הלילה הגדול של תעשיית המוזיקה בארצות הברית מאחורינו: טקס פרסי הגראמי הסתיים לפני שעה קלה בלוס אנג'לס, כשבניגוד לציפיות המוקדמות אף אחת מהמועמדות לפרסים לא לקחה את כל הקופה, בלילה שבו התבררה הדומיננטיות של זמרות הפופ והאר'אנ'בי שסחפו כמעט את כל הפרסים המשמעותיים בכל הקטגוריות המרכזיות.

במירב הפרסים – ארבעה במספר – זכו פיבי ברידג'רס וההרכב בוי ג'ניוס בקטגוריות הרוק האלטרנטיבי, כשבשאר הפרסים הגדולים חולקות טיילור סווייפט, בילי אייליש, מיילי סיירוס ו-SZA שהשלימו הרכב נשי מנצח. סוויפט, שניצלה את ההזדמנות כדי להכריז על אלבומה הבא שבדרך, זכתה בפעם הרביעית בפרס אלבום השנה וניפצה את השיא הקודם שהוחזק על ידי סטיבי וונדר, פול סיימון ופרנק סינטרה.

מי שבהחלט גנבה מסוויפט את ההצגה הייתה מיילי סיירוס, שזכתה סופסוף בגראמי הראשון (והשני) שלה על השיר "Flowers" – אותם קיבלה ממריל סטריפ ומריה קארי – וגם החליפה ארבע תלבושות פרובוקטיביות לאורך הערב והעיפה את הגג של האולם בהופעה חיה שבה העלתה באוב את דמותה של טינה טרנר. SZA, פצצת האר'אנ'בי הלוהטת שהייתה מועמדת לתשעה פרסים וזכתה בשניים בלבד בקטגוריות הפחות חשובות, יכולה להרגיש מקופחת.

רגשות קיפוח נוספים צצו על הבמה כשג'יי זי עלה על הבמה כדי לקבל את פרס ד"ר דרה לאימפקט גלובלי, פרס הגראמי ה-24 שלו במצטבר, והתלונן בנאומו על כך שאשתו, ביונסה, מעולם לא זכתה בפרס אלבום השנה. תכלס צודק.

דרמה מאחורי הקלעים הייתה גם הייתה: רגע לא פשוט בתולדות הטקס נרשם כשהראפר בן ה-48 קילר מייק, איש ראן דה ג'ולס, זכה בשלושה פרסי גראמי ונשא נאום מרגש על ההצלחה הפתאומית בגיל מבוגר, אך נעצר מאחורי הקלעים לאחר קטטה ונלקח מהמקום כשהוא אזוק בידי שוטרים. העיקר שלא היה משעמם.לרשימת הזוכים המלאה.

רגעי השיא המרגשים ביותר של הערב נרשמו, כצפוי, עם הופעותיהם האייקוניות של ענקי המוזיקה האמריקאית, ג'וני מיטשל בהופעה חיה ראשונה בגראמיז בגיל 80, סטיבי וונדר, טרייסי צ'פמן ובילי ג'ואל, כמו גם בהגעת המפתיעה לטקס של סלין דיון המתמודדת עם מחלה קשה ועלתה לבמה כדי להעניק לסוויפט את הפרס על אלבום השנה, בהופעתה הראשונה בציבור מזה כחצי שנה. רק בריאות שתהיה.
>>טקס פרסי הגראמי®ה-66 שודר בשידור ישיר ב-yes. הגרסה הערוכה והמתורגמת תשודר היום (שני) בשעה 21:00 ב-yes VODוב-+STING.

• ❤ תרבות
• מוזיקה
• פופ
• פופ אמריקאי
• טיילור סוויפט
• מיילי סיירוס

בילי אייליש שברה את הרשת כאשר חשפה אתמול את צילומי השער שלה למגזין Vogue הבריטי. בשנים האחרונות הקפידה הכוכבת בת ה-19 לטשטש את גופה ואת מידותיה, ונמנעה מרבדים מיניים בהופעתה הציבורית. כעת, היא מציגה את עצמה מחדש באופן בוגר ומיני יותר, ונדמה שהגיעה לשלב בו הפכה מנערה לאישה.

