ב-2021, תל אביב זכתה להכנס לרשימה מכובדת של למעלה מ-25 ערים ברחבי העולם בהן מתקיים אירוע "סמאט סלאם" (Smut Slam), שילוב בין ערב במה פתוחה לערב מספרי סיפורים סביב נושאי מערכות יחסים, סטוצים, פאדיחות במיטה וכל מה שמסביב. אחד אחרי השניה, עולים מהקהל לבמה אלו שנרשמו לספר סיפור בן חמש דקות, שמסופר בגוף ראשון וקרה במציאות, ללא עזרה של טקסט. לכל ערב יש תימה ספציפית ועל הסיפורים להתכתב איתה. עד כמה הסיפור קשור לתימה הוא רק אחת מהקטגוריות בהן נעזרות שלוש השופטות של הערב כדי לתת ציון לסיפורים. שלוש המדורגות ראשונות בסוף הערב תזכנה בפרסים (צעצועי מין כמובן), אבל החלק העסיסי ביותר מתרחש דווקא בין הסיפורים: המנחה שולף מה-Fuck Bucket (טרם תורגם לעברית, הצעות יתקבלו בברכה) וידויים אנונימיים ושאלות מהקהל. כך, גם מי שמתבייש לעלות לבמה לוקח חלק פעיל.

לפי מילון אוקספורד, בתרגום חופשי, ההגדרה של "Smut" היא "סיפורים, תמונות או הערות לגבי סקס, שעוסקות בו באופן שנתפס כפוגעני אצל חלק מהאנשים". אותם אנשים כנראה לא יגיעו בשבוע הבא ל"גדה השמאלית", שם תתקיים המהדורה הרביעית של "סמאט סלאם תל אביב". האירוע רץ ברחבי העולם מאז 2011, אבל הבכורה התל אביבית הביאה טוויסט לסיפור – מברלין ועד סנטיאגו, מאמסטרדם ועד סן חוזה – ההנחיה והסיפורים באנגלית. זוהי העיר היחידה בה מתקיים הסלאם בשפה המקומית.

כשעלה הרעיון לקיים את "סמאט סלאם" בתל אביב, המחשבה הראשונה הייתה שהשם "סמאט סלאם" לא מתעכל היטב אצל רוב הקהל הישראלי. ואכן, המילה "Smut" אקזוטית משהו גם עבור ישראלים בעלי אנגלית שוטפת. המלכה-האם-המייסדת קאמרין מור (Cameryn Moore), המחזיקה בזכויות הקניין לכל מה שקשור לאירוע, התעקשה ששם האירוע לא ניתן לשינוי. מהר מאוד חלחלה ההבנה שכדאי לחשוב מהו התרגום של "Smut" לעברית. מכיוון שבסקס-פוזיטיב עסקינן, והערב הזה הוא חלק מאקטיביזם הקורא לנירמול השיח על מיניות, "זימה" הועדפה לפני תרגומים כגון "גסויות", "טינופת", "לכלוך" ושאר תיאורים בעלי מטען שלילי לחומרים העסיסיים. אז אמנם לכולנו יש סיפורי זימה בקנה, אבל ממש לספר על במה? מול 80 איש? בלי דף לקרוא ממנו?

למעשה, לא ברור מה יותר יוצא דופן – שאנשים רנדומליים עולים על במה בלב תל אביב ומספרים סיפורים אמיתיים שקרו להם בנושאי מיניות\אינטימיות\יחסים, או העובדה שזה מסופר בעברית. השילוב הייחודי מספק לנו את אותה הזדמנות לנרמל את האקט של לספר ולהקשיב לסיפורי זימה בעברית. ממש כפי שמלמדים בחינוך למיניות בריאה, גם אם זה נשמע מופרך – ככל שנדבר על זה יותר, כך זה יהיה יותר שכיח וזורם, ופחות ביג דיל. כמו ללכת כישראלים ל"קיטקט", לסאונה או לאגם בברלין, ולראות שכולם ערומים – בהתחלה זה שוק, בהמשך קצת פחות, ואחרי עשר פעמים זה כלל לא אישיו.

