אין לכם מה להתנצל, אהבת חריף היא לא טעם, היא אופי. זה הריגוש שעל קצה הלשון, הסיפוק שהתגברות על הבערה והאושר שמעבר למה ששורף לרגע. מי שבאמת רוצה לאכול חריף – אבל באמת באמת – לא צריך לחפש בפלפלים זרים. יש לנו את כל המנות החריפות גם כאן, רק צריך לדעת איפה לחפש. אנחנו מחפשים לפי איפה שיש אנשים עם פרצוף אדום, וכמה שיותר סימוני פלפל אדמדם בתפריט. אלו המנות הכי חריפות בתל אביב, שיהיה בערה נעימה.

>>תהרגו את השליח: כך ניסיתי להיגמל ממשלוחי וולט, ולגמרי נכשלתי

1. ראמן מיסו חריף | WABI

ביפן אולי היו מתפלצים, אבל אנחנו דווקא שמחים שבמזרח התיכון יש מקום לשילובים לא שגרתיים, אחרת לא היה נולד לנו הראמן החריף ברמות לא סבירות של שף דין שושני, מציר עוף סמיך עם טארה מיסו שמלא באומאמי ושמן צ'ילי. התוספות קצת יותר נאמנות למקור: חלבון לבחירה, באק צ׳וי, ביצה חצי רכה, אטריות ראמן דקות, בצל ירוק, נארוטו מאקי מתוצרת בית ושום טרי טחון, שיהיה למזל למי שטועם.65 ש"ח.
דה פיג'וטו 23

2. קוטייאו טום יאם שרימפס | גברת קוטייאו

עשרה קבין של גיהינום ירדו לעולם, תשעה לקח המטבח התאילנדי, וכולם כנראה מרוכזים במנה הזו: ציר על בסיס מחית טום יאם מתוצרת בית עם אטריות אורז, שרימפס, צ'ילי תאילנדי מותסס, ריבת צ'ילי וולוקצין גאי (כדורי עוף תאילנדיים). מעל לכל מונח קרקר וונטון, על תקן עלה תאנה שאולי יצליח לרכך קצת את המהלומה החושית.73 ש"ח.
יום טוב 1

3. קציצות עוף בלימון | בוטרגה

אל תתנו לשם להטעות אתכם, כי תיבול נדיב בפלפל שאטה, צ'ילי, פלפל שחור ושום הופך את כדורי העוף הלימוניים והתמימים של השפית פריאל שבו למראה לפצצות מצרר בוערות. מומלץ להצטייד במגבת לספיגת הזיעה. 75 ש"ח.
רבי עקיבא 20

4. סופר הוט אלבמה | פריז טקסס

עם כמות יחידות הסקוביל שנספרת במיליונים, הסופר הוט אלבמה הוא כנראה ההמבורגר הכי חריף בעיר: קציצה עסיסית ומעליה טופינגז אבוקדו, קורנדביף, רוטב סנטה פה מעושן עם פלפל קאיין וגבינת פרובלונה, וגם רוטב אלבמה חריף אש מפלפלי חלפניו, שוקולד הבנרו מעושן מעט וקרולינה ריפר אימתני. לאמיצים בלבד.78 ש"ח.
הרצל 4 // כצנלסון 59 גבעתיים

5. יאם סום או | קונתאי

כמה חריף כבר יכול להיות סלט פומלה וקלמארי? מאוד מאוד, וזו גם המנה היחידה שמסומנת בארבעה פלפלים במסעדה החדשה של שף תומס זוהר ויוסי שטרית. פרט לנ"ל יש במנה שאלוט, למון גראס, קשיו ושום פריך, וכשמערבבים הכול לביס אחד הפה מתמלא בטעם חמוץ־חריף משגע, שמצדיק את הסבל.72 ש"ח.
ניצנה 20

6. בופאלו וינגס | לה מעלה

אפשר לסמוך על המטבח המקסיקני שיספק את הסחורה בפלפלים, כמו במנה הבוערת בלה מעלה: כנפי עוף ברוטב בופאלו חריף עם מטבל גבינה כחולה וסלרי, שעוזר לרסן מעט את גובה הלהבות. לא מספיק חריף? בקשו את ערכת הרטבים המותססים מתוצרת בית שמכין שף נועם ביינארט – גוסט טרופי (אננס, ג׳ינג׳ר, מנגו), גוסט-פפר כוסבנרו (פלפל הבנרו ירוק, כוסברה, זרעי כמון) וחזנרו (חזרת הבנרו). נראה אתכם גיבורים.54/66 ש"ח (6/10 יחידות).
שביל המרץ 5

