• Facebook
• Twitter
• Email

עד לפני כמה עשורים, הרבה לפני פוליטיקאים מאופרים בכבדות או מחופשים להיפסטרים בסרטוני תעמולה שההשקעה הכספית בהם לא הייתה מביישת את מיטב מותגי האופנה, הכוכבות האמיתיות של מסעות הבחירות היו האותיות. זה היה לפני הפוטושופ, ובכלל לפני עידן המחשב, ונעשה בסקאלה מצומצמת של צבעים, בדפוס לא תמיד איכותי, ועדיין – על האות ומה שמסביבה היה מוטל להעביר מסר ברור וקליט: "הפיתוח ביטל את הפיקוח", "דת ללא כפייה, כלכלה ללא הפליה", "מכת עונש", "תקופה חדשה" ועוד. רגע לפני הבחירות לכנסת ה־22 והממשלה ה־33, קבוצת מעצבי הגופנים "אאא" מחיה את הכרזות ההן של פעם ב"אלפבית של בחירות", תערוכת עיצוב שתיפתח היום (חמישי, 12.3) בגלריית החדר (גוטליב 11).

ההחלטה להתמקד דווקא באותיות, אף שהיא אך מתבקשת מקבוצת מעצבי גופנים, התקבלה על ידי האוצרים (אברהם קורנפלד, הרוח החיה מאחורי הפעילות של “אאא", ולימור יוסיפון־גולדמן) רק בשלב מאוחר של העבודה על התערוכה. “תוך כדי עבודה ישבתי על מאגרים של כרזות מתקופת קום המדינה, ושמתי לב שכרזות הבחירות בעבר הדגישו את האות שמייצגת את המפלגה, תופעה שפחות רואים היום", מספר קורנפלד. “בעבר לכל מפלגה הייתה אות אחת, לא כמו היום. כמי שעוסקים בעיצוב אותיות לא רצינו לקפח אף אות, ולכן החלטנו לנסות למצוא 22 כרזות, כרזה אחת לכל אות באלף בית העברי".

כך, 22 מעצבים ומאיירים – בהם איציק רנרט, הטייס, זאב אנגלמאיר, ירום ורדימון, להב הלוי, מרב סלומון, נדב ברקן, קובי פרנקו, ואפילו המעצבת הבינלאומית פאולה שר – קיבלו כרזה ישנה של מפלגה שכבר לא קיימת. כל משתתף קיבל כרזה עם אות זהה לאות הראשונה של שמו הפרטי. המעצבים והמאיירים התבקשו בתגובה ליצור כרזה חדשה בהשראת הכרזה הישנה, לתת לה פרשנות חדשה ולהתייחס למסרים שעולים ממנה, לאות שהיא מייצגת, לשפה הגרפית או לכלל התחושות והאסוציאציות הפרטיות שעולות ממנה. למעצבים ניתן חופש יצירתי מוחלט, מלבד ההנחיה להשתמש בצבעוניות של הכרזה המקורית גם בכרזה החדשה.

בתערוכה יוצגו זו לצד זו הכרזה החדשה והישנה. "למרות שהכרזות החדשות מתבססות על כרזות ישנות, אפשר לראות בהן עשייה עכשווית, גם אם כל מעצב נקט גישה שונה. נורא קל להשוות ולראות מה חדש ומה ישן, לפחות בעין מקצועית", טוען קורנפלד. "חלק מהמעצבים החליט להתייחס רק לאות ולעצב אות חדשה בהשראת האות הישנה. לאחרים, בהם להב הלוי, רוני אדרי, דוב אברמסון, מרב סלומון וזאב אנגלמאיר, היה חשוב לנקוט עמדה, גם אם היא לא בהכרח קשורה לכרזה המקורית שקיבלו.

"יש כרזות שהן בעיקר קונספטואליות, למשל הכרזות של ספי פישר, שחר קובר, ולדה קירילוב ותמרה אפרת; יש כאלו שהן יותר הומוריסטיות, כמו הכרזות של זאב אנגלמאיר, הטייס ובן בן חורין. ויש את הכרזות החופשיות יותר, האישיות, האינטואיטיביות, על גבול האמנות, כמו הכרזות של איציק רנרט ושל ירום ורדימון", אומר קורנפלד.

