>> סהר בר-ניסן (כדאי שתעקבו), היא אמא לשני ילדים וכלבה, נכדה לאחד מבנאי נמל תל אביב, רוכבת אופניים קבועה, חובבת בתי קפה ופינות ירוקות, אוהבת אורבניות, קומיקס ואמנות, חגורה שחורה בקראטה, ואישה של אנשים. היא גם הבוסית של "בפנוכו" (כדאי מאוד שתעקבו), מרחב אזרחי-תרבותי חדש יחסית ברחוב איתמר בן אב"י שמייצר מפגש בין קבוצות, זהויות ונקודות מבט שונות – דרך תערוכות, מפגשי הקשבה, חשיבה ופעולה, המכיל בין היתר גם את המרכז לחברה ודמוקרטיה של "המרחב החברתי". הערב (שלישי 30.12 19:30) יתקיים שם האירוע "ישראלים 2026: זוויות שונות, אותו סיפור?" שיפתח את שנת התוכן של "בפנוכו".אתם רוצים להיות שם.

>> הדיבוק לדיבוק וכל החברים הכי טובים // העיר של נטע רוט
>> ראמן רצחני וחוף להינצל בו // העיר של אופיר ואורי אן ששון
>> סחר הוגן פמיניסטי והד מבאר קדומה // העיר של לורן מילק

1. בפנוכו

הבייבי שלי בשנה האחרונה – מרחב מארח מבית intu של קבוצת ריאליטי, שהוקם בבניין הישן של דובר צה"ל, כחלק מתפיסה של שימוש ביניים בנכסים ליצירת ערך והשפעה. מרחב יפהפה ששואב השראה מ"סלון מזל", הסלון התרבותי של תקופת הנאורות והקונספט של פלוגתא, משלב תערוכות, מפגשי שיח ודייבטים וגם מרחב מיטיב לאופסייט למגזר עסקי וחברה אזרחית. במציאות הנוכחית ובמאבק שיהיה פה טוב יותר, זה הנווה מדבר שלי בשנה האחרונה והדרך שלי להתמודד עם הייאוש ולהחזיק את התקווה.
איתמר בן אב"י 9 תל אביב

2. מעונות עובדים ח'

הוקמו ב-1936 והיו ממעונות העובדים של ההסתדרות. לקרוא את התקנון זה כמו לחזור אחורה בזמן. תכנון עירוני חכם בן 100 שנה שמייצר קהילה, מיני קיבוץ באמצע העיר, ליד מציצים, גן העצמאות והפארק, וגם הבית שלי במשך 13.5 שנה ועד לפני שנה. גם היום, אחרי שעברתי שכונה, זו עדיין הקהילה והבית שלי.
רחוב נחום/שדרות נורדאו/הירקון

3. דוג'ו KI ME KAN

דוג'ו הקארטה שלי מזה 25 שנה ועוגן משמעותי בחיי. הגעתי במקרה ונשארתי וזו אחת ההחלטות החכמות בחיי.מאמנים מופלאים, אומנות לחימה שהיא דרך וחברים לאימון שהם משפחה. בלי הקראטה הייתי אישה ואדם אחרים לגמרי. מדהים לנשים, גברים, ילדים וכל מה שביניהם.
דרך נמיר 149 תל אביב (סמינר הקיבוצים)

4. בוסתן מוז"א

הגינה הפתוחה של מוזיאון ארץ ישראל, יציאה נפלאה של העיר תל אביב, פנינה של טבע באמצע הכל. רק עוברים את השערים ומגיעים לעולם אחר. האפשרות לטייל בין העתיקות, הספסלים בין לבין, גינת צמחי התבלין וצמחי ארץ ישראל המופלאה, והבריכה באמצע ששופצה וקמה שוב. כשאני צריכה רגע לקחת אוויר, זו הפינה שאני בורחת אליה.
חיים לבנון 2 תל אביב

5. גן העצמאות

בין הפסל האדום למדרגות ירידה לים. אחת הנקודות המופלאות בעיר, אפשר לראות אינסוף של ים, למתוח קו הרצליה עד יפו, להיזכר כמה אנחנו נקודה בעולם הזה וכמה הים הוא רחב. בזמן הקורונה והמלחמה לשם הייתי הולכת להיזכר שיש עולם שלם וטוב ממש ליד.

