פנדמיה עיקשת, משבר כלכלי שאנחנו רק בפרומו שלו, חמישים מעלות חום ומאה ומשהו אחוזי לחות, תחושה של חלק גדול בציבור שמי שמנהל את העניינים עושה עבודה רעה מאד (או שחשוד בפלילים לא אמור להיות בעמדה לעשות עבודה ציבורית מלכתחילה), הפגנות המוניות בכל הארץ, אבטלה במימדים חסרי תקדים ומועדוני הופעות סגורים – כל אלו מהווים מתכון לחתיכת קוקטייל מולוטוב שרק מחכה למצית בדמות המנון מחאה הגון שעד עכשיו מהסס להגיע. האם "בומבה" של הדג נחש הוא הניצוץ שידליק פה את העסק?

איך ששמעתי על הריליס חדש של הדג, מתוגבר בקליפ עם אימג'ים מהשבועות האחרונים, עצרתי את האלבום של של ראן דה ג'ולז שבדיוק ירו עליי את השורות הכי מדוייקות וכועסות ששמעתי הרבה זמן, עצרתי את האוטו בצד הדרך, הגברתי עוד יותר את הווליום והתכוננתי לפטיש 10 קילו לראש.אבל רגע, בת'אמבנייל יש פטיש מפלסטיק של יום העצמאות ולא איזה אימג' עצבני. בטח הפוך על הפוך. אבל רגע רגע, כתוב PROD BY ג'וני גולדשטיין. למה נפלתם ל PROD BY? אתם הפאקינ' דג נחש. טוב נו. נותן פליי. זה נשמע טוב. מהוקצע, מנצנץ, מבריק, נקי, אבל רגע רגע רגע רגע, זה נשמע… זה נשמע 2020.לא יודע איך השנה שלכם הייתה אבל למה שמישהו ירצה להישמע 2020?!

השיר מצוין. ביט רגאטוני עדכני, מופק פרפקט, מוגש סבבה, הדרופ עובד. אז למה החמיצות התלאביבית, אתם שואלים? כי אפשר היה להחליף את הטקסט ל"איזה כיף לי בקיץ על הים, זאת עם הביקיני, איזה גוף מושלם", ועדיין כל זה היה עובד

בדיסטופיה הסאטירית "אידיוקרטיה" (שאפילו יוצריה לא דמיינו שתתברר כפחות מגוחכת מהעידן הנוכחי בהרבה מובנים), לומד הגיבור כי עליו להוביל, לעקוב או לזוז מהדרך. הדג נחש מאז ומעולם הובילו. הם דיברו תכנים של מי טו עוד ב-2011 ("אין לי אף אחד"), הם חתומים על שיר שפותח כל עצרת מחאה מאז שיצא ("זמן להתעורר") ולא פחדו מעולם לגעת בחומרים שאחרים התרחקו מהם כמו מאש. לא ברור אם הדג נחש כבר לא מובילים והתחילו לעקוב, אבל ככה או ככה, עם ריח של פצצת נפל"ם באוויר בהחלט היה אפשר לצפות לבומבה. אמיתית. כמו שהדג נחש הראו שהם יודעים לתת.

שלא יהיו אי הבנות – השיר מצוין. ביט רגאטוני עדכני, מופק פרפקט, מוגש סבבה, הדרופ עובד. אז למה החמיצות התלאביבית, אתם שואלים? כי מרגיש שאפשר היה להחליף את הטקסט ל"איזה כיף לי בקיץ על הים, זאת עם הביקיני, איזה גוף מושלם", ועדיין כל זה היה עובד. ראן דה ג'ולז לדוגמה, אלו שעצרתי בשביל לשמוע את "בומבה", צעקו עליי יחד עם הסולן של רייג' "Look at all these slave masters posing on your dollar". גט איט? הרגשתי שהרמקולים ברכב אוטוטו נשרפים מהבאסים. הרגשתי שמישהו כועס כמוני. מישהו כועס איתי. האזנה ל"בומבה" היא חוויה כיפית. אפילו מאוד. היא לא חוויה של זעם.