View this post on Instagram

A post shared by British Vogue (@britishvogue)

התגובות לא איחרו להגיע: ברובן מפרגנות, אך גם מופתעות מהפנייה החדה שעשתה הזמרת הצעירה. ניסיון העבר מלמד אותנו שלא מדובר בצעד יוצא מן הכלל כשמדובר בכוכבות פופ, אלא יותר כמו מסלול ברור ודי צפוי. הנה עוד כמה מקרים של כוכבות גדולות שהפכו מנערות צנועות – לנשים בטוחות ומיניות:

בריטני ספירס

מי שהייתה ידועה בתור נסיכת הפופ של שנות ה-2000 אפיינה במובנים רבים את הקריירות של זמרות הפופ שהגיעו אחריה. רובן, לרבות בילי אייליש עצמה, ציינו את ספירס כמקור השראה ומודל לחיקוי. ספירס למעשה התחילה את הקריירה שלה בתוכנית מוזיקלית לילדים בשם "מיקי מאוס קלאב", והייתה רק בת 12 כאשר הצטרפה לקאסט שכלל גם את ג'סטין טימברלייק, כריסטינה אגילרה וראיין גוסלינג. כמה שנים לאחר מכן הגיע "…Baby One More Time" שהפך אותה לכוכבת פופ בינלאומית בגיל 16. בקליפ נראתה במסדרונות תיכון אמריקאי טיפוסי, עם תלבושת אחידה כאשר חולצתה מקופלת וחושפת את בטנה – טוויסט קטן שרמז על העתיד לבוא. כחצי שנה לאחר מכן הגיע השער ההיסטורי שצילם דייוויד לה-שאפל עבור המגזין רולינג סטון. בשער נראתה הכוכבת הצעירה בהלבשה תחתונה, ובסט צילומים שבישר: הילדה התמימה מה"מיקי מאוס קלאב" כבר איננה.

כריסטינה אגילרה

נסיכת הפופ השנייה של שנות האלפיים, כריסטינה אגילרה, עברה גם היא מסלול דומה לזה של ספירס, הקולגה מהתוכנית "מיקי מאוס קלאב". אגילרה הוציאה את סינגל הבכורה שלה "Genie in a Bottle" וטיפחה תדמית צנועה ושמרנית. בשנתיים הראשונות לקריירה שלה היא הקפידה להישאר באזורי הטין-פופ, אך גם במקרה שלה השינוי לא איחר לבוא. בשנת 2002 היא הוציאה את הסינגל "Dirrty" מתוך האלבום החדש "Stripped". השמות של הסינגל ושל האלבום היו לחלוטין מילוליים. בקליפ לסינגל, שאותו ביים דייוויד לה-שאפל, נראתה אגילרה בלבוש חושפני במעין זירת איגרוף מחתרתית ומיוזעת. שינוי התדמית שלה התבטא גם מוזיקלית, כאשר באלבום התרחקה מז'אנר הטין-פופ ונעה לכיווני הרוק והיפ-הופ והחלה להתייחס בשיריה לנושאים הקשורים למיניות ופמיניזם.

ריהאנה

הכוכבת הענקית כבר כל כך מזוהה בתור הילדה הרעה של הפופ האמריקאי, שכמעט ניתן לשכוח את תחילת הקריירה המאוד תמימה שלה. הזמרת הברבדית אמנם לא הייתה כוכבת ילדים או נוער מעולם, אבל היא פרצה לתודעה כבר כשהייתה בת 16. אלבומה הראשון "Music of the Sun" יצא בשנת 2005, וזכה להצלחה מתונה בזכות הסינגל הראשון "Pon De Replay". האלבום כלל בעיקר מוזיקת אר-נ-בי עם השפעות קאריביות ניכרות. עד לשנת 2007 לריהאנה הייתה תדמית של זמרת פופ צעירה, שמחה ושמשית שמבשרת על בוא הקיץ. השינוי החל עם הסינגל "Umbrella" שנפתח במילותיו של ג'יי זי "ריהאנה, בחורה טובה שהפכה לרעה", שלאחריו הגיע גם האלבום עם אותו המסר – "Good Girl Gone Bad". הזמרת התרחקה מעולמות הרגאיי והדאנסהול ונכנסה חזק לז'אנר ההיפ-הופ והדאנס-פופ. בקליפ לשיר "Umbrella" הוחלפו השמלות הפרחוניות בחליפת לטקס שחורה וחושפנית, והשיער הברונטי המסולסל התקצר ונצבע בשחור.

אריאנה גרנדה

גם אריאנה גרנדה התפרסמה בתור כוכבת ילדים ונוער, עם השתתפותה בסדרה "Victorious" של ערוץ ניקלודיאון בשנת 2010. שלוש שנים לאחר מכן החלה את הקריירה שלה בתור זמרת פופ עם יציאת הסינגל "The Way", שיר פופ אר-נ-בי מתקתק ותמים. הזמרת הקטנטנה הקפידה לשמור על חזות תמימה וחמודה עד לשנת 2016, בה יצא אלבומה השלישי "Dangerous Woman". באלבום, ובשיר הנושא תחת אותו השם, אריאנה נולדה מחדש כאישה בוגרת, מינית ודעתנית. שירי האהבה המתקתקים פינו את מקומם לשירים בוגרים וחושניים יותר, שמדברים על סקס, מרד ומערכות יחסים הרסניות. עבור העטיפה של האלבום, צולמה גרנדה במסיכת לטקס עם אוזני ארנב הלקוחה מעולמות הפטיש.