7. נאם טוק מו | קאב קם

הבר התאילנדי האהוב ידוע ככזה שאינו מרחם על האורחים, ונאם טוק מו הוא דוגמה נהדרת בדרגת ארבעה פלפלים אדומים מסוכנים – ברוסט חזיר צלוי בגריל בתיבול איסאן חריף אש עם נענע, כוסברה, בזיל תאי ואורז קלוי.92 ש"ח.
לינקולן 11

8. קים ג'ונג רול | פוד טרמינל

טייק אוף חריף על אגרול, שממולא בנדיבות בבשר מתובל, גבינה נמסה וחלפיניו – טריט חריף, פריך ומוגזם שמעלה אסוציאציות (משעשעות, יש לומר) לשליט צפון קוריאה השמנמן לא פחות. ביס לוהט מושלם למאנצ'יז ולסטורי.46 ש"ח.
דרך מנחם בגין 150

9. מחבת מולים חריפים | רופטופ 98

בגג של מלון מאייר האוס שף צביקה שטראוס מגיש מנה ישראלית־מקסיקנית שמגרשת את החורף: מחבת מולים חריפים ברוטבטקילה ועגבניות צלויות, כוסברה, סלרי והמון פלפלים חריפים. רצוי להזמין ליד מרגריטה תואמת לכיבוי האש.86 ש"ח.
דיזינגוף 98

10. יאם סי פוד | איסאן

לכאורה סלט אטריות שעועית עם שרימפס וקלמארי, עגבניות שרי, שום וכוסברה. בפועל: להביור שחורך את הנשמה. במסעדה תאילנדית עם שפית מתאילנד, כשמסמנים מנה בארבעה פלפלים וכותבים ליד "חריף אש" – כדאי להאמין.79 ש"ח.
רבי עקיבא 22

11. פרץ | סביח פרישמן

טיפ לוהט מידע אישי תורמת שחף סגל, אשת יח"צ ודיווה ובת זוגו של צלם האוכל שי נייבורג: "בסביח של פרישמן המקורי, זה שבפרישמן, יודעי דבר יבקשו ויקבלו גם פרץ אחד או שניים. מדובר בפלפלים חריפים מטוגנים כמו אצל המרוקאים שלא מוצגים בדיספליי, אלא מגיעים מאיפשהו במטבח מאחור. אנחנו צרכני חריף משוגעים, הגבוה ואני, ולא נבהלים בקלות. וזה חריף!". ולמה דווקא פרץ? כשתגיעו לשם תשאלו וספרו לנו, אם תצליחו להוציא מילה מהפה.

• אוכלים שותים
• אוכל חריף
• חריף
• אוכל אסייתי
• אוכל תאילנדי
• פריז טקסס

אחד ההסברים הנפוצים למקור השם הספרדי לסלסת עגבניות חריפה – "פיקו דה גאיו" ("מקור התרנגול") – הוא קרבות תרנגולים. על פי פירוש זה, התרנגולים הם הגברים בכפרים של מקסיקו, שהיו עורכים ביניהם תחרויות אכילת סלסה עד השורד האחרון. עד היום מגדלים מסביב לעולם מנסים לשבור את הגבול העליון של סולם סקוביל (סולם אמפירי למדידת חריפות) ולגדל פלפלים שהם גאים במפלצתיותם, חסרי יישום קולינרי אמיתי, נטו בשביל התרנגולים המודרניים. לפלפלים החריפים מכולם שמות מאיימים: רוח הרפאים (מיליון בסולם סקוביל), עקרב טרינידד (1.2 מיליון), והשיאן הנוכחי – הקוצר מקרוליינה (1.5 מיליון). בספטמבר 2014 זכה תרנגול אמריקאי בשם ג'ייסון מק'נאב למקום בספר השיאים של גינס לאחר שזלל שלושה "קוצרים" בפחות מ־11 שניות.