על ההקשר האקטואלי והמסרים הפוליטיים הוא מוסיף ואומר: "זו לא עוד תערוכת עיצוב, זו אכן תערוכה שעלולה לעצבן חלק מהמבקרים. זו פעם ראשונה ש'אאא' עוסקים במשהו פוליטי, אבל חשוב לזכור שהתערוכה לא מתקיימת מטעם מפלגה או צד מסוים, גם אם באופן טבעי הרוב המוחלט של המעצבים מגיעים מהצד השמאלי של המפה".

איציק רנרט

“האל"ף בפוסטר המקורי נראית כמו טנק סובייטי או גורד שחקים אמריקאי, או הכי מדויק, כמו חפץ מהסרט ‘מטרופוליס' – היא אנכרוניסטית ונראית כאילו נשלפה משנות ה־20 והוקפצה 20 שנה קדימה. היא גסה, מלחמתית, מגויסת, אלימה ומבוצרת, ואני אוהב את המונומנטליות הבומבסטית שלה: גדול מהחיים, לא במקום, מוגזם, נטול הקשר. האם זו פרודיה או נבואה על ישראל דהיום? העבודה שלי גם היא אנכרוניסטית. שמרתי על האל"ף המקורית אבל הכנסתי בליל של השפעות, והתוצאה היא מלחמה בטעם סוכר. הטנק יורה חיצים טורקיזיים, חלקים מתחברים ומתפרקים בקומפוזיציה כאוטית ודינמית, האלמנטים מתעופפים לכל כיוון: אנחנו נמצאים בסרט מדע בדיוני דל תקציב. האותיות הופכות לאלמנטים קישוטיים, העבודה נראית קצת שנות ה־20, קצת שנות ה־80, קצת עכשיו, קצת יפן, קצת אמריקה – ממש לא ישראל. היא הכי לואו־טקית שאפשר אף שנעשתה במחשב, ולמרות שהיא אלימה, היא חמודה".

מרב סלומון

“ברגע שראיתי את הכרזה של מפ"ם שצייר יוחנן סימון, לבי נשבר. היא ממחישה בצורה כל כך חזקה את החלום ושברו, את הפער בין המציאות האוטופית הנאיבית של חזית השמאל – שמתייחסת לעיר ולכפר, לים וליבשה, בתוך שמש חדשה שזורחת – לבין המציאות המייאשת של היום. כשראיתי את המ"ם הענקית על העמוד, מיד דמיינתי ראש מדמם תקוע על עמוד, שמהדהד את הסרטונים של דעא"ש ואת ‘משחקי הכס', ואת כל הסמלים של התקווה הציונית הגדולה טובעים במים עכורים. מהו חוסר אונים מוחלט אם לא גוף בלי ראש או ראש בלי גוף, עם עורב שחור אוכל נבלות בתור הצ'ופצ'יק של המ"ם".

קובי פרנקו

“טעם ייחודי, העדפה ביזארית או סתם אינפנטיליות, משום מה תמיד הייתה לי חיבה לאות קו"ף. המצלול, האפיון החזותי או אולי בכלל הקרבה המשפחתית – קו"ף באה לי טוב. היה זה אך טבעי להתבסס על האות האהובה, ובמסורת אסקפיסטית לעצב כרזה למפלגה התואמת את מידותיי: קונספטואלית ובעלת קיימות קישוטית; או בקיצור קו"ף בשלישית. האדום הקומוניסטי והרקע הלבן (שהצהיב בינתיים) היוו חומרי גלם מצוינים: תיבלתי קצת בשחור ובחרתי להשתמש בגופן שעיצבתי ברוח מסורת האר־דקו הקישוטית המבוסס על שלט בית ועד הקהילה (יבנה פינת שדרות רוטשילד, תל אביב)".