משאלת הלב היא שהדג נחש משחקים פה משחק מחוכם. אם העטיפה היתה כולה קוצים והאסתטיקה כולה חריפות, ספק לכמה אוזניים השיר היה מגיע. השיר הזה בא בטוב. התחרות על תשומת הלב של הקהל עדיין קשה ומפרכת עם כל השירים ש-PROD BY ג'ורדי, סתיו בגר ומר גולדשטיין בעצמו, ולכן אולי דווקא בעורמה ובאמצעות שיר שהוא, בסופו של דבר, שיר סבבה עם הוק מגניב שעושה כיף על הלב – תגיע הצעקה "ביבי, די!" לרדיו ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה. דיינו.

ומשהו קטן ואישי: ביקורת לשיר מחאה היא דוגמה קלאסית למישהו שלא רק שלא מוביל ולא עוקב – רק עומד באמצע הדרך ונותן ציונים לאלה שעושים. אבל נראה שהשיר מגלם את הדילמה של כל מחנה האופוזיציה בישראל – איפה להתמקם על הציר שבין מסר נגיש ומזמין ובין להישאר נאמן לערכיו ומטרותיו (ראו ערך "מחאה לא פוליטית") ומכאן החשיבות בעיסוק בו. הדג נחש במובנים רבים הם אלו שקבעו את גובה הרף ביצירותיהם הקודמות – ומפה הקריאה שבכותרת: אתגרו אותנו, צעקו איתנו ואותנו, וסעו, יש לכם (ולנו) עוד.

• מחאת התרבות
• מחאת בלפור
• הדג נחש
• שירי מחאה
• מוזיקת מחאה

קליפ המחאה של WC (צילום: ג'רמי פורטנוי):

באוגוסט 2016 הקמנו אני ואחי אבשלום את ההרכב WC. הקונספט האמנותי שסביבו בנינו את המוזיקה שלנו היה לקחת את מה שמתנגן במועדונים התל אביבים ולדחוף לתוכו בכוח את המציאות הפוליטית ממנה הבליינים כל כך ניסו להמלט. והנה, בדיוק ארבע שנים מאוחר יותר, באופן אירוני וצפוי גם יחד, התמוטטו הקירות של המועדונים והדאנס בארים והמציאות נשפכת פנימה כמו מים שחודרים לצוללת דרך החרכים.

יש איזה צדק פואטי בכך שהבמה היחידה שנשארה למוזיקאים ודיג'ייאים היא המחאה בבלפור

שלא תבינו לא נכון. כואב הלב לראות את מצב חיי הלילה ועולם התרבות. על אנשי הסאונד, התאורה והבמה, על שחקני התיאטרון המבוגרים, על בעלי מועדונים ששנים סיפקו עבודה למאות אנשים וכעת חייהם מתרסקים. אבל האם יש לי רחמים על אמנים בני דורי שכעת לא מוצאים את פרנסתם? את זה קשה לי לומר. בהתעלמות שלנו מהחורים בצוללת הזו, בברגים ואומים שעפים לכל עבר, אפשר לומר ששרפנו את הכיף ארבעה דורות קדימה. יש איזה צדק פואטי בכך שהבמה היחידה שנשארה למוזיקאים ודיג'ייאים היא המחאה בבלפור.

יש יוטיוב שאני מרבה לחזור אליו, של שלמה גרוניך ומתי כספי מנגנים בחזית במלחמת יום כיפור וסביבם עשרות חיילים מפוחדים ומפוייחים. למעשה, כל דור הזהב של שנות השבעים במוזיקה הישראלית צמח והתגלה בתור המרפא הלאומי למשבר הזה. גם סנדרסון וגם אבנר גדסי. אנחנו עכשיו ברגע כזה. אין יותר איפה להתחבא ואין ברירה אלא לקום ולהלחם על עתידנו, ולרכז במאבק הזה את כל האנרגיה היצירתית.