מקום לא אהוב בעיר:

כל מקום שבו שביל אופניים נגמר בלי שיש לו המשך.
כל מקום שבו שביל האופניים נתקע בתחנת אוטובוס, תחנת פיס או מקום חניה לאופנועים.
כל מקום בו אין ירידה מסודרת לעגלות, כסאות גלגלים ואופניים.

השאלון:

אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"ישראלים 2026, זוויות שונות, אותו סיפור?" עם עוז סימינובסקי, בצלאל שטאובר, ליפז אלה ועדן מנדלוביץ, ב-30.12 אצלי בבפנוכו, אירוע שפותח את תכנית התוכן של 2026. ההכנה לקראתו, הבנייה שלו, שיחות ההכנה ומי שיהיו בו פותחים לי את הלב, מבלבלים אותי והכל במקביל. זה חלק ממה שאנחנו רוצים שיקרה בבפנוכו, לתת מקום לנקודות מבט שונות להתקיים יחד, לחזור לשיח מורכב ובתקווה לפרוץ תיבות תהודה. ההצלחה של בפנוכו תהיה שכל מי שנכנס בשעריו ייצא קצת שונה ועם יותר סימני שאלה משנכנס. הבניה של התוכן בבפנוכו והאירוע הזה – מזיזים לי את הגבינה כל הזמן. מאוד מחכה לו.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
חודשיים אחרי ה-7.10.23 חזרתי לקרוא וספרים זו הבריחה שלי. אני קוראת המון. בחודשים האחרונים חזרתי לקרוא את "כשדברים מתפרקים" של פמה צ'ודרן; מתבלת ב"כמה זה חמור" של נועה כ'"ץ שעוזר בגעגועים לאמא שלי; וספרי יד שניה מהחנות המופלאה בוק שוק בברודצקי.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
יש כל כך הרבה לאן לתרום ולהתנדב. אם הייתי צריכה לבחור ארגון אחד זה היה"בונות אלטרנטיבה". ארגון שטח אמיץ ויצירתי ששם על דגלו שותפות נשים במוקדי קבלת החלטות, ייצוג נשי וזכויות נשים. במציאות הנוכחית בה אנחנו "חיים את החלום" של ממשלה בה יש מיעוט נשים, אין מנכ"ליות במשרדי ממשלה והאישה היחידה בתפקיד בכיר מותקפת ללא הפסקה, זו התקווה והחובה של כולנו. עבורי, כאישה, אמא ל-2 ילדים ואוהבת אדם וישראל, לא יכול להיות פה עתיד נכון ללא שותפות נשים בקבלת החלטות ובתפקידי מפתח. וגם לובי 99, נט"ל, "עומדים ביחד", "הביתה. חוזרים לגליל", "הננו" של רועי עזיזי ועוד רבים הם חלק מהמאבק ההכרחי להחזרת השפיות למדינה. תתרמו, תתנדבו, קחו חלק בבניה ובעתיד.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
זה לא תל אביבי אחד, זו קבוצה. קבוצות. יש אנשים ונשים מדהימים פה בעיר שמרכיבים ומובילים קבוצות מחאה שכונתיות, קבוצות תמיכה שכונתיות, מעדיפה לא לרשום שמות כי במציאות ההטרלה הנוכחית – מרוב רצון להרים, זה עלול להוריד וגם כי האנשים והנשים פה בתל אביב, והאנשים והנשים בישראל – אלה שדוחפים, משקיעים, יוצאים לרחובות, שולחים חבילות עידוד, קשובים, רגישים ולא מפסיקים לעשות טוב. הם והן מובילים פה את האור והעתיד. וראוי להרים להם.