זאב אנגלמאיר

“כרזת הבחירות שלי מתייחסת לאות זי"ן של הפנתרים השחורים, ולמרות הפיתוי לאייר פנתרים טורפים זוג אשכנזים מבוהלים, החלטתי להתייחס למפלגה קיימת. ככה הזית היהודי הוא ‘הבית היהודי', וגם הזין היהודי, וצנצנת הזיתים היא גם זקפה יהודית גאה. גוון התכלת הדהוי חוזק כדי שיהיה פטריוטי יותר, והכרזה מאזכרת עבודה מוקדמת שלי שבה מאהבת אומרת לאהובה ‘ז'ה טם' והוא עונה לה ‘זיתים'".

שחר קובר

“כשקיבלתי את הכרזה של מפלגתו של אורי אבנרי, ידעתי די מהר מה אני רוצה לצייר, הן מבחינה רעיונית והן מבחינה חזותית. אבנרי תמיד הצטייר בעיניי כנביא זעם. לצערי, הנושאים החקוקים על כרזת הבחירות שלו עדיין רחוקים מפתרון, וכמו משה רבנו, האוחז את לוחות הברית, נראה שגם אבנרי לא יזכה לראות את הארץ המובטחת שבה שוררים שלום, שוויון ושחרור".

עמית שמעוני

“בחרתי להתייחס לאלמנט המרכזי בכרזה, עובד אדמה שזוף וחטוב עם בלורית בלונדינית, אבל בלי חולצה – ‘הישראלי החדש'. הוא כבר לא מלווה בריבית, הוא כבר לא לומד תורה ואינו עוד מאכער בגלות, אלא בונה במו ידיו את המדינה על רקע השדות החרושים. כיום אותו עובד עברי כבר לא צריך לעבוד בעבודות שחורות ולחרוש שדות: הארץ כבר בנויה ויש אחרים שיעשו את העבודה. אבל הוא עושה, ומתקדם, ומתחזק ומתעשר. הישראלי הזה הוא חזק, הוא בשליטה, מלא ביטחון עצמי. אנחנו רוצים לבוז לו, ומצקצקים שזו לא הדרך, אבל האמת היא שאנחנו נרתעים מפניו, משתכרים מהכוח שלו, ואולי אפילו היינו רוצים להיות כמוהו. ב־2015 הוא הוא הישראלי החדש: הוא לא סיים קורס טיס ולא היה בסיירת, הוא לא בהיי־טק, אין לו בלורית והוא לא חטוב, אבל יש לו כוח. הוא דומיננטי ויש לו כריזמה, הוא יקבל את מה שהוא רוצה, ויותר מכל הוא מייצג את העבודה העברית היום".

ירום ורדימון

“לא קיבלתי אות שמייצגת מפלגה כמו האחרים, קיבלתי כרזה בצבעים מדבריים ליום העצמאות העשירי. השנה אם כך היא 1958. מה קרה אז? המשבר הממשלתי על רקע ‘מיהו יהודי'; חיים לסקוב התמנה לרמטכ"ל; האוניברסיטה העברית נחנכה בגבעת רם ונערך מצעד צה"ל גדול בירושלים; אוכלוסיית ישראל מנתה 1.8 מיליון נפש; מרים קראוז עיצבה את הכרזה לעשור למדינה; אבא צילם אותי ביום העצמאות על המרפסת ברחוב שלמה המלך 87 בתל אביב. ואשר לאות יו"ד: היא חבויה כבמשחקי ‘היכן היא מתחבאת' בעיתוני הילדים התקופתיים, בכתף ימין שלי".

ולדה קירילוב

“המהפכנות בישראל – מהפכנות אמיתית כמו שהייתה בשנות ה־70 – מתה. איתה גוועה גם תקוותן של השכבות המוחלשות. היום נשאר רק זכר מהפנתר העוצמתי והזועם שמופיע בכרזה המקורית, ניצוד וכנוע, קישוט אקזוטי וראוותני על רצפת משרדו של פוליטיקאי. מהנוף במשרדו רואים ישראל משגשגת לכאורה, עם תנופת בנייה של מגדלי יוקרה, שנבנים זה אחר זה ורומסים בדרכם את עתידו של כל מי שלא שפר עליו מזלו להיות חלק ממעגל העושר".