ישראל אולי הפכה נהנתנית יותר עם השנים, אבל בתחום תחרויות האוכל נשארנו לבנטינים קמצנים. להוציא טבלת השיאנים של סביח עובד וכמה הבלחות פסאודו־אמריקאיות (כמו ההמבורגר רב הקומות של יומנגוס), אנחנו לא משחקים באוכל. בכל זאת, השף אבי לוי לקח על עצמו לארגן תחרות אוכל שכזאת ממש בלב תל אביב כחלק מקמפיין שיווקי להשקת חומוס חריף של סלטי צבר: שבע מנות ברמת חריפות עולה הוגשו במסעדה שלו, צ'יריפום. החוקים: בלי לחם, עם בקבוק מים אחד ועם מנחה שנראה כאילו נפלט מערוץ הקניות – בקבוק וחצי ג'ל בשיער וז'קט טוויד מעל טי שירט עם לוגו של סלטי צבר. בקיצור, מרחק הופעה של התקווה 6 מטקס יום העצמאות.

שישה מתחרים, מנצחי קמפיין פייסבוק כלשהו (הטוקבקים הזוכים שכתבו לסטטוס הגורלי הודפסו והונחו בפניהם על השולחן, כאילו היו דיפלומטים במליאת האו"ם) ישובים סביב שולחן עגול, גם הם בחולצות ממותגות (לוגו הצבר הופיע גם על אריזות הקלינקס, על בקבוקי המים ועל באנרים ברחבי המסעדה). סביבם – קהל מוזמנים, בגירים ברובם, שמצאו לנכון להקדיש בעידוד אדם שאוכל. כמו ברשימה לכנסת של מפלגת מרכז חדשה – המתמודדים נבחרו מתוך האובססיה הישראלית לייצר מיקרוקוסמוסים של החברה, אם צריך ואם לא צריך: נציג האשכנזים (ממושקף עם קוקו), נציג המזרחים (ממושקף עם קרחת), דתיית המחמד, הטבעונית, מיקי לוי ויואל רזבוזוב. רגע, התבלבלנו. שני האחרונים הם לא אוכלי חריף מקצועיים, הם חברי סיעת יש עתיד.

כמו דולפין בריף, גיא אוהב חריף

הוּשבנו בצד, זה מול זה, באווירה של שולחן ילדים בצהרון, וחיכינו למתקפת החריף. בפינה הימנית: רוסי גדל גוף וחובב חריף, מחכך ידיו בהנאה לקראת האש הפנימית הצפויה. הכנה: מכלול שנות ילדותו שכללו כמה מפגשים עם המטבח האוזבקי. בפינה השמאלית: אשכנזי שמנמן שממתין לחריף כמו לקולונוסקופיה. הכנה: ריפוד מקדים של הבטן בבננות, כך לפי תוצאה שלישית בגוגל של החיפוש "כיצד להתכונן לתחרות אכילת חריף". לו היה יכול, היה מצפה את לשונו בשעווה, כמו הומר סימפסון. בקיצור, לא כוחות.

"יאללה גברים, אל תצאו כוסיות, יש פה בנות!", מרעים המנחה לפני שמוגשת לשולחן המנה הראשונה ויורק את כל הסאבטקסט על מפת השולחן (בצבע ירוק. עם לוגו צבר). המנה הראשונה – סלט ירקות קצוץ דק, עמוס פלפל חריף ירוק, עם טחינה ועדשים. בתפריט הממותג (צבר!!!) היא נקראת "מתחילים ברגוע". שנינו צלחנו את המנה בקלילות. במקרה הטוב היה אפשר לקרוא לה בתיאור המרגיז "פיקנטי", וגם זה ביום חם. הסלט החריף הממוצע בפלאפלייה עולה עליה בכמה וכמה יחידות סקוביל.

המנה השנייה, שמיהרה להגיע לשולחן הילדים ברגע שניקינו את הצלחות מהסלט, הייתה מורכבת ממחית חצילים ברוטב חריף על לחם פריך שעזר לאזן את החריפות שניסתה להרים את ראשה. מילא שהרוסי לא הניד עפעף, אבל גם האשכנזי לא התקשה. למעשה נדמה שהמנה הזאת אף פחות חריפה מקודמתה. נראה שאבי לוי תכנן לנו ערב רומנטי ברוח הקרירה של אחד העם ולא תחרות אכילת חריף.

שתי המנות הבאות החלו סוף סוף לקיים את הבערה המובטחת: מרק סולת חם וחריף שהגיע בפינג'אן מיניאטורי ושליכטת חומוס עמוסת פלפל אדמדם וסחוג ירוק. סוף סוף חוק ה"אין לחם" החל לכאוב – לא בגלל החריף, אלא בגלל האפקט הפבלובי של החומוס, שאותו נאלצנו לאכול במזלג כמו שני חולי צליאק. בזמן שהאשכנזי הפך אדום כפלפל צ'ומה והחל להשתעל בעצבנות, ממצחו של הרוסי זלגה טיפת זיעה יחידה, משל היה דמות בסרט אנימציה יפני. בחלוף ארבע מנות, נראה כי לראשונה הכפפות הוסרו.

