לפני שבועות ספוריםפרסמנו כאן כתבה על "רסלינג ישראל", ליגת ההיאבקות שרכש הקומיקאי יונתן ברק, וטענו קבל עם ועדה שזה הדבר הבא בבידור הישראלי. בסוף השבוע עלה הפרק הראשון של התוכנית ביוטיוב, והיה מסקרן לראות את ההבדלים בין ההופעה החיה שראינו בהקלטת התוכנית לבין מה שיוצא על המסך. אלה שתי חוויות שונות לחלוטין, שתיהן טובות ומבדרות באותה מידה, וחייבים לומר לפני הכל: התוצר הסופי לא מאכזב.

>> פלאנט הוליווד: 17 השחקנים הישראלים הכי מצליחים בחו"ל
>> שמישהו יביא לנו אוסקר: 18 היוצרים הישראלים הכי מצליחים בחו"ל

יש כאן הפקת טלוויזיה ברמה הכי גבוהה שיש, גם בעריכה, גם בצילום, גם בהפקה עצמה, דברים שלא ראינו בטלוויזיה ולא בענפי הספורט השונים שמסקרים בארץ. כשמסתכלים גם על כמות הצופים, שבעת פרסום הביקורת הזאת עומדת על כמעט 60 אלף צפיות בשלושה ימים, מבינים שבהחלט יש קהל למכות בארץ הקודש. המופעים של "רסלינג ישראל" נמצאים רק בתחילת דרכם, וזאת התחלה טובה מאוד. אבל בואו נתמקד במה שעוד צריך להשתפר:

לחזק את הפרשנים

אין מה לעשות, הטלוויזיה באמת מחמיאה להיאבקות, וההבדל הראשון ששמים אליו לב הוא הפרשנות. כשאתה נמצא בקהל אתה לא שומע את הפרשנים במהלך הקרבות והתוספת שלהם, במיוחד כשמדובר ביואב כהן שהקול שלו וההומור שלו כל כך מתאימים להיאבקות ושרון פלטי שנותן את הזווית המקצועית, באמת מוסיפים לחוויית הצפייה ויכולים לחבר גם את האנשים שלא מכירים בהכרח את עולם ההיאבקות הישראלי, שזה תכל'ס רובנו.

סדנת משחק זאת לא מילה גסה

במהלך הצפייה בלייב לא ייחסתי חשיבות רבה לקטעי המעבר והמשחק כי הם לא היו העיקר. הקומיקאים באותו הערב נתנו את גופם בדיוק כפי שהמתאבקים נתנו את גופם, והדגש לא היה על המשחק שלהם. העניין הוא שכאשר צופים בפרק, הפערים בין השחקנים המקצועיים והקומיקאים המנוסים יותר לבין המתאבקים הרבה יותר בולט לעין. אני לא מצפה מכל מתאבק להיות עכשיו דניאל דיי לואיס, אני גם לא מצפה שאבישג סמברג, ספורטאית אולימפית, תלך ללמוד עכשיו משחק שלוש שנים (בבקשה אל תרביצי לי), אני פשוט חושב שבדיוק כפי שהמשתתפים מתאמנים לפני המופע בללכת מכות, הם יכולים גם להתאמן קצת במשחק, סדנת משחק על במה לא יכולה להזיק.

חשוב לציין: לאורך כל הסדרה, גם בקרינג' וגם בעצמות שנסדקו, אני נהניתי. אבל אם הקומיקאים והשחקנים יכולים להגיע לרף של המתאבקים ולקבל אגרופים לפנים וכיסאות על הגב, אין סיבה שהמתאבקים לא יגיעו לרף של הקומיקאים והשחקנים. בסופו של דבר זאת היאבקות, ולא באנו לראות תיאטרון, באנו לראות מכות וזה באמת העיקר של האירוע, אבל "רסלינג ישראל" צריכה לשאוף לרמת המשחק של WWE. זה לא כזה בשמיים, צריך רק להיות קצת מגוחכים וקצת גדולים מהחיים ושכל פעולה של כל אחד שנמצא בסביבתם תספק עילה לאלימות פיזית קיצונית, אבל את המשחק של המתאבקים צריך טיפה לחזק כדי להגיע לרמה הזאת.