מיילי סיירוס

כאשר מדברים על העשור הקודם, של שנות ה-2010, נדמה שלא קיימת דוגמה טובה יותר לשינוי תדמית מאשר מיילי סיירוס. הכוכבת שהתפרסמה בתור הדמות האנה מונטנה בסדרת הילדים המצליחה של דיסני, הכעיסה שמרנים רבים לאורך הקריירה שלה שהגיעה לאחר מכן. כבר מהרגע הראשון בו החלה בקריירת פופ עצמאית, התאמצה סיירוס להבהיר שהאנה מונטנה זאת רק דמות – ועכשיו הגיעה תורה של מיילי. למרות מאמציה, לציבור האמריקאי היה קשה לנתק את האנה ממיילי, והזמרת התקשתה לצאת מהמסגרת של כוכבת ילדים ונוער. בשנת 2013, בטקס פרסי ה-VMA, נדמה שהחליטה סיירוס לקיים טקס אשכבה חד משמעי לדמותה של האנה מונטנה. בהופעה ביזארית במיוחד, נראתה סיירוס יוצאת מדובי ענק, בתלבושת מינימלית ותסרוקת קצרה ומוזרה ומיד לאחר מכן המשיכה לסשן של ריקודים תמוהים וסוג של טוורקינג. שיא ההופעה הגיע כאשר הצטרף לבמה הזמר רובין ת'יק, וסיירוס התחככה במפשעתו בצורה מאוד לא מעודנת.

• ❤ תרבות
• פופ אמריקאי
• חדשות בפופ
• בילי אייליש
• בריטני ספירס
• אריאנה גרנדה
• ריהאנה
• מיילי סיירוס

• Facebook
• Twitter
• Email

עוד לא נרגענו ממי-טו והנה קמפיין חדש באינסטגרם מגייס את סימן ההאשטאג לשורות הכוח הנשי. ההאשטאג החדש, "ינוהארי", קורא לבנות המין המורט להשתחרר לרגל החורף מעול השעווה וסכין הגילוח, ולצמח פרא את שיער בית השחי.

עוד כתבות שיעניינו אותך:
הג'ינס הא-סימטריים שמעוררים בהלה ברשת
הפקת אופנה טבעונית במקלט שיקומי לבעלי חיים
על הפנים: הנשים ש"לא יוצאות בלי זה" מדברות

את היוזמה הקימה סטודנטית בריטית למשחק בשם לורה ג'קסון, שגידלה את שיערה לצורך תפקיד ומשם הבינה שכל העולם במה, ובפרט האינסטגרם. כך נוצר ההאשטאג januhary# שסחף אחריו אלפי סבוכות בית שחי, חלקן הגדילו לצבוע את פלומתן בצבעי הקשת שאי אפשר שלא להעריך לנוכח ההשקעה.

נראה שבארץ נצטרך לעבור דרך ארוכה עד שהשטאג כזה יתפוס, והטרנד שאימצו מדונה ומיילי סיירוס עדיין נושא איתו בגזרה המקומית סטיגמה של אישה מוזנחת/ גברית/ מתריסה שלא לצורך. נושאות הבשורה המקומיות נתקלות בלא מעט אתגרים, וביניהם פליאה ברי (26), הייטקיסטית ומנחת סדנאות מיניות, שעברה תהליך ארוך לקבלת שיער בית השחי שלה עצמה. לדבריה, בגיל 21 הפסיקה לגלח את בית השחי בעקבות רגישות העור, והקושי העיקרי להשתחרר ממודל היופי הרווח התבטא בעיקר בינה לבין עצמה. "לא אהבתי את המראה", היא מודה, "זה הרגיש לי מאוד גברי. לפני חמש שנים ראיתי את מדונה עם שיער בבית השחי, ושם התחלתי להתעניין. בעקבות זה הפיד שלי התפוצץ בנשים מהממות עם תמונות של שיער בבית שחי, וזה עשה לי שטיפת מוח חיובית. כבר לא היה לי את הקישור הזה של שיער בבית השחי זה לא נשי, התאהבתי בזה והפסקתי להוריד. זה כל כך יפה וסקסי ונשי ופראי, במיוחד עם משולש הערווה שלי, זה כל כך מתאים ומהמם בעיניי".

איך היו תגובות הסביבה?