מה יהיה?
וואו, מאוד מקווה שיהיה טוב, אנחנו ברצף של שנים מאתגרות מלאות כאב. אני מתבוננת בחברים וחברות שאיבדו את היקר להם מכל ב-7.10 ורואה איך הם והן ממשיכים. אני מסתכלת על הילדים שלי ועמלה לבנות להם מציאות טובה יותר. בשנים האחרונות הבנתי שתקווה היא מיומנות ומשהו אקטיבי שצריך לעבוד עליו. לחלום, לדמיין עתיד טוב יותר ולקום לעשות. ברגעים שאני דואגת, ויש כאלה רבים, מפגש עם אנשים מחזיר לי את התקווה שנעשה פה טוב יותר.

• העיר שלי
• בפנוכו
• הצפון הישן
• אמנויות לחימה
• מוזיאון ארץ ישראל
• גן העצמאות
• שבילי אופניים

כמדי שנה, גם בדצמבר הנוכחי מגיע הזמן לסיכומים ומבט אחורה, וכמדי שנה, גם השנה תערוכת "עדות מקומית" – המוצגת כבר 22 שנים – מסכמת את מיטב יצירות הצילום העיתונאי והתיעודי בישראל. תחשבו על זה כמעיין ספר קומיקס נטול מילים, שמביט על המציאות הישראלית דרך עדשת המצלמה, ודרכה מציג מראה לא בהכרח מחמיאה אבל בהכרח מדויקת למקום בו אנו חיים.
>>פעם שלישית דוקו: תוכנית הרזידנסי ביפו ממשיכה לעטוף את העוטף

כיאה למדיום מתעד, בשנתיים האחרונות התערוכה שיקפה את המלחמה והשבר שעברו ועדיין עוברים על המדינה באופן בלתי מתנצל וכמעט חסר רחמים. בהתאם, גם זוכי "עדות מקומית 2025" – שהוכרזו כיום – משקפים את האירועים שהתרחשו בפינה המקוללת הזו של המזרח התיכון דרך התמונות: משפחות של חטופים, סיום המערכה בצפון, מחאות החרדים, אלימות בגדה המערבים והחיים בצל מתיחות בטחונית בלתי נפסקת. שיקוף שכזה ניתן לראות גם בזוכה בתמונת השנה על שם רועי עידן, פרס הניתן על ידי ארגון העיתונאים והעיתונאיות בישראל, שניתן לאיתי רון מ"הארץ" על התמונה הבאה:

את הצילום הזה, של צלליות חרדים וחיילים, תיעד רון בכפר הפלסטינאי כיפל חארס בגדה המערבית, שם נערכת מדי כמה חודשים הילולה שבמהלכה אלפי מתפללים פוקדים מבנה, שמזוהה על פי המסורת כקבר יהושע בן נון, תוך כדי שמוטל עוצר על הכפר בזמן ההילולה – התושבים נאלצים להסתגר בביתם, והמתפללים מסתובבים במקום מאובטחים במאות חיילים ושוטרי מג"ב.

תיעוד נוסף של אירועי הגדה המערבית ניתן למצוא בתיעודי זוכה "סדרת השנה" אבישי מוהר, שתיעד מתנחלים משקיפים על קהילת מע'ייר א-דיר שבשטחי C בגדה המערבית, שנאלצו לנטוש את בתיהם בעקבות איומי המתנחלים שהקימו התנחלות בקרבתה. במהלך פינוי הבתים פלשו מתנחלים ליישוב, יידו אבנים וירו אש חיה לעבר התושבים, שנאלצו לברוח ולהותיר את רכושם מאחור. כעשרה מהם פונו לבית חולים לאחר שהוכו קשות.