יונתן ברק, הבטחת חגורת אליפות לנשים

אני לא אאריך כאן במילים כי כבר כתבנו על זה בכתבה שהתפרסמה לפני שבועיים, רק אגיד שקיבלנו כאן ניצנים לסכסוך בין שירה סיני לנועה מנור, ולמרות שהן לגמרי עושות את העבודה ביחד והכימיה הבימתית שלהן באמת עובדת טוב, זה לא מספיק. צריך עוד ייצוג נשי. אני יודע שזה חשוב ליונתן ברק, אני יודע שזה חשוב לאשתו המתאבקת, הסטנדאפיסטית והמפיקה של המופע – נועה מנור, ועדיין, בפרק הראשון אף אחת מהן לא נלחמה. אני יודע שזה יגיע ושיהיה קרב מדהים, אבל זה לא מספיק. קיבלתם פניות, יש ביקוש, תעמדו בהבטחה שלכם ותביאו ייצוג נשי הולם.

צאו מהזירה (אבל לא להרבה זמן)

אחד הדברים הכי כיפיים שקורים בתוכניות של WWE (וגם במשחקים) אלה קרבות שלא מתרחשים בזירה. הצעד הראשון לדעתי הוא שהמתאבקים ילכו מכות בתוך הקהל. בזהירות כמובן, אנחנו לא רוצים שאף אחד ייפגע, אבל זה כיף כשזה קורה. גם קרבות במלתחות או בחניון או בכל מקום אחר זה משהו מבדר. אולי קצת פחות לקהל במופע עצמו, אבל כשרואים את זה על המסך, וואו איזו חוויה.

אל תתקמצנו, תגיעו ל-4K

אני באופן אישי צפיתי בזה על מסך 4K באיכות המקסימלית של הסרטון, 1080P, וזה אולי קצת (הרבה) קטנוני, אבל כן הרגשתי הבדלים באיכות. זאת תכנית שכיף לצפות בה על מסך ענק ובאיכות גבוהה, אל תתביישו.

תביאו עוד נשקים

חלק לא מבוטל מהמתאבקים ב"רסלינג ישראל" מעדיפים היאבקות קלאסית, זה נכון. אבל בפרק הראשון לא ראינו כיסאות באוויר, שולחנות, פטישים, סולמות, פחים או אפילו שימוש במיקרופון או במדרגות של הזירה כנשק. אחד הדברים שהכי אהבתי ב-WWE בתור ילד זה הקרבות המלוכלכים והמדממים. בפרק הראשון זה אפילו לא נרמז. אנחנו צריכים עוד מזה. לא יותר מדי, לא צריך נעצים על הזירה כמו בתקופה הפרועה של WWE, אבל כן היינו רוצים לראות עוד היאבקות לא מסורתית. אגב, אם כבר מדברים על מסורת–

הדבר הכי חשוב: לפתח מסורת

עבור צופי ספורט הצפייה במשחקי ספורט הפכה למשהו טקסי, כמעט דתי. כדי להפוך את "רסלינג ישראל" למסורת ישראלית כמו משחק כדורגל בשבת, היוצרים של האירוע חייבים להתמיד ולהמשיך לפתח את התחום. כעת סביר להניח שהם עובדים על פיתוח העונה השנייה, אבל כדי שזה יחזיק לאורך זמן, אחרי העונה השנייה הם יהיו חייבים לפתח אירועים כמו רסלמניה, King of the Ring, Money in the Bank וכו'. האירועים האלה הם מה שהפך את WWE למה שהוא, הם הדרבי בין הפועל למכבי, הם גביע המדינה וכל אליפות אחרת שקיימת, וכך צריך להיות גם ברסלינג ישראל.