תמרה אפרת

“בכרזה המקורית של האחים שמיר מודגשים לכאורה העקרונות הסוציאליסטיים של מפא"י – עבודה, יצרנות וסולידריות, אבל במבט שני אפשר להבחין שתעמולת המפלגה היא הנושא העיקרי והפועלים הם רק הרקע. בעבודתי אני מבקשת להדגיש שעבודה אינה רק דימוי גרפי, אלא מלאכת כפיים ותהליך ייצור חומרי. הנול והצמר מאזכרים את תעשיית הטקסטיל המבטיחה של ראשית המדינה ואת גורלה העגום. הפועלים מהכרזה המקורית מיוצגים באמצעות המסמרים, הת"ו האדומה – הסימן המזוהה ביותר של ‘חברת העובדים' הציונית – התיישרה, איבדה את האפקט התעמולתי שלה ונמצאת בתהליך מתמשך של פרימה, המייצג את הפער בין ערכי הסוציאליזם שהיו תשתית להקמת המדינה לבין ערכי הקפיטליזם המנהלים את המדינה כיום".

• קליגרפיה
• איציק רנרט
• תערוכה
• בחירות 2015
• פוליטיקה
• שמאל
• מרב סלומון
• כרזות
• כרזה
• זאב אנגלמאיר
• בחירות
• אמנות

• Facebook
• Twitter
• Email

"מאה עשרים אמנים ודודו גבע אחד". כך מתאר המאייר צחי פרבר את תמצית התערוכה שאצר, "עדיין אופטימיים: אמנים מציירים דודו גבע". התערוכה תיפתח בגלריה ויטרינה במכון הטכנולוגי בחולון ביום ראשון, 15 בפברואר – יום השנה העשירי למותו של האמן, המאייר ומחבר ספרי הקומיקס. 120 משתתפים נענו לבקשתו של פרבר לבחור אחד מבין גיבוריו המצוירים של גבע – הברווז, צמד הבלשים אהלן וסהלן, הפקיד יוסף, האביר זיק ועוד – וליצור עבודה שתציג את הדמות באופן אחר.

"אמן טוב הוא נביא", אומר פרבר ומתייחס לנשוא התערוכה. "גבע ידע כי שרטוט של יצור חלש, ישראלי עד מאוד, החרד תמיד, נבזז בידי שליטיו, נרדף בידי נושיו ונע בעודו מוחה חלושות אל קצו – יהיה רלוונטי תמיד. ואכן, אם נביט היטב מסביב או לתוכנו פנימה נוכל להבחין בנוצות חברינו או בדופנות המשאית הלוקחת אותנו לשחיטה או לסיור צבאי בגבול הצפון; ונדע היטב כי כולנו בעצם כך".

[tmwdfpad]התערוכה היא יוזמה משותפת של פרבר ושל פרופ' דנה אריאלי דקאן, הפקולטה לעיצוב במכון טכנולוגי חולון, ומשתתפים בה מיטב המאיירים ואמני הקומיקס של ישראל, בהם יוסי אבולעפיה, אורה איתן, זאב אנגלמאיר, גלנדון ואיזבלה, יאיר גרבוז, ליאורה גרוסמן, אילנה זפרן, אסף חנוכה, אבנר כץ, גיא מורד, נעם נדב, גלעד סליקטר, דוד פולונסקי, חנוך פיבן, מישל קישקה, דני קרמן, איציק רנרט ועוד. במקביל לתערוכה רואה אור ספר בהוצאת זמורה ביתן דביר, ובו רבות מהעבודות שיוצגו בה.

