סדרת סרטי "הטורף" ידועה בתור סדרת סרטים מדממת ואלימה וממש לא לילדים, אך בשבוע שעבר הגיע לדיסני+ "הטורף: שטח פראי", הסרט הראשון בסדרה שמתאים לגילאי 13 ומעלה על פי שיטת הדירוג האמריקאית, לאחר צפייה שהרגישה יותר ארוכה ממה שהייתה באמת, אני מוכרח להודות. זה כנראה הסרט הכי גרוע בסדרה.

>> "בהצלחה, תהנו, אל תמותו": כולנו זכינו. סם רוקוול יש רק אחד
>> הרגת: האפוס המופתי של קוונטין טרנטינו מצדיק כל דקה על המסך

הסרט מתחיל בטלנובלה משפחתית עם שני אחים מגזע היאוצ'ה האכזרי. דק הוא האח החלש במשפחה, ולכן האב מצווה על האח החזק יותר להרוג אותו. במקום זאת האח מקריב את עצמו ושולח את דק לכוכב אגדי כדי לצוד את הקאליסק, יצור מסתורי שלא ניתן להרוג. הכוכב מתגלה כקטלני ביותר עם צמחייה מבעיתה, יצורים ענקיים ואתגרים שדק לא יכול להתמודד איתם לבד, ולכן נחלצת לעזרתו אנדרואידית – או סינתטית, לפי עולם הסרט – בשם תיאה (אלה פנינג). לצד קופה חייזרית, השלישייה הולכת להוכיח שמשפחה היא מעל הכל. או משהו כזה.

מדרמה משפחתית הסרט הופך לקומדיית חברים עם אינטראקציות משעשעות לפרקים אך מאוסות לעתים תכופות יותר. יכול להיות שקופת החלל נוחתת בידיים של דק הטורף ברגע קומי אחד, וברגע אחר הטורף צוחק על האנדרואידית נטולת הרגליים, וברגע אחר האנדרואידית זורקת הערה שנונה? לאורך כל הסרט השאלה היחידה שעלתה לי לראש היא "באיזה סרט לעזאזל אני צופה"?

אני מודה שציפיתי לסרט קצת אחר. בעקבות הסגנון של הסרטים הקודמים, אני ציפיתי לסרט שקט יחסית על טורף שנוחת בכוכב זר ופוגש אנדרואידית שאיתה הוא משתף פעולה, למרות הגבלות השפה. לא חשבתי שמדובר בסרט עם כל כך הרבה דיאלוג, ובטח שלא דיאלוג כל כך מבלבל.מצד אחד אלה פנינג מדברת אנגלית, מצד שני המערכת שלה אומרת שהיא מדברת בשפת היאוצ'ה, מצד שלישי בשלב אחר של הסרט היא נשמעת מדברת בשפת היאוצ'ה, אבל אנדרואיד אחר לא מבין את שפת היאוצ'ה למרות שהוא אנדרואיד. בקיצור, זה לא מרגיש כמו "הטורף", אלא יותר כמו "שומרי הגלקסיה" ביקום של "הטורף".

הסיבה המרכזית שבגללה רבים אוהבים את סרטי "הטורף" היא שמדובר בחייזר קטלני שרוצח אנשים באופן ברוטלי. הוא יצור מטיל אימה, מכונת ציד שהורגת בשביל המשחק, וההתמודדות של בני האדם איתו היא שיוצרת עניין. לא מעניין אותנו מה הרגשות של הטורף או איך הוא התגבר על הדאדי אישיוז שלו. אנחנו רוצים לראות אותו מחסל בני אנוש או דמויי אנוש בזה אחר זה. גם מזה יש בסרט.

"הטורף: שטח פראי" מציג שני הישגים בלבד: הראשון הוא שהאקשן מצוין. באמת. המרדפים, הציד, האפקטים והיצורים החייזריים שאיתם דק צריך להתמודד, אלה עובדים נהדר. ההישג השני הוא היכולת המרשימה של דן טרכטנברג, הבמאי, לדחוק במגבלות הגיל לא פחות מסם ריימי שעושה את זה כבר עשרים שנה. תמונות מטרידות כמו גלגלי עיניים משתנים או מחט שנכנסת לאוזן עדיין מטרידות גם כשמדובר בסרט לגילאי 13 ומעלה.

בדיוק בגלל שתי הסיבות האלה: לא ברור למה זה לא סרט אנימציה.הרי רוב הסרט הוא גם כך ערימת CGI, והסרט הקודם שהיה כולו באנימציה הוכיח שזה יכול לעבוד. חוץ מזה, דק עצמו הרבה פחות מאיים או מפחיד מהטורפים שכבר ראינו בסרט הקודם. הניסיון להפוך את הטורף לאנושי נראה הרבה יותר מגוחך בלייב אקשן ורק הורס.