אם לאמנים אין יותר כסף לגור בעיר זה הזמן לצאת לפריפריה של העיר. לארגזים, לתקווה, ליפו ג' ו-ד', והלאה לבת ים ולחולון. זה הרגע. זה החומה ומגדל שלנו

עבור האמנים התל אביבים של דורי, המוות הקליני הזה של התרבות וחיי הלילה הוא אסון. אני רואה בו גם הזדמנות. אמנות היא יצואנית של אידאולוגיה. הילדים בצד הסובייטי של חומת ברלין שמעו את המוזיקה שהגיעה מהצד השני והתפוצץ להם המוח. הם שמעו אותה למרות שהיה אסור וחלמו להפיל את החומה. והרי בין תל אביב לישראל יש חומה דמיונית כזו, ואם בצד השני שלה אנשים טרם השתכנעו שהתרבות שיוצאת מהעיר חשובה להם מספיק כדי לתמוך בזעקה שלה, כנראה שהם לא מרגישים חלק ממנה ולכן מחאת התרבות נראית להם בכיינית.

אולי עכשיו הגיע הזמן להתחיל את התרבות מהתחלה. מתוך ההריסות, מתוך חורבן הקורונה, שהוא החורבן של כל הישראלים. ליצור אמנות שאינה לשם הגשמה עצמית אלא למען החברה והקהילה. אם לאמנים אין יותר כסף לגור בעיר זה הזמן לצאת לפריפריה של העיר. לארגזים, לתקווה, ליפו ג' ו-ד', והלאה לבת ים ולחולון. זה הרגע. זה החומה ומגדל שלנו, של הפלורליזם וההומניזם הליברלי בישראל. מול כל בית ספר של ש"ס תקימו צהרונית ולמדו את הילדים כתיבה, ומוזיקה ותיאטרון. תרימו הופעות ותקלוטי פופ-אפ כמו שהדתיים הקימו מיד תפילות מאולתרות בחניונים. תלחמו על הילדים האלה. תביאו לשם את תל אביב כדי שיום אחד, אחרי שנפיל את הרודן, כולם ירצו לקחת חלק בחגיגה. כולם ירגישו שזה שלהם.

• מחאת התרבות
• מחאת בלפור
• מוזיקת מחאה
• שירי מחאה
• WC

• Facebook
• Twitter
• Email

"חוזרים ליערות" של נטע וינר מפגיש בין ספוקן וורד וראפ, קלייזמר, קברט ושנסון, שירי תעמולה רוסית ומוזיקה אלקטרונית. וינר מוכר כסולן ואקורדיוניסט הרכב ההיפ הופ הרב-לשוני סיסטם עאלי, והוא יוצר ושותף במופעי ספוקן וורד והצגות תאטרון שהועלו בין היתר בפסטיבלים בחו"ל, פסטיבל ישראל, פסטיבל עכו ותאטראות מובילים בארץ. כמו כן הוא מייסד שותף ומנהל "בית סיסטם עאלי" -מרכז מוזיקה ומעבדת תרבות לנוער וצעירים בבת ים.

השיר לקוח מתוך אלבום עתידי של וינר שייקרא "בזכות השיבה", עליו הוא עובד מספר שנים עם המפיק המוזיקלי דרור רותם. ערבית, יידיש, רוסית וגרמנית יצטרפו לשפה הראשית לש שירי האלבום – העברית. הסינגל הראשון מהאלבום יוצא במקביל לפתיחתקמפיין ההד סטרט. ביום רביעי (22.7), יופיע וינר בתאטרון תמונע.

• ספוקן וורד
• סיסטם עאלי
• נטע וינר
• היפ הופ
• סינגל
• ראפ
• בכורה
• חדשות מוזיקה
• חדשות תרבות
• מוזיקת מחאה
• תרבות