השנה הוגשו לתחרות כ-7,000 עבודות על ידי 366 צלמות וצלמים, מתוכה יוצגו בתערוכה 82 עבודות וידאו וסטילס שצולמו על ידי 64 אנשים. התערוכה תיפתח ב-12.12 במוז"א, ותינעל בסיום ינואר 2026. במהלכה גם תוצג עבודת הוידאו "עזה", פרויקט משותף של צלמים ישראלים ועזתיים, המתעד את החיים בעזה במהלך תקופת המלחמה לאורך השנתיים האחרונות.

צילומים נוספים שזכו בפרסים מציגים את בני משפחות החטופים דני אלגרט ועינב צנגאוקר. אלגרט צולם על ידי מתן גולן בבית בקיבוץ ניר עוז ממנו נחטף אחיו איציק אלגרט, עוטה מגן דוד צהוב עליו כתוב 7.10 כסמל ליום בו החלה השואה השנייה ובמחאה נגד הממשלה, בתמונה שזכתה בקטגוריית חשיפה ארוכה; צנגאוקר, אימו של מתן צנגאוקר, מצולמת בתמונה שזכתה בקטגוריית חדשות, במעטה הינומה שחורה במהלך טקס חתונה מבוים שנערך בכיכר החטופים ב-17 באוגוסט, בהשתתפות בת זוגו של מתן, שורדת השבי אילנה גריצ'ווסקי. פחות מחודשיים אחר כך, שתיהן זכו לחבק את מתן לאחר 738 ימים של מאבק עיקש, בזכות תוכניתו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ.

מעבר לתמונות הזוכות, השנה תוצג גם "עדות צעירה" – יוזמה משותפת של מערכת עדות מקומית ומשרד החינוך, אשר מציגה בחלל התערוכה עבודות של 22 צלמות וצלמים צעירים מרחבי הארץ. עוד בתמונות הזוכים ניתן למצוא תמונה כמעט רנסנסית של גברים וילדים מצטופפים ליד מנגל בסעודת מצווה, בעת ההילולה השנתית לכבוד הבאבא סאלי (בראש הכתבה); את הלווייתו של דוד ליבי, עובד חברה קבלנית, שנהרג מפיצוץ מטען ברצועת עזה.

עוד בזוכים ישנם עבודת וידאו זוכה פרס "שומרים" של הפגנות החרדים נגד גיוס, ושלהמסע האחרון של שירי, אריאל וכפיר ביבס; צילום שלאלפי רצים המשתתפים במרתון ים המלח; צילום חורבות הכפר הלא מוכר אום אל־חיראן, שנהרס כדי לאפשר את הקמת היישוב היהודי דרור וצילום של צנחני מילואים מחטיבת 55, שמבצעים תרגיל צבאי המדמה חדירת מחבלים יחד עם כיתת הכוננות של קצרין. סך הכל ארץ שפויה עם תמונות שפויות. לפחות יש מי שמסתכל על כל זה בישירות.
עדות מקומית, 12.12.25-31.1.26, מוזיאון ארץ ישראל (מוז"א), חיים לבנון 2, רמת אביב,לפרטים נוספים וכרטיסים

• ❤ תרבות
• עדות מקומית
• צילום
• מוזיאון ארץ ישראל
• אמנות

>> הדס גלזר (כדאי שתעקבו) היא אוצרת ויועצת אמנות, והאוצרת הקבועה של גלריית ליטבק קונטמפוררי. חיה בתל אביב מאז 2015, בין ריצה בפארק או בים לקפה של בוקר, היא הופכת רעיונות לתערוכות, מפתחת ויוזמת תערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד ומובילה אמנים לפריצות דרך במסלול שלהם. בימים אלו היא מציגה את התערוכות של ירין דידי ושל לילית שמבון באוצרותה בליטבק קונטמפוררי;שיח גלריה עם האמנים יתקיים בשבת, 13.12 בשעה 12:00.