כמה מהדמויות שתיארו המשתתפים בתערוכה כבר אינן בין החיים. חלקן מתו באופן טבעי ואחרות בחרו לשים קץ לחייהן. "גבע בדק ללא הרף את המצב שלנו וניסה תמיד להבין את עולמם הפנימי של נדכאי החיים, של אנשי השוליים, של המפסידנים, של הנשכחים ושל החלשים. נראה כי בעשר השנים מאז שנפטר הלכנו להקצנה גדולה אף יותר. מרבית הציבור נשכח על ידי מוסדות השלטון והפך בלית ברירה לשולי ולחלש וגם האמנים חשו בכך".

תמיר שפר

“לפי כעשור, בדרכי לקפה אצל דודו, לאחר כשבועיים שלא הצלחנו לקבוע, התקשרתי כדי לעדכן שאני בדרך, וכך נודע לי שהוא נפטר. זו הייתה שיחה קצרה עם בנו אהרון, שתחילה חשבתי שהיא עוד בדיחה צינית, אולם לתדהמתי הייתה סופה של תקופה. במשך שנים רבות התהלכתי עם תחושת החמצה שלא הצלחתי לקיים את המפגש האחרון. הכנת האיור היוותה הזדמנות נדירה לשחזר ולסכם עשור במפגש אישי עם אבי הקומיקס הישראלי, ויותר מכך – עם חבר קרוב שאני מרגיש בחסרונו עד היום. ‘סיגריה אחרונה' היא בדיחה פרטית שלנו. במשך שנים, גם לאחר שעות של בילוי משותף כששנינו מותשים ועייפים, דודו תמיד היה אומר ‘סיגריה אחרונה', ורק לאחר תוספת הזמן הנצחית הזאת היינו נפרדים".

עובדיה בנישו

“שרגא קון הוא כנס שנועד לחגוג את דמותו של שרגא הטזל"מ (טייס זעיר ללא מטוס). רציתי לרדת לכמה שיותר פרטים ספציפיים – פרט לכל מחשבה שהייתה לי כשקראתי על שרגא בספריו של דודו: מה היה קורה לו שרגא היה גיבור על אמיתי ולא איש קטן ותמוה מהרחוב, מה הוא לבש מלבד צעיף ומשקפיים ובאיזה טיפוסים הוא נתקל ברחוב".

תמר מושקוביץ

“את הספר ‘עצרת הינשופים' אמי קנתה לי ולאחיותיי, ואני השתגעתי עליו: הכל בספר היה מטופש וצבעוני במיוחד, וכל הברדק נפתר בזכות ארנב ורוד! מה עוד צריך בחיים לעזאזל? כמעט אף אחד מחבריי חובבי דודו גבע לא הכיר את הספר הזה כשהזכרתי את שמו, ועל כן כשהוזמנתי להשתתף בתערוכה נראה לי אך טבעי להסיר בפניו את המצנפת".

גיא מורד

“כשהייתי ילד סבתי קנתה לי כל מה שהיה קשור לקומיקס, כולל הספרים של דודו גבע, ובכיתה ב' לא ידעתי שאני קורא סיפורי סקס וזימה. בעיקר אהבתי את הסיפורים של אהלן וסהלן, ותהיתי איפה נמצא אותם אחרי שנפרדו דרכיהם: אהלן עושה חיל בברלין וסהלן עובד כמאבטח בדיזנגוף סנטר. בהפסקה הוא מתיישב בכיכר מסריק לאכול את הסנדוויץ' שלו, קורא בעיתון שאהלן התחתן עם כוכבת הפורנו, מתבאס מהחיים שלו ותוהה כמו כולנו איפה הוא ואיפה אנחנו".

יונתן וקסמן

"העבודה שלי היא מתקן אימון מדגם יוסף להכשרות ביורוקרטיות מתקדמות. את ההשראה קיבלתי מהיכולת של דודו גבע להמציא שפה ולחבר אותה בצורה כל כך מדויקת לקווים, בשילוב ראש מופרע וגאוני שלא מפסיק להפתיע גם היום; גם בצפייה בפעם האלף. מבחינה זו היה מעניין לראות איך הוא היה מגיב לאירועי היום, למצב הפוליטי והחברתי, בעיקר אחרי המחאה של 2011".

