חיה לאט, מות זקן: הנזק שעשה עידן רייכל למיינסטרים הישראלי
ברדיו בישראל אין יותר ימין או שמאל, רק ניוון, רפיון ונעים באוזן. כל מה שצריך לדעת על תהליך הרייכליזציה והשלכותיו המסוכנות
המוזיקה הישראלית עוברת רייכליזציה וכל שיניה נושרות בזו אחר זו. רייכליזציה (מלשון רייכל): תהליך כתיבת שירים המורכבים, בין היתר, ממלודיה נעימה ונטולת פגמים, החולפת ליד האוזן כמו אוויר, ומבוצעת על פסנתר או כלי מיתר אתניים ללא סאבטקסט או מורכבות. עידן רייכל פועל כבר 17 שנים כפס ייצור לשירים שכל תכליתם היא להנעים את הקיום הישראלי, או לחילופין להפוך אותו לשלו כמו הרקעים של ווינדוז 10. באלבום החדש ("ואם תבואי אליי") יש לא מעט שירים מהסוג הזה. "אל תשכח, הכל זה כמו גלגל מסתובב / על כל אחד שעולה, יש אחד שיורד / לא להביט אחור, ללכת לא לעצור", הוא שר בשירו הנעים "גלגל מסתובב". כל מה שקשור לדחפים, לפראות ולמיניות נמצא מעל לגן העדן שרייכל ברא: כשעצוב – נעים. כששמח – נעים. כשחרא – נעים. רייכל תמיד פעל במישורים ניטרליים, ולכן גם משך אליו בקלות יחסית אגדות מוזיקה שהגיעו לשלב הדמדומים בקריירה, שושנה דמארי וזהבה בן, שבזכותו חזרו לתודעה בממדים של יצורים מיתיים.
רייכל הוא טיפוס חמוד. כל כך חמוד שכמעט קשה לקבל את אנושיותו. נזקים, כעסים וכיף סתמי הם הלאה ממנו. הוא גם מוכשר להפליא. איזה עוד מוזיקאי ישראלי יצר מספר כזה של להיטים לאורך פחות משני עשורים? יש כל כך הרבה מהם שלא נותר לו אלא לחלק לאחרים, ולמבקרים לדבר עליהם במונחים סיטונאיים. בהתחשב בכל זה, אין פלא שרייכל הפך להורדוס של קיסריה – ולא רק שלה, גם של ראשון לציון, רעננה, תל אביב ועוד ערים בישראל (ומחוץ לה, במקומות בהם יש קהילות יהודיות) שרוצות בו לא פחות משהן רוצות בשלמה ארצי. האהבה לרייכל חוצת זהויות: היפסטרים, פנסיונריים וילדים – כולם מחכים לרגע בו יטבלו בתוך המים החמימים האלה.
בגיל 41 מדובר בהישג כביר לא רק במובן המסחרי אלא גם המוזיקלי. רייכל הוא טרובדור מודרני שיצק תבנית עבור המוזיקה הישראלית, אשר לפיה הכל פועל. התבנית הזאת העניקה לו כרטיס כניסה נצחי לרדיו והפכה אותו למנהיג השבט ולאב הרוחני של מוזיקאים, בעיקר אלה הנמצאים בתחילת דרכם – בין היתר יובל דיין, עידן רפאל חביב, גיל ויין, נתן גושן, בניה ברבי, ישי ריבו, עדן חסון ועידן עמדי – שהפכו לקואליציה השלטת ברדיו. כשזמר חסר כל מאפיינים אקסצנטריים רוצה להיכנס לפלייליסט, הוא צריך לעשות רייכל. להיות רייכל. להרגיש רייכל. להתפלל לרייכל. כלומר להתוות את כל משאביו וכישרונו להשגת התואר החשוב – נֹעם. הכללים ברורים: אין להזיק, לשרוט או לדפוק לאף אחד את המוח. אפשר ורצוי לשיר על רגשות, אך בלי לסטות מהנורמות הבורגניות. מן הסתם, אין כניסה ליצורים פראיים, משוגעים, מג'נונים ושאר הקיצוניים, עבורם שמורה משבצת שמרנית נפרדת (בדרך כלל במסגרת תכניות ריאליטי).
הרייכליזציה יוצרת מצב שבו כולם מפחדים להיות נון־קונפורמיסטים, מעניינים או פרובוקטיבים – כלומר לעסוק באמנות. זה קורה לא רק בגלל הכריזמה והכישרון של רייכל, אלא כחלק מתהליך גדול יותר של חברה שהפכה לפוריטנית ולשמרנית כמעט בלי שליטה. המציאות השתנתה, המלחמות נעשו מורכבות יותר, החופש המיני והליברליזם התפשטו אך גם המוסרנות והטהרנות. ומה עוד? גזענות, פוליאמוריה, עוני, סטיות, כסף, פמיניזם – הכל קורה. החומרים נמצאים מכל עבר, אין אדמה יבשה. אבל הצאצאים ואביהם ממשיכים לכתוב נעימות כחושות על פי נוסחי הפוליטיקאים הישראלים, שכידוע לא אומרים דבר על דבר. המוזיקה ברדיו היא ה"אין יותר ימין ושמאל" של גנץ. לשירים אין בשר, ליוצרים אין שיניים והכל רפוי ומנוון.
הלוואי שזה היה נגמר כאן, אבל הרייכליזציה לא פוסחת על בכירי התעשיה – כאלה שבעבר הזו עם פסיכדליים, הואשמו בביגימיה ויצאו מהארון כשכל הארץ נראתה כנחיל הומופוביים אחד גדול ומאיים; כאלה שעשו רוקנ'רול, הושפעו מלחנים ברזילאיים וערבבו אלקטרוניקה עם עבריות – מוזיקאים כמו ברי סחרוף, מתי כספי ועברי לידר – שבחמש השנים האחרונות הרייכליזציה הפילה אותם בזה אחר זה והפכה אותם לחוטאים בשמרנות ובנֹעם, תכונות שלהן מתלווה אך ורק דממה.
זה כמעט לא הגיוני להושיב את רייכל על כיסא הנאשמים. הוא עשה את שלו, הצליח כמו שאף אחד אחר לא, ולכל זה יש אפקט הגיוני. אפשר היה להניח לו אילולא האלבום האחרון היה ממושמע לכללים הרייכליים; אותם כללים המסרסים בשיטתיות את המוזיקה הישראלית, משטיחים ומרדדים את הרדיו; כללים שאין להם שום ערך ותכלית למעט לשמש מצג שווא לקיום רגוע. אבל הקיום כאן רחוק מלהיות רגוע – והילדים שרים על אהוב שברח באופן תבניתי או על גלגל שמסתובב, והכל בעודף רצינות, כאילו שמדובר בנושאים קריטיים וממשיים כמו כוכב לכת בקריסה, ארץ בקריסה או אדם בקריסה, ולא בשעמום כרוני – והנעים, מה לעשות, כבר לא כל כך נעים.