>> הבר הכי יפה בעיר ומפגש עם משורר של מזון // העיר של גלעד כהנא
>> קסם של פארקים ותחושת מרחבים מופלאה // העיר של קימל-אשכולות
>> פסגת תהילה ברחוב קטנטן ומסעדה שהיא בית // העיר של איתי לב

1. פארק החורשות

פארק החורשות, המקום המושלם לריצות, להיטען באנרגיות של טבע. לפיסת היער החשובה הזו נוספו לאחרונה שני מוסדות משמחים: המצפור, בית הקפה הראשון בקריית שלום, ובית הבאר, מרכז לטבע עם גינה קהילתית וסדנאות לשימור מזון ולרוקחות ביתית.

2. וואט סאנג // סלאס

אני משוגעת על דגים נאים וקשה לי לבחור רק מקום אחד. וואט סאנג היא יפנית שמרגישה כמעט כמו בטוקיו, עם עיצוב מדויק, פריטים המסודרים בקפידה על המדפים, וצוות שמבין חומר גלם ונותן שואו. שם אכלתי את הרול הטוב ביותר שטעמתי בארץ. סלאס, ששמה ביוונית נאמר לי שמרמז להבזק אור, מציעה מטבח שמחבר בין יפן לפרו, גן עדן לחובבי דגים. השף אור גינסבברג מארח אירועים קולינריים מסקרנים, כולל פילוט טונה, חוויה שמכווצת את הבטן ומענגת באותה נשימה.
הרכבת 12 תל אביב // תנחום 6 תל אביב (יפו)

3. קפה יאיא

כריך האבוקדו המושלם בעיר, בדוק. חייבים קצת מזל כדי להספיק לפני שנגמר.
לוינסקי 42 תל אביב (שוק לוינסקי)

4. ליטבק קונטמפוררי

ליטבק קונטמפוררי בקריית המלאכה היא בית מקצועי שלי כבר כארבע שנים. זו גלריה שבה אני זוכה לעבוד עם אמנים מעולים, לארח שיחי גלריה, ולהיות בדיאלוג מתמשך עם אמנים, אוצרים ועם הקהל שמגיע. במהלך התקופה אצרתי תערוכות מרתקות ומגוונות, מאמנות רחוב ועד תערוכות של אמנים בינלאומיים כמו צ'יהולי ודניאל אנקווה. אני אוהבת את האלסטיות של החלל, ואת היכולת שלו להשתנות מתערוכה לתערוכה, להתכוונן לחומר, לאמן ולקהל בכל פעם מחדש.
המפעל 3 תל אביב (קריית המלאכה)

5. מוז"א והבוסתן

מוזיאון שאהבתי מילדות, עם התחושה הקסומה של גילוי אוצרות חבויים. בשנים האחרונות הוא עבר עדכון משמעותי: תערוכות מתחלפות חכמות, אירועים מושקעים, והבוסתן היפהפה שמזמין להאריך את השהות, לשוטט בין עצים ותבלינים, ואז להיכנס שוב אל האמנות וההיסטוריה. זה מקום שבו יש שורשיות ישראלית יחד עם מבט עכשווי ופורץ דרך.
חיים לבנון 2 תל אביב (רמת אביב)

מקום לא אהוב בעיר:

