אומרים שזו לא תקופה טובה למטבח הישראלי בעולם, וזה גם נשמע נכון. אף אחד לא רוצה לחשוב על מלחמות מסובכות בזמן שהוא יוצא לבלות במסעדה, וגם לא על פוליטיקה גלובלית ומלחמות דת. וכנראה שזה גם נכון ברוב העולם המערבי, המזרחי, הדרומי והצפוני. אבל לא בניו יורק. כי בשנה האחרונה הפופולריות של אוכל ישראלי בניו יורק נמצאת בנסיקה מטורפת כך לפתע.

>> מישלן סטאר: הישג מדהים לשף הישראלי שכבש בשקט את לונדון
>> קוראים לה בלה: אייל שני פותח מסעדה איטלקית. והיא יפהפיה

הגל הנוכחי ששוטף בחודשים האחרונים את התפוח הגדול בטחינה וסחוג כולל אתמלכה הכשרה של אייל שניבברוקלין,אור'אש של נדב גרינברגשהיה השף של שני ב"שמונה" הממושלנת, ו"תיאודורה",מסעדת גריל הדגים של שף תמיר בלכמןשהעפילה למקום השני ברשימת "המסעדות הטובות ביותר בניו יורק כרגע" של "טיים אאוט ניו יורק", וזה רק בדרג העליון של מסעדות הקז'ואל דיינינג. אליהן הצטרפה בספטמבר שעבר גם "מותק", רשת מסעדות הקז'ואל של שף צ'ארלי לוי שאוחזת בשבעה סניפים בפלורידה והחלה להתרשת גם בניו יורק, שם הפכה כבר לאחד המקומות המדוברים בשכונת פלאט איירון הטרנדית.

ועכשיו? עכשיו תור גריניץ' וילג'. מסעדת המטבח המזרח־תיכוני שנולדה במיאמי וידועה במגשי המאזטים שלה לשרינג במרכז השולחן שהפכו ויראליים, בעיצוב פנים שטוף שמש ובמנות ישראליות מנחמות, תפתח את הסניף הניו יורקי השני שלה ברחוב בליקר 184, על הפינה האסטרטגית של מקדוגל. ניו יורקים שגללו לאחרונה באינסטגרם כבר ראו את הפיתות התפוחות, המאזטים המבריקים וצלחות השניצל המוזהבות של מותק חולפות לכם בפיד. למרות שהאסתטיקה של המקום בהחלט מחמיאה לאינפלואנסרים, דווקא האוכל הוא זה שהפך את הפייבוריטית של מיאמי ללהיט של ממש.

הסניף בגריניץ’ וילג’ ישמור על המנות שהפכו את המותג לפופולרי: לאפה אוורירית שנאפית במקום, שווארמה שנחתכת ליד השולחן, שניצל פריך בחלה וסטים של מאזטים צבעוניים כמו לבנה עם זעתר וחומוס עם בצל מקורמל. צפוי שגם הבראנץ’ יהיה כאן גורם משיכה מרכזי, עם מנות כמו מלאווח עלים פריך ולביבות תפוחי אדמה שמתוכננות לארוחות סופ"ש ארוכות ונינוחות.

מבחינת עיצוב, החלל החדש ממשיך את האסתטיקה המזוהה של מותק כקפה-ביסטרו ים־תיכוני. האורחים ייכנסו דרך בר מצופה אריחים צהובים בוהקים, ומשם יעברו דרך קשתות שמחלקות את אזורי הישיבה. גופי תאורה בצורת שמשיות קלועות ביד, שולחנות שיש וספסלי ישיבה מרופדים בלבן יוצרים אווירה קלילה ונעימה. דלתות גדולות עם חלונות לאורכו של חלל הפינה ייפתחו במלואן בחודשים החמים, כך שהמסעדה תהפוך למרחב פתוח ומאוורר שמשלב פנים וחוץ. המסעדה החדשה תכיל כ‑120 מקומות ישיבה בפנים ועוד כ‑50 מקומות במרפסת חיצונית, מה שהופך אותה לאחד מחללי האכילה הגדולים באזור המיידי של רחוב בליקר. מותק תביא לשכונה גם את אחד היתרונות האהובים עליה: האפי‑האוור יומי במחיר 5 דולר, לצד שירות רציף מהבראנץ’ ועד ארוחת הערב.

