אם יש משהו שלא חסר לדולאן זה תעוזה מתוגברת בחוצפה. נדמה שהוא ניזון מקולנוע, או שמא מסניף קולנוע. אף שהוא שב ועובד עם אותם שחקנים, כל סרט שלו עד כה ניחן בסגנון שונה. "מאמי" ריאליסטי יחסית לאלה שקדמו לו, ונותן לדמויות להכתיב את הטון. אך גם כאן יש פרצי קולנוע חושני ומשכר שמעשירים את החוויה הרגשית.

אן דורבאל נפלאה בתפקיד דיאן, אלמנה סקסית הנלחמת כמו לביאה בשביל בנה בן ה־15 סטיב, הלוקה בשלל סימפטומים מאובחנים – הוא יכול להיות מקסים, אך הוא גם נתון לפרצי אלימות קיצוניים. אחרי שסטיב (אנטואן־אוליביה פילון בהופעה מלחיצה ונוגעת ללב) מגורש מהמוסד שבו שהה, הוא ואמו עוברים לשכונה חדשה ולחייהם נכנסת השכנה קיילה (סוזן קלמנט נפלאה לא פחות), מורה שחוותה טראומה בלתי מזוהה ומאז היא מגמגמת. קיילה נרתמת ללמד את סטיב, ואיכשהו התרכובת האנושית הנפיצה הזאת מחזיקה מעמד, עד שתוצאות מנהגו של סטיב בעבר מאלצות את דיאן לפנות לעזרתה של דמות רביעית, והאיזון העדין מתערער.

"מאמי" נמצא רוב הזמן על סף רתיחה, וזה היה יכול להיות מתיש, אבל שלושת הגיבורים דורשים את תשומת לבנו, והשחקנים המעולים מחזיקים אותנו על קצה המושב. ובתוך המהומה יש רגעים שקטים ויפים, וגם לא מעט הומור. חמש שנים חלפו מאז סרטו הראשון והאוטוביוגרפי "הרגתי את אמא שלי", וניכר שדולאן התבגר לא רק כיוצר, אלא גם בתפיסתו את חוויית האימהות.

השורה התחתונה:דרמה משפחתית סוערת ומסעירה והמנון לאימהוּת