זאב אנגלמאיר כמו בשנות ה־80 וה־90? אנחנו גם יותר קהים והתרגלנו לא להיות מעורבים, אנחנו עסוקים בלשרוד. הקריקטורה של הנביא מוחמד לא הייתה יכולה להתפרסם פה כי אנחנו יותר קונפורמיסטיים ופוליטיקלי קורקט מחברות מערביות אחרות".

האמנות בישראל מצנזרת את עצמה?

"ברמה מסוימת. אני לא יודעת אם הקריקטורה באמת הייתה קיצונית. הייתי רוצה לחשוב שגם כאן אפשר להשמיע דעות נחרצות יותר, אבל הקיץ האחרון הוכיח שזה מסוכן. בזמן הפגנות השמאל והימין בתל אביב חווינו על בשרנו כמה מסוכן לא לחשוב משהו פושר, אלא לעמוד על דעתך ולהיאבק עליה".

מה חשבת על המהומה שעוררה התערוכה במכללת ספיר, שהציגה סיסמאות אנטי ציוניות?

"אמנות מצליחה לעשות את זה, ומה שקרה בספיר לא קרה כבר הרבה שנים. השיח סביב חופש הביטוי התעורר כאן במיוחד אחרי מה שקרה בצרפת, וגרם לאנשים להבין שמסוכן להניח לדבר כזה לקרות ושחשוב שאנשים ישמיעו את דעתם. אולי זה מה שיעורר אנשים מהקיפאון".

יש בעינייך קווים אדומים באמנות?

"אני בוחנת דברים לגופם. זה מורכב מדי. ודאי שצריך לעשות את המיטב כדי לא לפגוע באנשים, אבל אני לא חושבת שרגשות זה דבר קדוש כל כך. אם משהו מעורר אותך למחשבה יש בזה ברכה. בסופו של דבר פעולת הצנזור משיגה את ההפך – שרלי הבדו נחשף להרבה יותר אנשים אחרי הפיגוע. אני ודאי לא הייתי רוצה לצנזר דעות של אנשים".

"קווים אדומים", 27.01, 20:30, נווה שכטר (רחוב שלוש 42, נווה צדק, תל אביב). מחיר כניסה: 30 ש"ח

• אמנות
• זאב אנגלמאיר
• יובל סער
• קומיקס
• קריקטורות
• חופש ביטוי
• שרלי הבדו
• איור
• תל אביב
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

1.בתור סוג של אדם דתי, הרשו לי להפציר בכם: אנא, פגעו ברגשותי הדתיים, וכמה שיותר. הדתי נפגע רק במקום שבו הוא חושב שיש לו אמונה, אבל אין לו. והוא נפגע מזה שנחשף לשקר שסיפר לעצמו. אז יאללה, לפגוע.

2.איך? על ידי חוצפה בריאה. שזה מה שתמיד היה חסר לתרבות הישראלית. ולהומור הישראלי בפרט.

ונא לא לבלבל עם החוצפה חסרת הגבולות שבה ישראלים מתנהלים ביומיום. התרבות הישראלית, לעומתה, תמיד ידעה להרכין את ראשה בפני האדון התורן: בפני הציונות, הפוסט־ציונות, הימין, השמאל – כי חברים, רק הרגע הגענו; כי חברים, הרי זרקו אותנו מכל מקום על פני האדמה; אז חייבים להמציא סיפור, ולדבוק בו. וחוצפה זה הדבר האחרון שאנחנו רוצים, כשאנחנו מנסים לשכנע את עצמנו שאנחנו אמיתיים.

[tmwdfpad]

3.ונא לא לבלבל חוצפה עם סאטירה. סאטירה היא נשק נגד השלטון. חוצפה היא נשק נגד השכל הישר. לסאטירה יש אדון, שאותו היא משרתת; שמו – השקפת עולם. לחוצפה אין שום אדון. אתה מתחצף פשוט כי נמאס לך שאומרים לך מה לעשות, נמאס לך אפילו מהדיעות של עצמך. כמו שאמנות היא מטרה בפני עצמה – אתה עושה את זה כי זה יפה. כמו שאהבה היא מטרה בפני עצמה – אם אתה שואל את עצמך למה אתה אוהב, זאת לא אהבה.