"בהתחלה אנשים היו מסתכלים, אבל אם מישהו פגש אותי פעם שנייה זה כבר לא היה עניין בכלל. גם הייתי עם בן זוג קבוע שממש לא היה אכפת לו, הוא אפילו עודד, אז זה היה ממש בסדר. לפני שנה כשנפרדנו והתחלתי לצאת לעולם בתור רווקה, פתאום פעם ראשונה שחשבתי על זה שאני קצת שונה. הייתי מקפידה לשים בטינדר תמונות עם השיערות כדי שזה יהיה ברור, ואני לא מרגישה שזה אי פעם השפיע על האינטראקציה עם גברים. יכול להיות שהצגת השיער עשתה את הסינון מראש, אבל הרבה בכלל לא שמו לב שיש לי שיער ונבהלו כשפגשו אותי. בסופו של דבר הם התגברו על זה מהר. היה מישהו אחד שהרגיש מוזר אולי בקטע חברתי: הוא חשש שחברים שלו יראו אותי, וכמובן שבאותו רגע חתכתי. אבל יש מלא גברים מהממים שאוהבים את זה ושזה אפילו עושה להם את זה, הקטע הפראי".

גם לינדה נתן (24), מנחת קבוצות ושעירה מזה שלוש שנים, ראתה בשיער בית השחי שלה מסנן מוצלח לבני זוג אופציונליים. "אני מאוד חסרת ביטחון עם גברים", היא מספרת, "אבל ברגע שהתקבע לי שזהו, זה הגוף שלי, נהיה לי איזשהו רדאר שאומר, 'אם אתה לא אוהב את זה זו בעיה שלך, אתה פסול ולא אני'. את בן הזוג שלי הכרתי כפי שאני, עם השיער בבית השחי – והוא אהב".

את הולכת עם בית השחי חשוף בחופשיות?

"זה משתנה ותלוי במצב רוח שלי, כמה בא לי להתריס עם זה. בסביבה שאני יודעת שתפקח על זה עין או תביע גועל, אני הולכת עם גופיה רק אם יש לי מוכנות נפשית למה שזה יעורר. המטרה בסוף היא שיהיה לי נוח, ואם זה גובה ממני מחיר – אלך עם טישירט".

עדי וייצמן (27), במאית תיאטרון, ניהלה מערכת יחסים מורכבת עם התגובות הקשות של הסביבה. "לא תמיד מתחשק לי להתבלט", היא אומרת. "זה התחיל בכלל כניסוי פרטי. כשהייתי צעירה יותר, נהניתי מאוד מתשומת לב גברית. כשגדלתי החלטתי לחקור פמיניזם, קראתי על זה הרבה ונעשיתי יותר אמביוולנטית לגבי תשומת הלב הזאת. התחילה לסקרן אותי המחשבה להיות אטרקטיבית בעיני גבר ובלתי אטרקטיבית בו זמנית".

ועכשיו?

"אני משחקת עם זה, אין לי איזה סטייטמנט. יש תקופות שפשוט לא יוצא לי לגלח אז אני נותנת לזה לגדול ולפעמים לא. אנשי תיאטרון מאוד מתחפשים, אז זו חלק מההתחפשות שלי וזו לא ההתחפשות היחידה; אני אוהבת לחקור את הגוף שלי ואת המגדר".

תמרה מובשוביץ (25), אמנית דראג, גם היא "חטאה" לדבריה בגילוח בית השחי לאחרונה, אבל בנסיבות אחרות. "גילחתי אותו כי ניסיתי לצבוע אותו לכחול", היא צוחקת. "זה פשוט נראה רע, אז גילחתי. אמרתי, 'את לא מיילי סיירוס, חמודה'. פעם גם עשיתי אינפרא שלא עבדה, אז השיערות שלי צומחות כמו בפות קצת. רך כזה ומפוזר".

בואי נחזור קצת אחורה. איך עברת מניסיון להשמיד את שורש השיערות שלך לגידול שלהן?

"התחלתי לצאת עם בנות, הסביבה שלי השתנתה. בסביבה שלי כיום יש נשים יותר שעירות ממני שמסתובבות בגאון עם זה, ודווקא הגברים מתגלחים כי הם עושים דראג".

כשאת מסתובבת עם גברים הטרוסקסואלים, סטרייטים, "נורמטיבים", איך הם מגיבים?

"התגובה שלהם היא 'לא אכפת לי'. אני יוצאת עם דושים, אבל מתקדמים בעיני עצמם. הם חושבים שהם מתקדמים כי הם אוהבים אצבע בתחת".

זו כנראה התשובה הכי טובה שקיבלתי בראיון. ומה לגבי התחושה שלך עם עצמך?

"הייתי צריכה לראות אלפי נשים עם בית שחי שעיר כדי לחשוב שזה יפה. ועדיין, בגלל שאני שמנמנה יותר, מוזר לי לראות את עצמי עם בית שחי שעיר. גם לגבי אופנת השיער בבית השחי יש מודל יופי מסוים. אבל כמו בדראג, גם עם בית השחי אני באה לשבור הרגלים. אני פשוט מרגישה הרבה יותר גאה שאני הולכת עם בית שחי שעיר, דווקא כי זה לא יפה עליי".