ציפי ספרן

“אהבתי את ההומור, הציניות והתעוזה של דודו גבע; את הקו המרושל ואת האותיות העקומות והבלתי קריאות לפעמים. אהבתי את העיסוק שלו בשוליים ובגבורה של החלשים. כך איירתי את הברווז עשר שנים לאחר מותו: מאנטי גיבור תבוסתן שמובל אל מותו לאחד שהצטרף לטרנד הטבעוני ונהיה סוג של צ'ה גווארה, מהפכן שהבלונדיניות לצדו כמובן, כי גם הן טבעוניות".

אסף בן ארוש

“רק כשביקרתי בזמן הלימודים בתערוכה של דודו גבע במוזיאון נחום גוטמן נפל האסימון: התחברתי מאוד להומור המריר שלו, שהיה בו הרבה מעבר לצחוקים. הכל עלוב, ולא ממקום פסימי או אופטימי, אלא פשוט ככה. זו גם בדרך כלל השקפת העולם שלי ומצאתי לה ביטוי בעבודותיו. כך גם יצרתי את הברווז: פשוט הנחתי כתמים בצורה גסה, מהר יחסית, בלי להתבלבל יותר מדי".

איתי רייכרט

“העבודה מציגה את אחד האייקונים המזוהים ביותר של דודו גבע – הברווז – המורכב מאלמנטים רבים ששואבים את השראתם מהעולם שלו, מההוויה התל אביבית ומהקשרים שונים בין העולם שלי לבין הדמויות שלו. עם השנים למדתי להעריך את הסאטירה המדויקת של גבע – את ההתעקשות על האמת שלו ואת היכולת להיות מעיין אינסופי של רעיונות ושל הומור לא מתפשר".

יוניל

“מהעבודות של דודו גבע אתה מבין שהוא לא רואה אף אחד ושום דבר ממטר. זה מעורר יראת כבוד, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהיום הכל פוליטיקלי קורקט ומי שחורג מהנורמה נידון למוות בפייסבוק, מבטלים לו את הקמפיין, והוא מתנצל ונשרף. זה גם נושא העבודה שלי: הברווז מת. גם אם לא באופן ישיר, החליפות הרגו אותו".

ינון זינגר

“דמותו של זאב כפיר לביא כיכבה בסיפור ‘חסמב"ק בקיבוץ' שהופיע בספר ‘יומן הפקיד' ב־1987. הדמות אמנם שולית לעומת דמויות אחרות שיצר דודו גבע, אבל היא רלוונטית לישראל של 2015: הכפירים שולטים במדינה וקובעים את סדר היום, מנהלים את המשק ואותנו. חבורה של עסקנים קומבינטורים ומקורבים מוכרים לציבור ססמאות של אתוס ציוני במחיר מופקע, ובו בזמן עושים בוחטות פוליטיות או פיננסיות ואנשים מתים".

מרב סלומון

“לא ציירתי את אחת הדמויות של דודו גבע, אלא הגבתי בדמות משלי לדמות ‘הבלונדינית' הארכיטיפית. נקטתי מתודה של גבע: כל השדים בחוץ – סטריאוטיפים גזעניים, הומור נמוך, סקס ואינפנטיליות. זה מה שלמדתי מגבע, עוד כירושלמית בתקופת ‘אהלן וסהלן'. כמה שיותר מטומטם – יותר חכם!".

דנה שמיר

“בעבודתי בחרתי להתייחס לדמותה הטרגית אך החזקה שלעולם לא אומרת נואש – העז רבקה, אהובת האביר זיק. העזה שחוותה נטישות, השפלות ואכזבות נותרה חסינה ורבת תושייה. לאחר שנעזבה בפעם המי יודע כמה על ידי זיק וחרף היותה כיום עזה שחיה מקצבה זעומה – היא עדיין מוצאת טעם בחייה ולא מוותרת על סקרנותה האינטלקטואלית".

• מרב סלומון
• יוניל
• סאטירה
• דודו גבע
• ברווז
• איור
• אמנות
• תרבות