כמובן שהתחנה המרכזית החדשה,פיל לבן ומפגע סביבתי וחברתי שמשפיע לרעה על כל השכונות הסמוכות.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
את רוב הימים אני מבלה בין מוזיאונים וגלריות, וכשאני רוצה לנקות את הראש אני בוחרת במחול. המופעHOMEשל יניב הופמן בסוזן דלל מחזיק קלילות ועומק, עם פסקול מרים ומדויק ביותר. המופע מעורר שאלות על שייכות, מהאינדיבידואל דרך הזוג ועד הקבוצה, והרקדנים נעים בין סנכרון לדיסהרמוניה, כמו בית שבוחן את היציבות של עצמו. חוויה נוגעת ורלוונטית במיוחד לרגע הנוכחי.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"ארץ אם"של רות פתיר במוזיאון תל אביב. עבודה המורכבת ממקבץ סרטי וידאו ארט המשולבים בסביבות שונות, והמבקרים עוברים בה מחדר לחדר: מן המטבח הביתי, אל חדר המתנה לרופא, דרך חדר הארכיון. בסרטים פתיר נוגעת בתהליכים נשיים ואימהיים ובחוויות שממקמות את הגוף והנפש, מצד אחד מול הקדמה והרפואה, ומצד אחר מול ההיסטוריה והארכאולוגיה, עם הרבה רגש אך בלי לוותר על מחשבה וביקורת חדה. היא מתעלה מן הסיפור האישי אל חוויה נשית קולקטיבית ורחבה, שרלוונטית במיוחד לנשים בישראל.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
עמותת נט״ל, שמסייעת בדרכים שונות לנפגעי טראומה לאומית. לצערנו יש רבים כאלה, ובמידה מסוימת כולנו מושפעים, וההיקף של הדבר רק גדל וגדל. נט״ל מעניקה מענה טיפולי וקהילתי, פרטני וקבוצתי, ומחזקת קהילות ואנשי מקצוע סביבם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
מרימה לצוות המעולה של תא תרבות קריית המלאכה, שמצליחים לסדר את הפאזל האמנותי של האזור, ליזום ולהרחיב עשייה, לתת במה, ולמשוך קהלים חדשים אל הקריה. בזכותם מתקיימים סיורים לתלמידים בכל הגילים, שמגיעים אל הגלריות והסטודיואים. בהתחשב בכך שקריית המלאכה אינה מוזיאון או מוסד סטרילי ומסודר, זה דבר מופלא: חינוך דור צעיר לצרוך ולחוות תרבות חיה כחלק מן המרקם העירוני.

מה יהיה?
כאופטימית בהגדרה, אני מאמינה שיהיה טוב ויודעת שיהיו גם זמנים שלא. בזמן שלא, נמשיך לפעול כדי שיהיה טוב. טוב שכבר אפשר להודות על החטופים שחזרו, ועל האפשרות לשיקום ולהחלמה. הטראומות נשארות איתנו, ולמעשה כבר שנים הן חלק מן הדנ"א הישראלי, ועלינו ללמוד לחיות, לנשום, לאהוב ולגדל ילדים לצדן. בשנתיים האחרונות ראיתי את האמנות נהיית, לצד לפיד הביקורת שהיא נושאת, גם חומלת יותר, מציעה מקום של מזור וריפוי. נדמה לי שכולנו מחפשים בתוכנו את המקום הזה, כדי שהטוב יתרחב.

• העיר שלי
• גלריות
• גלריה ליטבק
• פארק החורשות
• שוק לוינסקי
• מוזיאון ארץ ישראל
• אור גינסברג

לוליטה // כדיה לוי

• ❤ תרבות
• עדות מקומית
• מוזיאון ארץ ישראל
• תערוכות

>> נועה כרמי, 24, היא שחקנית בנסיקה שמתגוררת ועובדת בתל אביב כבר שמונה שנים, ואולי כבר ראיתם אותה בסדרה "בת השוטר" ובסרט "חמדה של שמי זרחין. בימים אלה היא מככבת ב"קרום", המחזה הפרוע של חנוך לוין משנת 1975 שזוכה במלאת לו 50 לעיבוד חדש ומסקרן של תיאטרון גשר.כל הפרטים ואפילו כרטיסים להצגות קרובות (12.7-11.7) כאן.

