"בקולנוע חותכים אותך לחתיכות. קאט, קאט, קאט. זה פאזל. אבל לא את זו שמרכיבה את החלקים. הו, אבל לחיות בתפקיד. פשוט להיות בו עד שהמסך יורד בכל ערב…". כך אומרת מרילין מונרו לשחקן הבייסבול ג'ו דימג'יו (בובי קנבלה) בדייט הראשון שלהם, כפי שדמיין אותו הבמאי אנדרו דומיניק ב"בלונדינית" שעלה בנטפליקס. התיאור הזה יכול להישמע גם כאפולוגטיקה של אנה דה ארמס המגלמת את מרילין. הייתי רוצה לומר שהיא מצוינת, ושהיא נעלמת לתוך התפקיד, וזה נכון, אבל לדמות שלה אין קשת דרמטית. היא שבר כלי מתחילת הסרט ועד סופו, ולכן לא ברור איך הפכה לכוכבת כה גדולה, ואיך שרדה מעבר לגיל 16.

השעה האחרונה של "בלונדינית" (מתוך כמעט שלוש), שבה מרילין מצולמת שוב ושוב ערומה, עוררה בי אסוציאציה להכנת שניצל. דומיניק כמו בחר פיסה מובחרת של חזה עוף, וחבט בו עם פטיש כבד עד שהשטיח אותו דק דק, כמעט שקוף. ואז הוא ליפף אותו בפירורי רכילות וטיגן בשמן עמוק עד שנשרף.

הביוגרפיה הסמי-מדומיינת של האייקון ההוליוודי משנות החמישים נוצרה מתוך עידן me too, ולכן אחד הדימויים המוקדמים הוא של הבלונדינית שבכותרת נאנסת מאחור על ידי מפיק כלשהו. אבל זה אינו סרט פמיניסטי בשום צורה שהיא, כי הוא מציג את גיבורתו כאסקופה נדרסת, כמעט ללא רצון משל עצמה. באותה סצנה שהזכרתי למעלה היא גם אומרת שהיא רוצה ללמוד "משחק רציני" אבל הסרט לרגע אינו לוקח אותה ברצינות כשחקנית. אין אף סצנה שבה אנחנו רואים אותה מתכוננת לאחת מההופעות הנפלאות שהותירה מאחוריה, כאילו הכל – ההומור, הרגש, הפיתוי – בא לה במקרה.

אנחנו כן רואים כמה קטעים איקוניים מהסרטים הכי מפורסמים שלה – "יהלומים הם החברים הכי טובים של נערה" מתוך "גברים מעדיפים בלונדיניות", "אני רוצה להיות נאהבת על ידך" מתוך "חמים וטעים", וכמובן נפנוף השמלה מ"חטא על סף ביתך" – וברור שהושקעה עבודה מדוקדקת בדיוק המושלם של הקטעים האלה. אבל העבודה אינה של מרילין, אלא של מעצבי התלבושות והתפאורה והצלם. בכלל, הבחירה ברגעים האלה בלבד מייצרת רושם שדומיניק, שגם כתב את התסריט, אינו מכיר את הרפרטואר הקולנועי של מרילין מונרו מעבר להיילייטס הפופולאריים. כך יצר סרט שאינו מכבד את הגיבורה שלו, וככל שהוא נמשך ונמרח זה יותר ויותר מרגיז.

"בלונדינית" מבוסס על הרומן המהולל מאת ג'ויס קרול אוטס, שבו הסופרת לקחה לעצמה חופש יצירתי. דמותו של האב שמרילין לא זכתה להכיר מרחפת מעל הסרט כולו, ונראה שהיא מחפשת אותו בכל גבר שהיא פוגשת. מנגד, היא משתוקקת לתינוק משל עצמה שימלא את החסר. שתי התשוקות האלה מיובאות לסרט משירים של מרילין – "ליבי שייך לאבא" ו"ביי ביי בייבי", שמקבלים כאן משמעות חדשה. דומיניק חודר שוב ושוב לתוך הרחם שלה שאף עובר לא מצליח לגדול בו עד לבגרות. בשלב מסוים הוא אפילו מצלם הפלה מלאכותית מתוך הרחם. זה מעניק לסרט לא רק ממד פורנוגרפי, אלא גם רובד של אימה, מלווה במוזיקה סתמית ומעצבנת.