אז האם ההאשטאג הבינלאומי יביא גם אל המורטות הפשוטות בישראל את משב הרוח השעיר? לינדה נתן, בעלת השחי-רדאר, סבורה שמדובר יהיה בתהליך הרבה יותר ארוך. "אני רואה את זה גם על עצמי. לקח לי שלוש שנים לקבל את הדבר הזה, והייתי צריכה לקבל השראה מהנשים שחייתי איתן באותה תקופה. אני חושבת שגם כחברה יקח זמן. אנחנו לא יכולים לאהוב מיד מה שאנחנו לא מכירים. מבחינה תרבותית, יקח זמן עד שיהיו מספיק דימויים חיוביים של הדבר הזה. להעלות את הקמפיין לחודש זה נחמד כי זה מעלה מודעות, אבל זה יכול לייצר גם הלם תרבותי ולהיעלם ברגע. צריך להיות תהליך".

https://www.instagram.com/p/Bs2C5fjnf49/

לדעתה של גוני ריסקין, צלמת שוויתרה על סכיני הגילוח, להשטאג כזה או אחר בכלל אין משמעות. "לא משנה כמה פעמים יכתבו על זה בעיתון או איזה האשטג יהיה, התפישה המקובלת היא שהשחי חייב להיות נשי ונקי משיער כמו תפישות אחרות שיש לגבי נשים ובכלל. מידי פעם את קוראת שמדונה גידלה שחי, ובארץ אסנת סקובלינסקי העלתה את הנושא הזה לפני כעשור והתראיינה הרבה. השיח בנושא הזה צץ מידי פעם ונראה שיש שינוי, אבל זה עדיין נשאר בתודעה בתור אקט חצוף, סטיה, גימיק. אני חושבת שלא נכון לכפות על אנשים טעם אישי, יותר נכון לייצר שיח שינטרל את הבהלה ויפרק את המודל לגבי איך אנשים צריכים להיות".

• יופי וטיפוח
• שיער בית שחי
• מיילי סיירוס
• מדונה
• בית שחי
• החיים היפים

• Facebook
• Twitter
• Email

שערוריית העקבים בפסטיבל קאן

במאי האחרון געשו הרוחות סביב תקרית בפסטיבל קאן, בה נשים לא הורשו להיכנס להקרנה של סרט מכיוון שלא עמדו בקוד הלבוש שלהפסטיבל המחייב נעילת עקבים גבוהים. המחאה הציבורית לא איחרה לבוא, ואליה הצטרפו גם סלבריטאיות שנכחו בפסטיבל ומחו כנגד הדרישה לעקבים, כמו אמילי בלאנט – שעשתה זאת תוך שהיא נועלת נעלי עקב בעצמה. המעשים עצמם הגיעו מכיוון לא צפוי – דווקא דוגמניות על כמו לארה סטון וקרלי קלוס הופיעו על שטיחים אדומים בשבועות העוקבים עם נעליים שטוחות, מה שמוכיח שהדרך להשתחרר מכבלי המגדר עוד ארוכה, שכן רק דוגמניות על מרגישות מספיק בנוח לא להיכנע לתכתיבים, כנראה בגלל שהן נראות טוב בהכל. התחלה יפה, הוליווד.

החבורה הנשית של טיילור סוויפט

באופן אירוני, רגע השיא של טיילור סוויפט וחבורת הנשים שמקיפה אותה (ה-girl squad) היה בקליפ לשיר "Bad Blood", שמבוסס על סיפור של יריבות נשית מהסוג הקלישאתי. אבל גם החגיגה סביב השיר הזה, שתוקף באופן אישי את הצ'ילבה קייטי פרי, שלפי השמועות ניסתה לגנוב מסוויפט רקדנים במהלך סיבוב הופעות, לא הורידה מהכוח הנשי שסוויפט מעודדת. עולם הפופ הוא עדיין גברי במהותו, ועד כה הנשים שנמצאו בפסגה – כמו מדונה או ביונסה – התגוררו שם לבדן או לצד גבר חזק. סוויפט הוכיחה שכדי לשלוט בעולם צריך חזית מאוחדת ותומכת של נשים מובילות בתחומן, והקיפה עצמה בחברות אמת כמו לינה דנהם, לורד או קרלי קלוס, שלא מפסיקות להרים אחת לשנייה.