>> דייט בשישי בבוקר ופיקניק אורבני בכיכר // העיר של מיכל גבע
>> בית של חמלה ועדינות וחנות של הפתעות // העיר של ניצן פינקו

"קרום", תיאטרון גשר (צילום: ישעיה פיינברג)

1. תיאטרון גשר

גשר זה היה מקום שאהוב עליי כקהל המון זמן, ואז לפני שנתיים הוא הפך גם למקום עבודה אהוב, שאני מתחילה לקרוא לו לאחרונה אפילו בית.נכנסתי לתיאטרון עם ההצגה “התנצלויות פומביות”, והתאהבתי ישר במקום ובאווירה. בתור ילדה תמיד הייתי מגיעה לצפות בהצגות ורק מדמיינת את עצמי על הבמה הזאת. היום, כשאני מגיעה לחזרות של ״קרום", הילדה הקטנה מבפנים משתוללת מאושר. בכלל, כל מתחם נגה ממש מיוחד בעיניי. יש בו שקט מיוחד כזה, אנרגיה קצת אחרת. לפני הצגה אני אוהבת לשבת בג'מה או בסן רמו, לשתות קפה ולספוג את האווירה. מעבר לזה שהמתחם עצמו יפהפה ומלא בהיסטוריה – האנשים הם שהופכים את התאטרון למה שהוא, השחקנים, עובדי הבמה, ההנהלה, הצוותים – כולם מלאי תשוקה מאחדת וגם כאלה מקסימים ומצחיקים ומלאי חיים. תענוג להגיע לשם כל יום.
שדרות ירושלים 9 יפו

2. ביצ'יקלטה

לביצ’יקלטה יש וייב מעולה. זה מתחיל בזה שהמקום קצת מסתתר – מין מקום כזה שלא קופץ לעין מיד, וכשאתה נכנס יש תחושה כאילו גילית חצר סודית. לא משהו מתאמץ או פלצני, פשוט אווירה נעימה וכיפית. אני לרוב יושבת בחצר, למרות שגם בבר למעלה תמיד נחמד ויש בו מוזיקה טובה. תמיד השירות קליל ונעים, ויש להם אחלה יין.
נחלת בנימין 29 תל אביב

3. Purple pig & Jadid

החנות הזאת היא נקודת החולשה שלי. כל פעם שאני עוברת בהרצל אני פשוט חייבת להיכנס. הכול מסודר בטוב טעם ויש הרגשה שמישהו חשב על כל פרט. יש שם פיסים שפשוט מרימים לי את הנשמה. אין על שופינג כשהוא מדויק לסגנון שלך. אז כשאני מרגישה שמגיע לי להתפנק – זה ה-go to שלי. תמיד מוצאת שם איזה חצאית מיוחדת או שמלה יפה שתגרום לי להרגיש יפה ומיוחדת.
הרצל 20 תל אביב

4. קוקו נקו

היה הייפ גדול ברגע שהמקום נפתח ובתור חובבת ראמן גדולה (מאוד!) באתי עם ציפיות גבוהות. והאמת – ההייפ לגמרי מוצדק. הראמן שם פשוט טעים בטירוף. זה לגמרי הפך לאחד המקומות הקבועים שלי.
פלורנטין 5 תל אביב

5. מוז"א (מוזיאון ארץ ישראל)

אני מופיעה שם לא מעט עם ההצגה “בן המלך והעני” של אורנה פורת, ובכל פעם שאני מגיעה – יש תחושת התרגשות באוויר. המקום עצמו פשוט נעים, ירוק, שקט. יש שם משהו שמנתק אותך רגע מהרעש של העיר ונותן תחושת רוגע. תמיד כיף לי להגיע לשם – גם כי אני מאוד אוהבת את ההצגה הזו, וגם כי האווירה במוזיאון תמיד נעימה – אנשים מחייכים, הקהל מקסים, והצוות שמארח אותנו פשוט מהמם.מה שאני הכי אוהבת זה שיש לזה גם ערך מוסף, הילדים שמגיעים לא רק נהנים מההצגה, הם נחשפים על הדרך גם לעולם של תרבות והיסטוריה, של סקרנות. זה מקום שמעורר השראה, וזה כיף גדול להיות חלק מחוויה כזאת שאני יודעת שאני נהניתי ממנה מאוד כילדה.
לבנון 2 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

כיכר המדינה.מאז שהתחילו העבודות בכיכר המדינה, התחושה הפכה מאזור נעים למין שטח בנייה מאובק ומתוח. זה מקום שפעם היה בו קסם, אהבתי ממש את המדשאות. היום קשה לי להתחבר אליו – תמיד רועש ועמוס בשיפוצים ובנייה. לא בכל מקום חייב לתקוע מתחם מסחרי!