זה היה יכול להיות סרט הרבה יותר טוב אם רק היו שומרים על הזהות שהפרנצ'ייז בנה לעצמו בשנים האחרונות. "טרף" משנת 2022 היה הפתעה מוחלטת, בלי הרבה דיאלוגים, סיפור חזק ולא מעט חידושים לפרנצ'ייז. בסרט "רוצח הרוצחים" ששוחרר בקיץ האחרון ראינו את אחת הגרסאות המפחידות של הטורף עם סצנות אקשן מדהימות שגם משכללות את היכולות הקרביות של היאוצ'ה. בסרט הזה נעדר לחלוטין הקסם שהיה בסרטים הקודמים ותחת זאת אנחנו מקבלים קומדיית אקשן קלילה על חבורה שמורכבת מאנשים שהחברה הוקיעה שמוצאים מקלט אחד בשני. מה לעזאזל.

אין בעיה שיעשו "הטורף" לבני נוער, אבל "הטורף: שטח פראי" הוא לא התשובה. אין צורך בסיקוול ואין סיבה לראות את אחד החייזרים האהובים בתולדות הקולנוע מקבל ערכים אנושיים ובני לוויה חמודים ומצחיקים שילוו אותו לאורך הדרך. אנחנו רוצים דם, אנחנו רוצים קרביים נשפכים ואנחנו רוצים אקשן-אימה עשוי היטב כמו שכבר הוכיחו שהם יודעים לעשות. לא כל דבר צריך להפוך לסרט של דיסני, גם אם הוא בדיסני+.

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• מדע בדיוני
• דיסני+

אחת הקללות של המדור היומי הזה היא שקשה מאוד להפתיע אותנו: כל סדרה שעולה עוברת תחת עיננו הצופייה, ומהר מאוד אפשר לגלות תבניות, הרגלים, העתקות ובאופן כללי, את קווי המתאר של הטלוויזיה. אולי זו היתה הסיבה שכל כך התלהבנו מהעונה הראשונה של "פרדייז" בדיסני+ – היא היתה טלוויזיה מפתיעה גם בסטנדרטים שלנו. ומכיוון שאנחנו עוד עדינים וזהירים וטובי לב, בפסקה הזו נימנע מספוילרים לעונה הראשונה, אבל אם עוד לא ראיתם, זה הזמן לכם לסגור את הכתבה הזו ולרוץ מהר לצפות לפחות בפרק הראשון, אם כי אחריו כנראה שלא תצליחו להפסיק.

למי שכן צפה ורוצה תזכורת, אז היצירה המותחת והממכרת של דן פוגלמן ("החיים עצמם") התחילה במסווה של מותחן פוליטי על שומר ראש של נשיא ארה"ב שנחשד ברציחתו, ומהר מאוד תופסת תפנית שהופכת אותה למעשה לסדרה פוסט-אפוקליפטית ותעלומת רצח באחד. מעבר לטוויסט המעולה הזה, הדמויות המעולות של ג'יימס מרסדן כנשיא פופוליסט ובעיקר סטרלינג קיי בראון כשומר הראש הקפדן-אך-פגוע הפכו את הצפייה לממתק בינג' ממכר במיוחד, שהגיע לשיא עם פרק אפוקליפטי פשוט מושלם, מהטובים שראינו באותה השנה. והנה, תוך בדיוק שנה (איזה כיף!), העונה השנייה והמצופה נחתה לנו בדיסני.

העונה מתחילה איפה שהקודמת נגמרה – ביציאה של אקסבייר מפרדייז, במטרה למצוא את משפחתו שנותרה מחוץ לבונקר (היי, זו גם העלילה של "פולאאוט", אבל לא נתקטנן), ולומד איך האנשים שבחוץ המשיכו לחיות. ובנתיים בגן העדן השקרי של הממשלה, סינטרה – האישה הכי עשירה בעולם, להזכירכם – מנסה להשתלט על הכאוס שנשאר אחרי הגילויים של סוף העונה. ביקורות שמגיעות מחו"ל כבר טוענות שפוגלמן הצליח להמשיך את הקסם של העונה הקודמת, ואנחנו כבר לא יכולים לחכות לצלול שוב לבינג' של שלושת הפרקים הראשונים, שנחתו היום בדיסני+, ולחכות בקוצר רוח לפרקים הבאים מדי שבוע. עבורנו, זה גן עדן.
"פרדייז", עונה שנייה, 3 פרקים, עכשיו בדיסני+

• מה רואים הלילה
• המסך
• דיסני+
• מדע בדיוני

מאז שיצאה "פלוריבוס" הסדרה החדשה של וינס גיליגן באפל TV, היא צברה שבחים מקיר לקיר.גם אנחנו שיבחנו אותה. בסוף השבוע האחרון שוגר אל העולם פרק סיום העונה שהבהיר כי אכן לא מדובר בפלא של עונה אחת, אלא בסדרה שבנויה לטווח הארוך והיא כאן כדי להישאר. לצד המבקרים שמיהרו להכתיר אותה כיצירת מופת אחרי שני פרקים, התגברו לאורך העונה הקולות שהכריזו על הסדרה כאיטית, יומרנית, משעממת וחדגונית. ובכן, מה הם מבינים.