תרבות הרסלינג בישראל דורשת בנייה מחדש וזאת ההזדמנות לעשות את זה, אולי ההזדמנות היחידה שהענף הזה יקבל כאן עם איך שהמדינה שלנו מתנהלת, אז צריך לנצל אותה.ההתחלה של "רסלינג ישראל" מבטיחה: יש מתאבקים, יש הפקה ברמה הכי גבוהה שהייתה לאירוע כזה בארץ ויותר חשוב מהכל – יש קהל, יש ביקוש לקטטות מאורגנות. עם נקודת פתיחה כזאת די בטוח שעוד נראה את כל הדברים שהוזכרו כאן – עלייה ברמת המשחק, קרבות מגוונים יותר ופיתוח המסורת והתרבות סביב ענף ההיאבקות הישראלי, אבל לפני הכל – בחייאת שדרגו ל-4K, מה אכפת לכם?

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• רסלינג
• יונתן ברק

מי שעוקב מספיק זמן אחר הסטנדאפיסט יונתן ברק כבר יודע שהמסלול שלואף פעם לא היה שגרתי:הוא החייה את תרבות הספיישלים ביוטיוב בהשראת סטנדאפיסטים מארה"ב, צילם במהלך הקורונה תוכנית רשת בהפקה עצמית ("הדבר הכי פחות חשוב כרגע") והמציא את עצמו מחדש בכל גלגול, ולא משנה איזה משבר מתקיים במדינה. גם את הפרויקט הבא שלו הוא מכנה "זריקת עידוד לכלכלה", אבל השם שלו הוא בכלל "Wrestling ישראל". וזה תיאטרלי, ברברי, מגוחך, ברוטלי ומהנה בדיוק כפי שזה נשמע.

>>מקום לבריחה מהמציאות ומקום ללכת בו מכות. העיר של יונתן ברק

גם אני הופתעתי כשגיליתי על קיומו של תחום ההיאבקות המקצועית הישראלית. אבל מסתבר שלמרות שלא מדובר בקהילה גדולה במיוחד, היא עדיין הצליחה להנפיק כמה כוכבים שהגיעו עד לחו"ל – טל בר און, מתאבק שמתהדר בחולצה עם הכיתוב "Size Does Matter", כבר כמעט ועבר את כל שלבי המיון ל-WWE, או יובל גולדשמידט, שצפוי לחזור בכל רגע להופיע בגרמניה, או הצמד "טובים השניים" שמופיע ברחבי העולם. ומהלך חול המועד הם כולם התאספו באולפני מזמור בראש העין, לצד מתאבקים ישראלים נוספים, כמה סטנדאפיסטים, נגה ארז אחת וכ-900 צופים מדי ערב, לשלושה ימים של רסלינג ישראלי.

מדובר בפרויקט מופרע, גם בסטנדרטים בינלאומיים: הקמת ליגת היאבקות ישראלית, דרך מופע שמתקיים במשך 3 ימים, ועל הדרך מצולמים 8 פרקים לשידור טלוויזיוני בגוף שידור שעדיין לא ידוע (כאן 11, תרימו את הכפפה!). יונתן ברק הוא ה"יזם, יוצר, בעלים והוגה", ולצד אנשי מקצוע מעולים כדודי כהן (עורך ראשי) ויואב שטפלר (במאי), שניהם עם ניסיון מכובד ב"אח הגדול", יש פה פוטנציאל משגע לספורט בידורי חדש שעוד עשוי להפוך לתופעה. וברק, שמבין זאת היטב אבל גם מגשים חלום אישי, השקיע בזה לא מעט כסף – למעשה, 2.5 מיליון ש"ח מכספו.

"אף אחד – אני שוב רוצה להגיד, אף אחד – לא מממן את הדבר הזה מלבדי", מספר ברק. "רק אני, 100 אחוז מהכסף. מדובר פה במיליונים, וזאת השקעה לטווח הארוך, כי הדבר הזה יהיה שווה עשרות מיליונים. כי אני הולך לגרום לו להיות שווה עשרות מיליונים. כי מה שהיה פה הערב זאת רק ההתחלה. רסלינג ישראל הולך להיות הדבר הכי גדול במדינת ישראל".