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הסרט Wicked.הוא ממש החזיר לי את התחושה שהילדה הקטנה והתמימה שבי עדיין שם, גם כשקשה. מאז המלחמה חיפשתי רגעים של רוך ותמימות, והסרט הזה פשוט נגע בי במקום הזה.אני גם מאוד מחוברת לסיפור – זה תמיד מזכיר לי את סבא שלי, רפי כרמי ז”ל. ברגעים האחרונים שלו הוא ביקש שאשיר לו, ושרתי "אי שם מעבר לקשת" מהקוסם מארץ עוץ.המוזיקה של Wicked כל כך מרפררת לשם, וזה תמיד לוקח אותי לאותו מקום בלב. כל כך מחכה לסרט המשך!

איזו יצירה נתנה לך כוח או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"כחול", האלבום של ניר כנען.מעבר לזה שניר אחד החברים הכי טובים שלי בעולם, המוסיקה שלו (אובייקטיבית! או שלא) הכי יפה בעולם.חשבתי אולי לבחור שיר ספציפי אבל כל הרצף של האלבום פשוט עושה לי טוב כל פעם מחדש.הרגישות והאינטליגנציה בשירים שלו פורטת על כל המיתרים של הלב ומיידית אתה מרגיש לא לבד.מתרגשת בטירוף להופעה הראשונה שלו בבארבי!

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב?
מטה החטופים. התקופה הזאת דורשת מאיתנו להיות עם אחד – ומטה החטופים הוא ביטוי ישיר לכך. הם עושים עבודת קודש במאבק להחזיר את היקירים שלנו, והעזרה שם היא לא רק תרומה חומרית אלא גם עמדה מוסרית – להיות בצד של התקווה והאנושיות.

מי התל אביבית שהכי צריך להרים לה כרגע?

נעמה כרמי.אמא שלי. אין שאלה בכלל.היא אמנם לא בליינית תל אביבית קלאסית ולא מסתובבת עם אספרסו ביד, אבל היא אמא שתמיד שמה את כולם לפניה, שתמיד יודעת מתי להרים גם כשאף אחד לא שם לב שצריך. היא מורה לילדי פנימייה בכפר הירוק, נותנת את הלב שלה יום אחרי יום, גם כשזה קשה, גם כשלא רואים.אני רואה מהצד כמה מורים לילדי פנימייה עושים עבודה שהיא הרבה מעבר ללמד – הם הופכים לדמויות משמעותיות בחיים של ילדים שלפעמים אין להם תמיכה קבועה מהבית. הם עוזרים לילדים לגדול, להאמין בעצמם, להרגיש שרואים אותם. וזה מעורר הערצה בעיניי. אז אם יש מישהי שצריך להעריך ולהרים לה – זו היא. על הלב הענק, הנתינה בלי תנאים, והאהבה השקטה שמחזיקה כל כך הרבה אנשים. אני מסתכלת עליה ולומדת מה זה להיות חזקה באמת.

מה יהיה?
על אף שזו תקופה קשה ומבלבלת, אני בוחרת להישאר אופטימית. אני מאמינה בכוח של אנשים טובים, באמנות שמחברת בין לבבות, ובזה שבסוף – אנחנו נחזור לחיים מלאים באור, בשמחה ובחיבוק. התקווה היא בחירה יומיומית, ואני בוחרת בה כל בוקר מחדש.

• העיר שלי
• תיאטרון גשר
• ביצ'יקלטה
• קוקו נקו
• מוזיאון ארץ ישראל
• כיכר המדינה