"בלונדינית" אמנם מתקדם באופן כרונולוגי – מילדות קשה בחברת אם מעורערת ועד מוות – אבל הוא מפורר לחלוטין, מתוך תפיסה אומנותית שלא צלחה. הניסיון לברוח מהתבנית הטלוויזיונית של ביוגרפיות של סלבריטיז מעורר הערכה, אבל דומיניק האוסטרלי, שהבריק לפרק את הגבריות של גיבוריו ב"ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד" ו"הורג אותי ברכות", לא יודע איך להתמודד עם דמותה של האישה שהפכה לדימוי האולטימטיבי לנשיות.

אז הסרט נע בין צבע לשחור לבן ומציף אותו בדימויים אגרסיביים שמציגים את חייה של מרילין כסיוט מתמשך. באמצעות הפלישה לתוך הרחם שלה הסרט מנסה להציץ לתוך תודעתה, אבל אנחנו נשארים עם הדימויים הפולשניים והגסים. זה מגיע לסוג של שיא דוחה במיוחד בפגישתה עם הזין של הנשיא, שבמהלכה היא מוצצת אותו בזמן שקנדי מדבר בטלפון על הטרדה מינית של נשים אחרות, ובטלוויזיה נראים דימויים פאליים מסרט מד"ב ישן.

רק עם בעלה השלישי, המחזאי ארתור מילר (הראשון כלל אינו מוזכר בסרט), יש קשת דרמטית וכימיה, וכמה רגעים יפים. אדריאן ברודי התכער לצורך התפקיד, וגם זו בחירה גסה משום שלמרות הכינויים הצהובים שהדביקו לזוגיות שלהם מילר היה גבר נאה. אבל הרגע שבו מרילין מפתיעה את המחזאי המהולל באבחנה קולעת לגבי דמות שכתב מניב תגובה רגשית שמזניקה מערכת יחסים משכנעת, ולו לזמן קצר.

לסיום אני רוצה לחזור לאנה דה ארמס, שנראה שהשקיעה בתפקיד את כל נשמתה. היא מגישה חיקוי מעולה של מרילין, עד כדי כך שאינו נראה כמו חיקוי, ואין כל זכר למבטא הקובני המקורי שלה. אילו רק קיבלה הזדמנות "לחיות בתפקיד", כשם שהיא מבקשת בסרט, ודאי היתה מצליחה לעצב דמות שלמה ובאמת נוגעת ללב, במקום שבר כלי מעורר רחמים קרים.

2 כוכבים. Blonde בימוי: אנדרו דומיניק. עם אנה דה ארמס, אדריאן ברודי, בובי קנבלה. ארה"ב 2022, 166 דק'

• ביקורת סרטים
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 915 // בין החגים
• המסך
• נטפליקס
• מרילין מונרו

• Facebook
• Twitter
• Email

חולמת על טבעת קוקטייל מסנוורת אבל נאלצת להסתפק בוודקה סאוור? הכירי את Diamonfire, מותג תכשיטי יוקרה גרמני שניחן בטווח מחירים ידידותי. המותג שנמכר ב־17 מדינות מעבר לים נחת השבוע בקניון איילון ברמת גן, ובאמתחתו טבעות על זמניות, שרשרות עדינות ועגילים קלאסיים עשויים כסף, זהב, אבני זירקון ופנינים מתורבתות. על הרכש הטרי אחראית קבוצת סיטי טיים, יבואנית מותגי האופנה ג'וסי קוטור וטומי הילפיגר, מותג התכשיטים פנדורה ומותג השעונים בולובה. "המותג הזה הוא בגדר השמלה השחורה הקטנה באוסף התכשיטים", אומרת מיה מילצקי, סמנכ"לית השיווק של הקבוצה. האטיטיוד השמרני ניכר היטב בקולקציה הנוכחית הנשענת על סגנונן של ארבע איקונות: הנסיכה דיאנה וכוכבות העבר ההוליוודיות מרילין מונרו, אודרי הפבורן וסופיה לורן.

התעריפים מתחילים ב־200 ש"ח לטבעת, אך המשקיעניות (או המשקיענים) יוכלו לכוון גבוה ולהתפנק בתכשיטים היקרים יותר של המותג שמחיריהם מאמירים לאלפי שקלים. הנסיכות המקורקעות יותר כלכלית שבינינו ישמחו לגלות שבמקרים מסוימים הן אפילו לא יזדקקו לפריסת תשלומים.

Diamonfire, טבעות החל מ־200 ש"ח, עגילים החל מ־360 ש"ח, צמידים החל מ־1,045 ש"ח, להשיג בקניון איילון (קומת כניסה), רמת גן

• Diamonfire
• ג'וסי קוטור
• אודרי הפבורן
• מרילין מונרו
• טומי הילפיגר
• תכשיטים
• הנסיכה דיאנה
• אופנה
• החיים היפים

• Facebook
• Twitter
• Email

זה שובה של הטלניאשקה. אולי מוגזם לומר "שובה". למה? מהטעם הפשוט שחולצת המלחים הלבנה עם פסי הרוחב בכחול צי, בשחור או באדום מעולם לא עזבה אותנו.