רסלינג וסטנד-אפ בזירה

ברק, לצד אשתו הסטנדאפיסטית נועה מנור, לא מסתפקים רק בתפקיד המימון וההפקה,אלא נכנסים בעצמם אל הזירה – ומכניסים גם את חבריהם הקומיקאים חן מזרחי ואסף יצחקי, שהצטרפו לקרבות, יצחקי אפילו בהפתעה. החיבור המפתיע בין היאבקות מקצוענית לקומיקאים מקצועיים מעלה שאלות על עצם קיומו – האם הוא חיבור טבעי, או כזה שנולד בגלל שהקומישינר הישראלי הוא קומיקאי?

בעיני ברק, התשובה ברורה: "שניהם קרקסנות, שניהם להטוטנות מסוג כלשהו. אלה דברים שמחזירים אותך לילדות, שנותנים לך פליאה, שגורמים לך להאמין בדברים שהם בלתי אמינים". מנור חושבת שבין אם טבעי או לא, זה רק יכול להועיל. "זה דווקא יכול להזין את הסטנד-אפ, וככל שזה יגדל זה יזין אחד את השני. נטפליקס קנו עכשיו זכויות השידור של ה-WWE, והם משלבים עכשיו בקטע מסחרי ומחושב כל מיני סטנדאפיסטים שעשו אצלם מופעים, והפוך. אז אולי סטנד-אפ ורסלינג מאד הולכים ביחד".

עד סיומו של האירוע, הקהל אכן נדבק באותה פליאה עליה דיבר ברק. אבל בתחילתו התחושה שריחפה באוויר היתה מביכה במידה – בכל זאת, ילדים בני 5, בני נוער, צעירים, זקנים ואנשים שסתם צריכים לראות מכות כי הגיעו למשבר גיל ה-40, התכנסו יחדיו באולם אחד במטרה לראות גברים עם מעט מאוד בגדים מתחככים אחד בשני. אבל מרגע שהאקשן התחיל הקהל נכנס במהירות לאיזה מצב ילדי, מריע ושורק בוז, בוחר את הדמות שהוא אוהב ואת זו שהוא שונא, ומוציא את האגרסיות בדרך בריאה.

זה כיף לראות מתאבקים מקצועיים, שחקנים, קומיקאים ואפילו ראפרים (נגה ארז הופיעה, והמתאבק שי קראשר הוא הראפר שי בלאנקו) עושים את מה שהם אוהבים, וניכר שמשפחת ברק-מנור בהחלט הזרימו דם חדש בתחום – לא רק לענף ההיאבקות הישראלית, אלא לכל תחום אמנויות הבמה שגוסס. אנשי במה צריכים להתפרנס, וזה לא נהיה קל יותר –אבל היאבקות זאת אמנות במה לכל דבר ועניין. זה היה ניכר כשריאיינתי את ברק, שאמנם כבר ירד מהבמה ונשם מהקרבות, אבל עדיין לא התאושש מאהבת הקהל, דבר שלגמרי הפתיע אותי כי חשבתי שדמות "המנהל המניאק" תהיה שנואה.

הדמות שבנית לעצמך שמרגישה כמו וינס מקמהן הישראלי. ציפית לאהבה כזאת מהקהל?
"דבר ראשון, אל תגיד וינס מקמהן הישראלי. זה מעלה קונוטציות על כל מיני שערוריות מין שאני לא מעורב בהן. אגיד לך ככה – אני חלמתי חלום, ותראה כמה אנשים גויסו לחלום הזה. הוא לא רק הצית אש בלב שלהם, הוא שם אוכל בבטן שלהם ושל המשפחות שלהם. מה שקרה פה היום, ואני לא מתבייש להגיד, היה זריקת עידוד לכלכלה. מאות אנשים התפרנסו היום מהפקה שלי, אכלו פה 3 ארוחות והאכילו את המשפחות שלהם, ואני מדבר איתך על מאות אנשים שעבדו בהפקה הזאת. בחיים שלי לא יכולתי לבזבז את הכסף שלי על משהו יותר נפלא מרסלינג ישראל".