"ג'וני ואבירי הגליל"

מוזר לחשוב שבשנת 2015 המיניות הנשית היא עדיין נושא מושתק או מאיים, והרפרנס הזמין ביותר שיש לנו בראש להצגה שלה בתרבות הפופולרית היא "סקס והעיר הגדולה", שירדה מהמסך כבר לפני יותר מעשור. התיקון הגיע ממקור לא צפוי – שני יוצרים ממין זכר שדרך סיפור על זנות גברית הצליחו לא רק לנסח במדויק את הבעייתיות שבחוסר השוויון המגדרי בכל הנוגע לחיי המין שלנו, אלא הצליחו להשיג במהלך פרקי העונה הראשונה מנעד רחב ומגוון של רצונות ופנטזיות נשיות, במקום לשטח את הדמויות לסטריאוטיפים.

נשים בהוליווד נלחמות בהפרשי השכר

חשבתן שרק אתן מרוויחות פחות מהגבר בקיוביקל לבד? מתברר שפער השכר מטריד גם את שחקניות ובמאיות הוליווד, כשלאחרונות גם לא ניתנות מספיק הזדמנויות מקצועיות. בטקס האוסקר האחרון הזוכה פטרישיה ארקט מחתה בנאום הזכייה שלה נגד הפרשי השכר, וגררה אחריה אינספור קולגות. המוכרת בהן היא ג'ניפר לורנס, שכתבה מכתב פתוח בניוזלטר הפמיניסטי של לינה דנהם בו סיפרה על מאבקיה לקבל שכר שווה ערך לשחקנים הגברים שלצדה. בתגובה, הצהיר ברדלי קופר – שהופיע לצד לורנס ב"אופטימיות זה שם המשחק", "חלום אמריקאי" ולאחרונה ב"ג'וי" – כי הוא מתכוון לאחד כוחות עם שחקניות למשא ומתן משותף על שכר. האם אנחנו באמת זקוקת לגבר שילחם את המלחמות שלנו? בהחלט. בימים בהם עמוס שוקן קורא למי שמבקרות את בני ציפר "ג'יהאד פמיניסטי", אין ספק שאנחנו זקוקות לגברים פמיניסטים שיעזרו לדברר את המסר בפניהם של גברים שעדיין לא יכולים להקשיב לקול הנשי מבלי שישמע להם היסטרי או קורבני. כן ירבו.

"הנוקמים: עידן אולטרון" תחת אש

כבר זמן רב שמעריצי "הנוקמים" לא מבינים מדוע דמותה של סקרלט ג'והנסון – האלמנה השחורה, לא מקבלת סרט משלה, בעוד שאר הדמויות שלצדה זכו לאחד, שניים, ואף שלושה סרטים. זאת למרות שג'והנסון היא היחידה מבין הקאסט שהחזיקה על גבה שובר קופות ("לוסי") מחוץ לפרנצ'ייז הסרטים בתקופה בו הוא קיים. אבל השיא הגיע כשיצאו המוצרים הנלווים לסרט "הנוקמים: עידן אולטרון", והאלמנה השחורה פשוט נעדרה מהם. המחאה תפסה אש ברשתות החברתיות בעזרת התגית #WheresNatasha, ואפילו מארק רופלו, שמככב לצדה של ג'והנסון בסדרת הסרטים, הצטרף. האם למדו בהוליווד משהו מהתקרית? כנראה שלא, שכן הסיטואציה ההזויה חוזרת על עצמה בימים אלה ממש – מעריצים ומעריצות של "מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" נדהמו לגלות שריי, הדמות הראשית בסרט, נעדרת מהמרצ'נדייז הנלווה. צירוף מקרים? כנראה שלא.

"מקס הזועם: כביש הזעם"

כשטום הארדי, אחד מכוכבי הסרט, נשאל במסיבת עיתונאים האם הפריע לו לקרוא תסריט אקשן מלא בדמויות נשיות, הוא ענה את התשובה היחידה שאפשר לענות במקרה כזה: "לא". למרות שהארדי מגלם את הדמות שעל שמה קרוי הסרט, הוא דאג להזכיר בכל הזדמנות שהכוכבת האמיתית של הסרט היא שרליז ת'רון, שמשחקת את דמותה של פיוריוסה – לוחמת נועזת שמובילה מפגן עוצמתי של קבוצת נשים שמסרבות להמשיך להיות כלי קיבול של העריץ הגברי הצמא לדם. אלגוריה, מישהו?

נאום הזכייה באמי של ויולה דיוויס

נאום הזכייה של דיוויס, השחקנית השחורה הראשונה שזכתה בפרס האמי על תפקיד ראשי בסדרת דרמה, רלוונטי יותר למאבק השחורים בהוליווד מאשר למאבק הנשים, אבל הוא הדליק זרקור על סוגיה שרוחשת בקרב נשות תעשיית הבידור. בעוד דיוויס שמה דגש על חוסר ההזדמנויות עבור שחקניות שחורות בהוליווד, ניקי מינאז' הפנתה השנה אצבע מאשימה ישירות לנשים הלבנות שדורשות את הפריבילגיות לעצמן אבל לא חולקות אותן עם אחיותיהן, כמו מיילי סיירוס וטיילור סוויפט. זו גם הזדמנות מצוינת לתת קרדיט ליוצרת והתסריטאית שונדה ריימס, שעומדת מאחורי "האנטומיה של גריי", "סקנדל" ו"המדריך לרצח", עליה זכתה דיוויס באמי. למרות התוצרים הטראשיים של ריימס, אי אפשר להתעלם מהמהפך שהיא הביאה לטלוויזיה האמריקאית בכך ששמה בפריים טיים דמויות מגוונות מבחינה אתנית ונטייה מינית.