4.כששאלו את בריז’יט ברדו על הרומן השערורייתי שלה עם סרז' גינזבורג, היא אמרה, בלי להיכנס לפרטים, ש"אהבה היא הדבר הכי חשוב בחיים" ולא פירטה למה, למרות שהכתב לחץ. לא אמרה, "כי…" – בדיוק בגלל שערך אמיתי אי אפשר להסביר. אין לו סיבה. הוא הסיבה.

וברור שזה יהיה גינזבורג, אולי האמן החוצפן ביותר בתולדות הפופ. האיש שהקליט איתה שיר כל כך ארוטי שבעלה דרש לגנוז אותו, וגינזבורג, תמיד חוצפן באמנות ותמיד ג'נטלמן בחייו הפרטיים, אכן גנז, עד שהוציא אותו שנתיים מאוחר יותר עם אהובתו הבאה. תקשיבו לשני הביצועים האלה ביוטיוב, זה די מדהים להשוות – ברדו, החייתית ברגשותיה, עם הקול הכל כך עמוק, שלא פלא שהשמועה נפוצה שהוא הקליט אותה גומרת באולפן, מול ג'יין בירקין, עם הקול הגבוה והנשבר, כמו ילדה מאוהבת. ואהבה, כמו בדיחה טובה, כמו אמנות, כמו "רגשות דתיים" – זה דבר שקיים בזכות עצמו.

5.רצה האינסוף שיהיה לו קיום בתוך העולם הסופי, כך לימדו אותנו רבותינו. וכל השאר – התגלגלות העניינים.

שמיים מול ארץ, סדר מול כאוס, אהבה מול הגיון. ותמיד, ההגיון הוא הדרך הנכונה ללכת בה – עד שאתה נתקל בקיר של עצמך. ותמיד, האהבה היא היכולת הלא־הגיונית להציץ, לרגע, אל מעבר לקיר הזה.

וכמובן שצודקת ברדו, וצודק סרז’ גינזבורג, וצודקים מאיירי "שרלי הבדו" עם הקריקטורות המכוערות שלהם, המעצבנות, חסרות הטעם – הטעם הוא בדיוק זה: להציץ לרגע אל מעבר לחומת הסדר הטוב.

כי מישהו הרי צריך לאפשר לנו לקחת נשימה קטנה מהאינסוף. מישהו צריך להוריד לנו שנורקל קטן ובלתי נראה, כשנגמר לנו האוויר. וזה אף פעם לא המכובדים והחשובים, זה תמיד המעצבנים והחוצפנים.

6.וכמה זה חסר, בתרבות הישראלית. שכל כך התרגלה להיות מגוייסת שכבר איננה מרגישה שאונסים אותה – זה הכי דומה לאהבה שהיא מכירה. תמיד, תמיד מגוייסת: להפרחת השממה, לחיזוק הזהות המזרחית, לסכסוך הישראלי-פלסטיני, לזכויות ההומואים – מה זה משנה – תמיד יש משהו "חשוב" שצריך לצחצח לו את הנעליים,

ולכן, אני מפציר בכם לפגוע ברגשות הדתיים, והציונים, והשמאלנים, וביחוד ברגשותי שלי: כי מי שאומר שאסור לפגוע ברגשותיו, אומר בעצם שאסור לו להסתכל על עצמו. ומי שלא מביט על עצמו, על עליבותו, על סופיותו – איננו מסוגל לאהוב את האינסוף. אלא רק את עצמו.

7.סרז' גינזבורג, את זה יודעים כולם, גמר כליצן שתוי ועלוב. אתה משלם מחיר כשאתה נהייה הסמל של עצמך. אבל איזו עוד אופציה יש לילד יהודי נמוך קומה, עם אוזניים בולטות ואף ענק? איזו עוד דרך יש לו לגרום לאשה הכי יפה בעולם – או לאלוהים – לאהוב אותו?

רק חוצפה.

• אנשים
• טורים אישיים ובלוגים
• חילוניות
• דתיים
• חילוניים
• שארלי הבדו
• אמונה
• חופש ביטוי
• קריקטורות
• מוסלמים