קומיקאים מעופפים

בערב השלישי, אליו הגעתי, צולמו שני פרקי סיום העונה, בהם קרב הבאטל רויאל הגדול, וקרב הקבוצות על חגורת "אלוף הקומדיה". הבאטל רויאל היה בלאגן אחד גדול ומהנה של אגרופים, מכות גסות ואקטים לולייניים שמוצגים באופן הכי מבדר ומושקע. אבל חשוב מזה, מעולם לא דמיינתי שיש כמות כזו של מתאבקים בישראל. ולמרות שהיה קצת קשה לעקוב אחרי קרב כל כך מבולגן, היו כמה רגעיםמכוריאוגרפים היטב, שהפכו את הכל לברור יותר.הקרב המרכזי כלל את הקבוצה של יונתן ברק (לצד, בין היתר, פיליפ חסר הפחד, שמוכר לבקיאים יקום הקומי של יונתן ברק), מול הקבוצה של חן מזרחי.

זה היה קרב נהדר וארוך, בו ברק הציג את יכולותיו בזירה וחגג את הילד הפנימי שבו תוך כדי ריחוף באוויר. חן מזרחי גילם את הנבל המרכזי בסטוריליין הזה, והאמת שזו היתה הברקה של ממש – מזרחי ידוע בתור חביב הקהל, ועושה רושם שהוא ממש נהנה להיות שנוא לשם שינוי. "זה נחמד אתה יודע, ככה קצת ג'ופרי ממשחקי הכס", אומר מזרחי. "זה מגניב, אתה יכול להדליק אותם כשאתה רע, יכול לשחק להם ברגשות". אסף יצחקי, לעומתו, הבזיק רק לרגע קצר בלבד בזירה, אבל הראה נכונות מאוד גבוהה לחזור. יש שיגידו – גבוהה מדי. "אני רוצה להיכנס לזירה כמתאבק ולריב מכות. קרב פר אקסלנס".

נגד מי?
"אני עדיין לא יודע, אבל העיקר להיות משומן בזירה. זאת גולת הכותרת – משומן בזירה עם תחתונים. אתה רואה את זה ואומר 'בואנה, בא לי גם'. לריב מכות חוקי ולקבל על זה כסף – זה נשמע לי כמו משהו מאד ישראלי, וחבל שזה לא היה עד עכשיו. עד עכשיו ישראלים עשו את זה בחינם וחבל – הם פראיירים. בוא נמסד את זה".

כבר יש לנו כיסאות כתר.
"כן, הכיסא של הזירה לא נכון, זה לא ישראלי. אתה מה זה צודק, זה היה צריך להיות כיסא כתר, וזה היה צריך להיות בימית 2000. אבל זה בסדר – יש להם לאן לגדול".

נשים, נשים… בבקשה אל תרביצו לי

הקרב שהפתיע אותי יותר מכולם התקיים בין שירה סיני לנועה מנור. ההתנגשות בין השתיים הביאה המון רגעים מרשימים – בין אם מדובר בלוליינות מטורפת מצד סיני או הדברים הפשוט פסיכיים שהיא מסוגלת לעשות עם הגוף שלה, ובין אם אלו רגעים נפלאים בהם נועה "המנוע" מנור מתקשרת עם הקהל, ומחזיקה את המופע בכריזמה מטורפת, ולמען האמת, גם קצת מפחידה.

"נועה כיסחה את שירה סיני", קובע יונתן בסוף הערב, למרות שהוא אולי קצת משוחד. "נועה לא נורמאלית, היא פנומנלית, מטורפת. ואני חייב להגיד על שירה סיני שהיא משהו לא נורמאלי, מדהימה". ברק היה מושקע במיוחד במאמץ להרים קרב נשים ראוי. "הוא הפמיניסט הכי גדול שאני מכירה, יותר ממני", חלקה איתי מנור, למרות שהיא אולי קצת משוחדת. "הוא אמר 'אנחנו לא מוותרים על קרב נשים, ונהפוך את החיסרון שיש רק קרב אחד, ונהפוך אותו ליתרון. זה יהיה הקרב שהכי ידברו עליו'. הוא האמין בזה מהרגע הראשון, אמר שזה בעקרונות שלו".