עם וויליאמסבורג והאפר וסט סייד שמוזכרות כיעדי התרחבות עתידיים בעיר, נראה שהסניף בווילג’ מסמן שרק התחלנו את הפרק הניו־יורקי של מותק. תבואו להגיד שלום כשאתם בסבבה.

• אוכלים שותים
• מסעדות בניו יורק
• ישראלים בחו"ל

אל תטעו לחשוב שתחושת העליונות הצבאית על האיראנים עושה לנו יחסי ציבור טובים בעולם – אחרי שנתיים של מלחמה בעזה, וחוסר בהירות בקרב הציבור האמריקאי בנוגע ללמה הם נכנסו לעוד מלחמה במזרח התיכון, להיות ישראלי בחו"ל זה עדיין כתם. ולכן בכל פעם שאנחנו רואים הישג של ישראלי גם מול התדמית הזו, זה מרגש אותנו במיוחד. על אחת כמה וכמה, כמדובר בהישג של להיכנס לאחת מרשימות בני הדודים שלנו מהתפוח הגדול – טיים אאוט ניו יורק.

>> בינתיים בניו יורק: התל אביבית הכשרה מביאה את המסיבה לברוקלין
>> הכי מבוקשת בניו יורק: המטבח הישראלי עדיין חי ובועט ב"אור'אש"

הרשימה החשובה "המסעדות הכי טובות בניו יורק עכשיו", שמקבילה לרשימתהמסעדות הכי טובות בתל אביבשלנו, מתעדכנת מדי כמה חודשים. בעדכון האחרון שפורסם השבוע, ומדרג את 45 המסעדות הטובות בעיר הגדולה, מופיעות לא פחות משתי מסעדות של שפים ישראלים – "כפר" של השף המנוסה מייקל סולומונוב שנחתה במקום ה-23 עם מטבח ישראלי מודרני, ו"תיאודורה" של תומר בלכמן, מסעדת דגים שהצליחה לנחות במקום השני המרשים, וכונתה על ידי המגזין "המכה לבישול באש חיה ודגים ביישון יבש", שזה אמנם קצת פוגעני לכנות מסעדה של ישראלי על שם המקום החשוב לאיסלאם, אבל לא נהיה קטנוניים.

מסעדת "כפר". צילום: Mike Persico // Time Out.com

תיאדורה היא המסעדה השלישית של השף בלכמן בניו יורק, אחרי "מיס-עדה" ו"נילי" שנפתחו במהלך העשור האחרון, והיו להצלחה גדולה בעיר. בנימוקי הבחירה כתבו בטיים אאוט ניו יורק כי היא נבחרה "בזכות הכנת דגים בכל דרך אפשרית: החל ממנות נאות של קרדו המכוסות בענני קצף גבינת פטה וביצי דגים מתפוצצים, ועד לזנים שנצרבו, נצלו או עושנו בלהבות האש", וגם ציינו לטובה את הלחם והמטבלים הנלווים, אותם כינו "שחקני משנה מצטיינים".

מסעדת "כפר", שכאמור הגיעה למקום ה-23 ברשימה, היא האחות הצעירה במרתף של מסעדת "לייזר וולף" של סולומונוב, שמוכר כאחד מהשפים שהביאו את המטבח הישראלי לאמריקאים, ומחזיק ברשימה של כ-20 מסעדות ברחבי אמריקה. בטיעוני המגזין נכתב על מסעדת הלובי של מלון הוקסטון בוויליאמסבורג כי הוא מגיש שניצל עוף שראוי להזמין שוב ושוב, בקלאווה מעולה, טרטר כבש פלסטינאי (נו, הנה הניכוס) ודג דניס ברמה עולמית, אבל גם ממליצים לא לפספס טייקאווי של בייגל ירושלמי עם ביצה וגבינה. אם כבר גאווה לאומית, אז שלפחות תהיה טעימה כזו.