גם המתחרים לא התקשו יותר מדי לדחוס מנה אחר מנה, עד כדי כך שהמנחה ראה לנכון לערבב את הקלפים ולשנות את הטון מתחרות אכילה עם מנות מושקעות לפרק של "ג'אקאס". היות שלא היה נראה שבתחרות מסתמן מוביל, נזרקה לאוויר ההצעה להתנדב לאכול פלפל צ'ילי ירוק בשלמותו עבור התקווה הקלושה לעורר רושם בשופט (אדם שרצינותו התבטאה בעיקר בכך שהוא ישב לשולחן עם קלסר ועט), שכונה בתואר הבלתי מוכר אקדמית "חריפולוג". שני הקופצים על התרגיל היו גברים שבראש מעייניהם עמדה השאיפה "לא לצאת כוסיות", כאמור, והם דחסו מיד את הירק האלים לתוך הפה. הממושקף הקירח חיסל אותו פחות או יותר בנגיסה והניף את הזנב הערוף בגאווה השמורה לרוב לקוטלי דרקונים. בקהל האורחים המעודדים הונפו שלטים שאתגרו את מושג הסלוגן: "יותר חריפה מחריף", "גם בחריף – קודם כל טבעונית" והשלט החידתי מכולם: "כמו דולפין בריף – גיא אוהב חריף".

ואז הן הגיעו. שתי המנות האדומות הבוהקות: שקשוקת גיהינום וסיגרים ממולאים בכוונות רעות ופרגית. אלו היו מנות מהסוג שחששנו מהן בטרם ניגשנו לעבודה – מנות שכל ביס בהן הוא אגרוף צורב לחך, מנקה סינוסים ומעליב את הביטחון העצמי. השקשוקה שלחה סנוקרת של רעידות במורד הגרון, הסיגרים היו מכה מתחת לחגורה, שם גר האגו הנפוח ששלח אותנו לכאן מלכתחילה. לא הייתה לנו ברירה אלא להילחם בשכל הישר ולהישאר על הרגליים – אדומים, דומעים וגאים.

המנה הבאה, שכונתה בתפריט "מנת המחץ" (או בשמה המדעי: "חציל קלוי עם בשר כבש חריף אש") עמדה להגיע. "מנת המחץ היא החריפה ביותר?", שאלנו את המנחה שאלה מיותרת. "לכן קוראים לה מנת המחץ", הסביר בפסקנות, "אתם יודעים, השימוש הפוליטיקלי קורקט במילה". דעתנו אמנם שובשה מעט על ידי כל החריף הזה, אבל לא מספיק כדי שנחשוב שזה השימוש הנכון בביטוי "פוליטיקלי קורקט".

המנה האחרונה יצאה – ורק מגודל הצלחת, שחרג משמעותית מהמנות הקודמות, ידענו שאנחנו בצרות. בלי קשר לחריפות, בשלב הזה היינו שש מנות לתוך הארוחה, ואף שלא היה לחם – שבענו. אבל אם כבר הגענו עד לכאן – איזו ברירה הייתה לנו? במילותיו של לואי סי.קיי, "הארוחה לא נגמרת כשאני שבע. הארוחה נגמרת כשאני שונא את עצמי".

הנה נתון אחד אחרון על גברים ואוכל: לפי מחקר חדש ומדובר בכתב העת המדעי "Evolutionary Psychological Science", גברים אוכלים כ־87 אחוז יותר כשהם נמצאים בחברת נשים (מה נעשה עם כל הביטחון העצמי הזה?). אבל בשולחן הילדים שלנו לא היו נשים, רק שני גברים מותשים. נעצנו מזלגות במנה, מוללנו אותה קצת וגילינו שהיא: א. הרבה פחות חריפה מהמנות הקודמות. ב. הרבה פחות טעימה מהן. הבטנו זה לזה בעיניים, ובקוד של כבוד גברי סיכמנו שהתחרות הזאת מיצתה את עצמה. לפעמים ניצחון הוא לדעת שאין מנצחים. ואם זה נשמע לכם כמו אקט של כוסיות, אולי אתם צריכים לחשוב על הגבריות שלכם.

• אוכלים שותים
• אבי לוי
• חריף
• סלטי צבר
• חדשות האוכל