פלייבוי מפסיקים לפרסם עירום

זו לא תהיה טעות לפרש את ההחלטה של פלייבוי להפסיק לפרסם עירום כמותה של האירוטיקה הרכה, שאינה נחוצהבימים בהם הפורנו זמין כל כך. יחד עם זאת, פלייבוי הוא תוצר מובהק של העליונות הגברית, והוא פרי חלציו של אדם שמחזיק אחוזה מלאת שפנפנות שכל מטרתן בחיים היא להוות ממתק לעיניים של גברים. המיניות הנשים בפלייבוי אמנם לא קיצונית כמו העיוות של הפורנו, אבל גם היא מגלמת פנטזיה גברים מסוג מסוים – נשים שהן קצת תמימות, מתגרות, ילדותיות ונעדרות שיער גוף. העירום הנשי והמין הנשי צריכים להיראות, אבל הגיע הזמן שמי שישלוט בייצוגים של אלה הן נשים, או לכל הפחות גברים שלא רואים בהן חפץ.

מיילי סיירוס עושה מה שבכוס שלה

יש מקום להתווכח על המיניות המוחצנת של סיירוס ולשאול האם היא מכוונת לנשים או לגברים, אבל דבר אחד בטוח – התדמית של סיירוס כבר לא נשלטת על ידי מושכים בחוטים למיניהם. מעבר לעובדה שהיא מתפעלת חשבון אינסטגרם עמוס דרכו היא מעבירה את האג'נדה שלה, בין אם מדובר בלגליזציה של סמים קלים או שיער בית שחי, סיירוס החליטה השנה גם לקחת את הקריירה שלה בידיים ולהקליט אלבום שלם עם הפליימינג ליפס מחוץ לחוזה שלה עם חברת התקליטים, שבוודאי הזדעזעו מהתוצאה הסופית והלא להיטית.

ג'יג'י חדיד עונה למבקרים

ביוש גוף הוא הדרך האפקטיבית והשכיחה ביותר למשטר נשים, וכולם חוטאים בה – כולל נשים בעצמן. גם אם העולם מתקדם לעבר שוויון מגדרי באספקטים אחרים, נדמה שהדרישה מנשים להיראות באופן מסוים לא תיעלם כל כך מהר. כשדוגמניות חוטפות גם הן ביקורת על כל חלק מגופן, קשה שלא להבחין שאף אחת אינה חסינה בפני הביקורת. ג'יג'י חדיד, שהפכה השנה לאחת הדוגמניות המצליחות בעולם בעיקר הודות למראה הבריא שלה, כנראה לא שימחה במיוחד את אוהבי ההרואין שיק, שמעדיפים את המראה הכחוש בעיקר כשמדובר בתצוגות אופנה עלית. בשבוע האופנה בניו יורק חדיד כיכבה בלא מעט תצוגות, מה שגרם לממורמרי מקלדת רבים לייחס את הסיבה לכך לעובדה שהיא צמחה מתוכנית ריאליטי ("The Real Housewives of Beverly Hills") ולא ליכולות שלה כדוגמנית. חדיד לא נשארה חייבת והגיבה בפוסט רהוט באינסטגרם שיוצא נגד מבקריה, בו היא גם ציינה שאם לא היה לה את מבנה הגוף שיש לה, הקריירה שלה הייתה נראית אחרת. חדיד לא הייתה לבד, אגב – גם ללינה דנהם נשבר השנה מכל מי שעולב בה בכל פעם שהיא מעזה לחשוף את גופה הלא חטוב, וגם היא השתמשה בפלטפורמת האינסטגרם להכריז על כך שגם רוחה היציבה והחזקה יכולה להישבר.