שירה סיני, יריבתה של הקומיקאית, היא שחקנית שבמשך זמן רב היתה חלק מקרקס פלורנטין, וגם למדה ג'וג'יטסו. היא ליהוק נהדר לליגה, שילוב מצוין בין הצד הקרקסי לאתלטי. "זה קרקס, במובן הטוב, לא הליצני", היא מסבירה את החיבור שלה לספורט. "קבוצת אנשים פסיכופטים שעושים דברים לא נורמלים עם הגוף".

ועדיין, כשנזכרים בהיסטוריה העגומה של נשים בהיאבקות מקצועית, בהחפצה שהפכה לסטנדרט בתקופת וינס מקמהן, קשה שלא לתהות מה הפרספקטיבה של סיני על שאלת המגדר בספורט. וכן, לא ממש אכפת לה. "אני אישה, ואני סקסית ואני אלבש מה שמחמיא לי ואני אטרוף את הזירה ואגנוב את ההצגה וזה מה שיקרה. הם יכולים לחשוב מה שבא להם אבל אני מרשימה, ועל הזירה אני מקבלת את המקום להיות הכי מרשימה שאני יכולה".

במי היית רוצה להילחם בעונה הבאה?
העונש (המתאבק הכי גדול ומפחיד בקאסט, ל.ר). אני אגיד יותר מזה – אני רוצה שבעונה הבא של פאקינג רסלינג ישראל אני אכנס על הכתפיים של העונש. זה מה שאני רוצה שיקרה. והעונש? תתכונן, למה אני באה ואני באה בריצה".

המגלומניה משתלמת

יונתן ברק הוא מגלומן, ואני אומר את זה בכל האהבה אליו. כי יש משהו מגלומני בלהשקיע כל כך הרבה כסף, בלהחיות תחום מת, רק בשביל להגשים את חלום הילדות שלך. ועדיין, אי אפשר להתעלם מהגודל של הדבר הזה ובטח לא מהאנשים מסביב. כולם רוצים להיכנס לזירה, ומי שדורך בה לובש דמות, ולפעמים אפילו מתקשה להתנער ממנה במהלך הריאיון. טל בר און, למשל, התייחס מאוד ברצינות ל"סכסוך" עם חברו קן קרביס. המתאבק גיא שקד, שמסומן כאחד הנבלים, טוען ש"בכל דמות יש קצת אמת". אפילו אחד הפרשנים, המתאבק הפורש שרון פלטי, הצטרף לזירה.

זה די הזוי – קומיקאי שמגיע לחלוטין מחוץ לתחום, ומצליח לרתום כל כך הרבה אנשים למסע המשוגע שנקרא "רסלינג ישראל". ואולי דווקא השריטה הזאת, המלגומניה היונתן ברקית, היא מה שמצליח למכור את הרעיון. "מה שקרה פה הערב מוכיח שעם ישראל רוצה לראות רסלינג", אומר ברק, "עם ישראל חם על מה שקורה פה. אתה ראית את ההיסטריה שהייתה פה? ראית איך צרחו פה? אני אומר לך, זאת רק ההתחלה. עוד שנה מעכשיו אף אחד מהחבר'ה האלה לא יכול להסתובב ברחוב בלי שיתנפלו עליו המוני מעריצים. אני אהפוך אחד-אחד מהכוכבים האלה לכוכבים ענקיים, והם בתמורה יביאו מיליוני אנשים לקופות לראות את רסלינג בישראל".

הוא אולי נשמע מגלומן, אבל כשיונתן ברק אומר זאת אני מאמין לו. לא רק כי הוא הוכיח בעבר שהוא יכול לעשות כסף מאין, אלא כי ראיתי אותו נותן את הגוף שלו על הבמה, מקבל מכות ונשאר עם חיוך על הפנים. וזה מדבק, כי גם לי היה חיוך על הפנים כשיצאתי מחוויה שלא חשבתי שאוכל לקבל בישראל. וברור שיש לו עוד לאן לשאוף, ובעיקר, במי להיאבק. "היום הגשמתי חלום שלי כשנכנסתי לזירה עם חן מזרחי. לא יודע, אולי מישהו אחר מהגג של יצחקי ירצה ללכת איתי מכות. אולי סטנדאפיסט אחר. אולי נאור ציון, אולי גיא הוכמן, אולי קטורזה. אני לא יודע, אני זורם עם כל מי שירצה".