חולצת הברטון (טלניאשקה ברוסית), כפי שהיא מוכרת לנו היום, נוצרה בצרפת בעקבות החקיקה של 27 במרץ 1858, שחייבה את חיילי הצי הצרפתי ללבוש, כחלק מהמדים שלהם, חולצות לבנות עם 21 פסים כחולים – כל פס לציון אחד הניצחונות הימיים של צי נפוליאון על הצי הבריטי. במקור נקראה החולצה "מרינייר" או "מטלו", אבל מהר מאוד נהפכה פופולרית בקרב ימאים ודייגים מחבלי ברטאן ונורמנדי (גם אם היו משתמטים ולא שירתו בצי), ונקראה מעתה חולצת ברטון על שם חבל הארץ שבצפון מערב צרפת. דייגים, מלחים בצי האזרחי וסתם פועלי נמל לבשו גרסת כותנה או צמר של חולצת הברטון. היצרן המקורי – שעד היום תיירים יפנים משתרכים בטור מחוץ לחנויותיו בפריז – הוא המותג סיינט ג'יימס התופר חולצות אלו מכותנת ג'רסי המסורקת בכפר קטן ליד מון סן מישל, על גבול ברטאן ונורמנדי.

אף שהחולצה נהפכה לסמל צרפתי כמו ברט, בגט ושום – גם ציים אירופים אחרים אימצו את הסגנון רגע לפני פיתוח אוניות המערכה המודרניות. הצי של רוסיה הצארית נתן לה פרשנות משלו והפך אותה לבגד רוסי למהדרין: הטלניאשקה. גם הצי הסובייטי לבש אותה והיא בשימוש עד היום בחילות הים והצנחנים של הצבא הרוסי.

אחרי חופשה בחופי נורמנדי וברטאן והתרשמות עמוקה מהסטייל של הימאים שם – חזרה קוקו שאנל לפריז והפכה את החולצה הזאת לפריט אופנה עילית עוד ב־1917. בין מלחמות העולם נהפכה חולצת הברטון לסמל של חיי הריביירה הנינוחים־זוהרים של הדור האבוד, עם פיגורות כמו פאבלו פיקאסו וארנסט המינגווי שלבשו אותה כמו אות גבורה. "באותה תקופה אנשים לא לבשו חולצות דייגים, והבחורה שהיה נשוי לה הייתה הראשונה שאי פעם ראה בחולצה הזו", כתב המינגוויי בספר הריביירה האולטימטיבי "גן עדן".

בשנות ה־50־60 היו אלו גיבורי תרבות כמו מרילין מונרו, בריז'יט בארדו, אנדי וורהול, אודרי הפבורן וג'יימס דין שלבשו את חולצת הברטון, והיא זוהתה הן עם קולנוע הגל החדש הצרפתי הן עם תנועת הביטניקים. מאוחר יותר נהפכה לסמל של תת תרבויות שונות של רוקנ'רול ולפריט קולי באופן כללי. כאמור, סנט ג'יימס מנורמנדי וארמור לקס מברטאן עדיין נחשבים לדבר האמיתי, אבל היום כל בית אופנה רציני, ממעצבי העל ועד מותגי ההיי־סטריט, מייצר גרסה משלו (ז'אן פול גוטייה הפך את העניין לפרודיה של ממש).

בעונה הנוכחית מנסים המעצבים השונים להמציא מחדש את הטלניאשקה. חלוצי הפסים הלא שגרתיים הם קום דה גרסון היפנים. זה שנים שהם משתעשעים בדוגמאות פסים או בצבעוניות לא אופיינית (שלא לדבר על סמל הלב שמבצבץ פה ושם על חולצות הברטון והטלניאשקה שלהם). כריס ואן אש מכריסטיאן דיור הגדיל לעשות הקיץ הזה והוסיף לעיצוב פסים רחבים יותר וצירופים לא שגרתיים של צבעי צהוב, לבן, כחול ואדום; בג'וצי הפסים השתלטו על כל הלוק; בקנזו ובפול סמית הלכו על צבעוניות טריפית ופסים א־סימטרים. כך או כך, כולם שמים פס.

• ברטון
• ג'יימס דין
• אודרי הפבורן
• אנדי וורהול
• בריז'יט בארדו
• מרילין מונרו
• קוקו שאנל
• טלניאשקה
• החיים היפים
• אופנה
• חולצות