>> אתה חדש פה? 13 דמויות שלא ברור איך הסתדרנו בלעדיהן לפני 2025
>> שנה זוועה: מצעד הרגעים הכי מחרידים של 2025 בטלוויזיה שלנו

לאורך הסדרה, ליווינו את קרול סטורקה (ריה סיהורן) בשלל סיטואציות חברתיות ואישיות, וסוף העולם מעולם לא נראה כה רגוע. התרגלנו לקבל מסרטי/סדרות אפוקליפסה ספקטרום רחב של חלליות, פיצוצים, אסונות טבע וחייזרים שונים ומשונים, עם קצב עלילה מהיר על גבול הפסיכוטי וצפייה מלאת אדרנלין. זה לא המקרה כאן. סוף העולם של וינס גיליגן הוא מהיר. הכל קורה בדקות. קצת כאוס ברגעים הראשונים, אבל מולקולת ה-RNA הזאת השתלטה ממש במהירות על הכוכב והשאירה את קרול סטורקה לבדה, האישה הכי זעופה בעולם שצריכה עכשיו להציל את האנושות מזן משונה של אושר זומבי בחסות מוח הכוורת.

פגשנו יחד עם סטורקה חלק מהשורדים הנוספים, שרק הדגישו את המסר שקשה להיות בדעת מיעוט, בעיקר כשאתה יודע שזו הדעה הנכונה. ממש סיפורו של השמאל. בסופו של דבר גם היא מבינה – לא משנה כיצד תנהג, התודעה הקולקטיבית אינה יכולה להכיל את שונותה ותנסה לצרף אותה כך או כך.

הרגעים בהם קרול נמצאת לבד, ללא השורדים, ללא זושיה וללא השיבוטים – אלה הרגעים הכואבים באמת. זוהי נקודת החולשה של קרול. קרול יודעת בדידות מהי בעוד כולם ביחד בתודעה הקולקטיבית. מאותה סיבה בדיוק, במחזה "קרנפים" של יונסקו מתלבט מר ברנז'ה בעצמו, במונולוג סיום נהדר, אם להצטרף לקרנפים. ועל זה בדיוק העונה כולה משחקת.

קצת אחרי שפורסמה הביקורת שלי על הפרקים הראשונים, הייתי אמור להתראיין לתוכנית רדיו. הריאיון הוקלט, אבל בשל תקלה טכנית הוא לא שודר. באותו ריאיון הייתה שיחה ערה ומעניינת בשאלה למה לא להצטרף, בעצם. למה להתעקש להישאר אינדיווידואל, כשבבירור נהיה מאושרים יותר אם נצטרף לעדר? היה ברור מהרגע הראשון ש"פלוריבוס" היא מניפסט נגד התקרנפות, אבל לא היה ברור מה גיליגן רוצה לומר על זה. בסוף העונה קיבלנו את כל התשובות. או לפחות לא מעט תשובות.

בסופו של דבר, מה שגיליגן אומר זה שהקרנפים הם לא בהכרח אנשים רעים, אלא אנשים עם דרך רעה שהשתכנעו שעדיף להם לחיות בוויתור על עצמם ועל אנושיותם מאשר לסבול עם מחשבה עצמאית. הגילויים לאורך העונה הזאת הראו לנו שלמולקולה אין כוונה לעצור רק כי קרול אמרה שהיא לא מעוניינת, זה ימשיך עד שקרול תסכים לוותר על עצמה. היא הייתה צריכה לחוות את כל מה שחוותה לאורך העונה – האבל, הרצון להיאבק, הבדידות – כדי להבין שבמקום שבו יש קרנפים, אין בני אדם.

כאמור, גיליגן לא נשען על אקשן בסדרה הזאת. זה מטעה, במיוחד כשגם הפעם הוא לוקח אותנו לנופים המוכרים של ניו מקסיקו ועדיין – זאת ממש לא אותה סדרה. אם בסוף העונה הראשונה של "שובר שורות" וולטר ווייט מפוצץ את המשרד של טוקו סלמנקה וסוגר איתו עסקה, כאן גיליגן מארגן לנו סיום עונה הרבה יותר עדין, הרבה יותר שקט ובלי לעשות שרירים. עד הפרק האחרון קרול עוברת תהליך שלם שמכין את הקרקע לתהליך הבא, שיהיה הרבה יותר קשה, כי עכשיו היא אוהבת את הנגיף המוזר הזה והקושי יהיה לחסל אותו בכל זאת.

אפשר להתפלפל עד סוף הזמנים על הפואטיקה של "פלוריבוס", אבל אי אפשר להגיד שלא מדובר בסדרה הטובה ביותר השנה. בסופו של דבר כשמסתכלים על ההקשר למגפת הקורונה ועלייתו המחודשת של טראמפ לשלטון, קשה להתכחש למגמה הגלובלית המפחידה של אובדן החשיבה העצמית והכניעה לשקרים ואשליות. אנחנו בעיצומו של רגע מדאיג שבו המוני בני אדם כבר מתנהגים כמו עדר. אם לא הבנתם את "פלוריבוס" או חשבתם שהיא משעממת, יתכן שכבר נדבקתם. לכו להיבדק.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• אפל טיוי
• וינס גיליגאן
• מדע בדיוני
• אפוקליפסה