• פלייבוי
• לארה סטון
• ברדלי קופר
• הנוקמים עידן אולטרון
• סקרלט ג'והנסון
• האלמנה השחורה
• מקס הזועם: כביש הזעם
• ג'וי
• bad blood
• ג'ניפר לורנס
• טיילור סוויפט
• מיילי סיירוס
• פסטיבל קאן
• קייטי פרי
• ג'וני ואבירי הגליל
• גיגי חדיד
• קרלי קלוס
• ויולה דיוויס
• מלחמת הכוכבים
• תרבות
• נעליים

• Facebook
• Twitter
• Email

שנתיים וחודש חלפו מאז שמיילי סיירוס התנגשה, עירומה ורכובה על כדור ברזל, לתוך קיר הארמון שבנו סביבה מנהלי דיסני מאז הייתה בת 11. אם בהתחלה עוד לא היה ברור אם אנחנו חוזים כאן בעוד התמוטטות עצבים של מישהי שהצליחה יותר מדי ומוקדם מדי, היום ברור שזו הייתה רק ההתחלה של האמנציפציה המוצלחת ביותר של העשור.

האלבום החדש של סיירוס, "Miley Cyrus and Her Dead Petz", הוא עוד פרק בתולדות צאתה לחופשי: הוא הוקלט מחוץ לחוזה שלה, כשאף אחד לא אומר לה – או אפילו רומז – מה לעשות. לטוב ולרע אין כאן מנהלים, מפיקים ואנשי יח"צ, ועל תקן המבוגר האחראי כאן יושב ויין קוין – הסולן של ענקי הפסיכדליה פליימינג ליפס. הוא מתפקד, כצפוי, יותר כאיזה חתול תעלול, שמופיע משום מקום כשההורים לא בסביבה וזורע כאוס.

יש מסורת ותיקה של אלבומים שאמן פופ מוציא כדי להתנער משלשלאות הכובלות אותו (אלו יכולות להיות שלשלאות של תדמית, של לייבל או של קהל). התוצאה יכולה להיות חגיגה שלמה ("Emancipation" של פרינס, לאחר ששוחרר מחוזה מגביל עם וורנר וחזר להשתמש בשמו) או אלבום נויז אלים, פורץ דרך ובלתי נסבל ("Metal Machine Music" של לו ריד).

"Miley Cyrus and Her Dead Petz" הוא לא זה ולא זה. הוא אסופה לא קוהרנטית של שירים פסיכדליים עדינים, כמעט ללא בס ותופים, אלא בעיקר קלידים, מכונות תופים שקטות והקול המצוין של סיירוס – גרוני ומסתלסל מאי פעם. יותר מתמיד היא מוכיחה כאן שהיא זמרת מצוינת שמצליחה להיות אמוציונלית גם כשהיא לוחשת וגם כשהיא צועקת: זה הקול שהפך לפני שנתיים את הכניסה לפזמון של "Wrecking Ball" לרגע שמסוגל, ממש כפי שמבטיח שמו, למוטט בניין.

אבל למרבה האירוניה, סיירוס עושה כאן טעויות קלאסיות של מוזיקאית אינדי מתחילה. האלבום ארוך מדי (92 דקות! זה יותר מ"Nevermind" של נירוונה ו"What's Going On" של מרווין גיי יחדיו), אחיד מדי ובגדול נשמע כמו סקיצות אקוסטיות של הפליימינג ליפס (שכתבו איתה את רוב האלבום). המהלך כאן ברור: כל מי שהאשים את סיירוס בכך שהיא גרוטסקית, פרובוקטיבית וצעקנית – נתקע כאן עם שעה וחצי של בלדות ספייס פופ רגישות שמוכיחים את ההפך המוחלט. אבל ברגע שמפנימים ומתרגלים לכך שזהו הסאונד הנוכחי שלה, הקוריוז חולף ואיתו מתגלה שרוב השירים כאן מיותרים וגוזלים את תשומת הלב מאלו הטובים באמת.

בגדול ההברקות כאן הן אלו שיש להן חטיבת קצב מפותחת, בהן "Slab of Butter" עם הבס הנהדר ו"One Sun" הפופי, "Space Boots" המרגש ו"Bang Me Box" הפסאודו אייטיזי שנשמע כמו קטע גנוז מהפסקול של "דרייב". בממוצע על כל פגיעה בול יש כאן בערך שתי החמצות. זה נשמע רע, אבל מדובר בשמונה שירים מצוינים, רק חבל שצריך לדלות אותם במאמץ רב מתוך 23 קטעים.

כל זה מהווה צעד ראשון, לא מדויק אבל מבטיח לכיוון הנכון, של מה שעוד עשוי להיות קריירה מבריקה בשוליים הסהרוריים של הפופ. לין נורמנט כתבה פעם במגזין "Ebony" על איקונת פופ נשי־קווירי של דור אחר, גרייס ג'ונס, שהיא "סימן שאלה שלאחריו בא סימן קריאה". מיילי סיירוס היא שני סימני קריאה, שאחד מהם מתחיל סוף סוף להתעקם לכדי סימן שאלה.

• פליימינג ליפס
• מיילי סיירוס
• ביקורות מוזיקה
• ביקורות
• ביקורת מוזיקה
• תרבות