• ❤ תרבות
• רסלינג
• ספורט
• יונתן ברק

>> יונתן ברק הוא נסיך היהודים ואלוף העולם בקומדיה, סטנדאפיסט אהוב ותל אביבי מילדות, אבא לשני בנים, ועכשיו גם ממובילי אליפות רסלינג ישראל שתיערך ב-15.4 עד ל-17.4, שזה ממש בשבוע הבא בחול המועד, לשלושה ערבים רצופים של אקשן וקומדיה והרבה מאוד מכות. האירוע יצולם לטלוויזיה ויהפוך לתוכנית היאבקות כחול לבן בת שמונה פרקים בטלוויזיה. אתם רוצים להיות ברגע ההיסטורי הזה.פרטים וכרטיסים

>> חייט מושלם בשינקין ומסעדה שהיא שיא השלמות // העיר של אילנה גור
>> להביט בים מלמעלה ולהיות תיירת בתל אביב // העיר של סיון טלמור

1. נחמה וחצי

הקפה לא טוב. גם האוכל לא מדהים, והדבר הכי טוב שאפשר להגיד על השירות שם זה שהוא מלמד אותך סבלנות. אבל היתרון הגדול של נחמה וחצי תמיד היה שמותר לעשן וויד בפנים ולפעמים זה כל מה שצריך בשביל לגרום לי ולפיליפ לשרוף שם שעות.
אחד העם 144

2. בית הספר לקונג פו

מנוהל על ידי הגראנד מאסטר איגור זקשנסקי. אני לומד שם כבר שנים. ממליץ בחום על שיעור ניסיון. לא כדי ללמוד ללכת מכות, אלא כדי ללמוד להירגע, לשחרר, לנשום ולהתמתח. ואז ללכת מכות!
חפץ חיים 10

3. קולנוע רב חן

מאז שהייתי ילד קטן אני הולך לקולנוע הזה לברוח מהמציאות. אני אוהב במיוחד הקרנות של 11 בבוקר, זה הזמן הכי טוב לראות סרטים.
בן עמי 16

4. חוף הים

המקום האחרון בעיר שנשאר באותו מקום.

5. סביח פרישמן

אל תיתנו לאף אחד לבלבל אתכם: הסביח הכי טוב בארץ. עד כדי כך טוב, שהייתי מוכן לעשות לו יחסי ציבור בחינם. הנה, עשיתי.
פרישמן 42

מקום לא אהוב בעיר:

מבחינתי אפשר לתת את פלורנטין ליפו.

השאלון:

אירוע תרבות שעשה לי משהו:
אמא שלי עלתה שוב לבמה עם שוקולד מנטה מסטיק, בהיכל התרבות. היה מרגש לראות עם הילדים שלי את סבתא מופיעה.

יצירה שנתנה לי תקווה:
“רסלינג ישראל”. היינו אמורים להתחיל לפני המלחמה. הכל כמעט נעצר. אבל עכשיו זה קורה – שלושה לילות של חלום, עם זירה, לוחמים, קהל וצעקות. סוף סוף קצת אקשן שאינו חדשות.

המלצה להתנדבות:
אל תחפשו מה חסר – חפשו מה יש לכם. יודעים לבשל? תבשילו. יודעים לסרוג? תסרגו. יודעים להצחיק? תצחיקו. כל אחד יכול לתת משהו – לא רק כסף, גם לב.

התל אביבי שצריך שירימו לו:
הבחור עם העגילים באוזניים והקוקו שעושה נקניקיות באמצע הלילה באבן גבירול. אלוהים ישמור עליך בחור – אני ועוד מלא סטלנים אכלו אצלך בלילות

מה יהיה?
יהיה רסלינג ישראל בחול המועד פסח 17-16-15 באפריל. כל השאר כבר רעידות משנה.

• העיר שלי
• יונתן ברק
• רסלינג
• נחמה וחצי
• קונג פו
• רב חן
• חוף הים בתל אביב
• סביח
• פלורנטין