• אוכלים שותים
• שפים ישראלים בחו"ל
• מסעדות בניו יורק
• ניו יורק

• אוכלים שותים
• מסעדות בחו"ל
• שפים ישראלים בחו"ל
• מסעדות בניו יורק
• ניו יורק

למרות שבדרך כלל אנחנו לא סאקרים גדולים של טרנדים קולינריים ויראליים שכמעט תמיד מתגלים כזמניים, חולפים ולא ממש טעימים, היה משהו בסרטונים של ניו־יורקים שדוחפים רול סושי מתוך גליל (כמו הכלאה בין סוכרייה על מקל לגומיגם) וטורפים אותו ביס אחר ביס, שעורר אצלנו סקרנות גדולה.

>> "פתיחת שולחן שלא קורעת את הכיס": שובם של תפריטי צהריים
>> הבראנץ' של מסעדת האחים חוזר עם היצע פחמימות פשוט פנומנלי

איך, בדיוק, המרכיבים האלה בנויים ב‑Suka Sushi, המקום היחסית חדש ב‑NoMad (שכונת "נורת' אוף מדיסון סקוור" במנהטן,לקסינגטון אווניו 61)? מה יש בהם? האם רוטב סויה הוא חלק מהחוויה? האם באמת אפשר לאכול אותם ברחוב על הדרך, או שהם דורשים תמרוני אקרובטיקה קולינריים כאלה שמבטיחים שגורלם, כמו כל טרנד, הוא להיעלם מהר מאוד? כמובן שהיינו חייבים לנסות בעצמנו.

וכך, ביום חמישי אחד בצהריים, צוות Time Out New York זכה לטעום את כל התפריט של Suka Sushi (בסך הכול שבע מנות – עוד נגיע לזה). איך היה? ובכן, היו לנו לא מעט מחשבות (טובות!).

על אף שההגשה של הרולים יצירתית במיוחד, ב‑Suka Sushi נשארים נאמנים לבסיס כשזה מגיע לטעמים. כרגע, התפריט מציע רק כמה רולים קלאסיים: קליפורניה, פילדלפיה, אונאגי, טונה חריפה, שרימפס–מנגו, צמחוני ואלסקה. כל אחד מהם מגיע במתקן "פוש‑אפ" כזה, שכנראה כבר ראיתם בכל הרשתות החברתיות, עם צינור נשלף קטן שמלא ברוטב סויה. נאמר לנו שצריך למזוג את רוטב הסויה אל תוך הגליל הגדול שבו נמצא הסושי לפני כל ביס (הרולים כבר חתוכים בפנים). אחר כך משתמשים באותה צנרת סויה כדי לדחוף את הרול כלפי מעלה מתוך המיכל.

נשבעים שזה נשמע הרבה יותר מסובך ממה שזה באמת במציאות – וזה נכון גם לגבי התפריט. לפחות כרגע, Suka Sushi לא מכוונת להכרה עולמית בזכות הטעם או הטכניקות שלה. הרולים טעימים, ומותאמים מצוין לארוחת צהריים טו‑גו בזכות אופן ההגשה שלהם (אכילה ברכבת התחתית, בטח של דגים, היא אמנם טאבו רציני, אבל אם כבר עושים את זה – רול סושי יחסית נקי, סגור בתוך גליל פוש‑אפ, היא אולי באמת הדרך הפחות בעייתית לעשות זאת).

והכי חשוב: לאכול רול כזה של Suka Sushi זה פשוט כיף. וכיף זו נקודה שאנחנו לפעמים שוכחים כשאנחנו מנתחים כמה כוכבי מישלן יש למסעדה מסוימת או כמה סלבס כבר אכלו בה. כן, כיף זה חשוב.

• אוכל רחוב
• אוכלים שותים
• מסעדות בניו יורק
• ניו יורק
• סושי