כאמור, מה ש"זימה" עבור אחדים יהיה "תועבה" עבור אחרים. על כן, לא סתם נבחרה המילה "Smut" – אחד הפירושים שלה הוא מעין "כתם לכלוך", שחור בדרך כלל, כמו הקעקוע הזמני שיש לנו על הרגל אחרי שהרמנו את האופניים הביתה. האטימולוגיה לוקחת אותנו למאה ה-17, אז הומצאה המילה האנגלית Smut, בהשראה מגרמנית, בה המילה Schmutzen משמעותה "מלוכלך". מכאן, אפשר לחשוב על "דיבור מלוכלך", "דיבור מטונף" או "דיבור נגוע" כדרך לתאר "גסויות" – הלא הן הפירוש הנוסף של המילה "Smut". בסלנג התל-אביבי, "זימה" השתרשה כתאור שמפיח נימה חיובית משהו – "כבר הגענו לשלב של תמונות זימה". ההגדרה המילונית למילה "זימה" בעברית, אגב, עוסקת בכלל בפריצוּת וניאוף, אבל הסלנג (או הסקס?) חזק מהכל.

ויש דבר אחד נוסף, אבל חשוב ביותר: הקשר בין מה שקורה ב"סמאט סלאם" להיותו מרחב בטוח (יותר), בלתי ניתן לפרימה. במילים פשוטות, כדי שאנשים ירגישו מספיק בנח לעלות לבמה ולספר סיפור אינטימי, הם צריכים להרגיש שהמרחב בטוח עבורם. התוספת "יותר" בסוגריים אחרי "מרחב בטוח" משקפת התפכחות של מארגנות אירועים בעלי גוון מיני – על אף השאיפה ליצור מרחב בטוח, עם השנים חלחלה ההבנה שלצערנו אי אפשר להבטיח לאף אחת מרחב נקי לחלוטין מהטרדות או מטריגרים.

אז איך בכל זאת יוצרות מרחב בטוח? באחת מהפעמים שנכחתי בגרסא הברלינאית, קיבלתי דוגמא מובהקת: הצעתי לחבר להצטרף, והוא דחה בנימוס בטענה ש"אין לו כח לשמוע את החפירה על הקוד האתי", אותה שמע כבר כמה פעמים. כשהגעתי לאירוע, המנחה שאלה מי כאן בפעם הראשונה, ועל אף שרק בודדים הצביעו, היא בכל זאת פצחה בנאום הסבר של הקוד האתי, שמדגיש בין השאר כי תהיה אפס סובלנות לכל גילוי הומופוביה, טרנספוביה, שמנופוביה, סלאט-שיימינג וקינק-שיימינג או כל סוג אחר של אפליה; כי כל המתרחש בסיפורים חייב היה להיות בהסכמה, אחרת "סמאט סלאם" הוא לא המקום לסיפור; כי העובדה שמישהי סיפרה סיפור קינקי, אינה שקולה להזמנה להתחיל איתה או תירוץ לבקש את הטלפון שלה וכיוצא באלה. כמו כן, ה"סמאטרלינגס" (מתנדבי האירוע) לובשים סימני זיהוי בהיותם כתובת לתלונה על הטרדה או משהו שמציק. וכמובן החוק הראשון – מה שקורה ב"סמאט סלאם", נשאר ב"סמאט סלאם".

הסמאט סלאם תל אביבי הרביעי (בנושא "חוק וסדר") יתקיים ב-22.5 בגדה השמאלית, אחד העם 70, החל מ-19:45. 50 ש"ח,לרכישת כרטיסים

• ❤ תרבות
• סלאם
• סיפורי סקס
• סיפורים

• Facebook
• Twitter
• Email

ב־2001 הגיח משום מקום אלבום של משורר, פילוסוף וראפר בשם סול וויליאמס. הוא חיווט לי את המוח מחדש; זה היה היפ הופ מסוג שלא שמעתי קודם לכן – כזה שמשנה אותך, פותח לך את הראש, שובר אותו ושובה אותו. "Amethyst Rock Star", אלבום קשוח ומלא רגש, כועס אך רווי פואטיקה, שאב השראה מאבות הז'אנר והעביר לא מעט ביקורת עליו – בעיקר על מורשת הגנגסטה ראפ שנפח את נשמתו זמן לא רב קודם לכן, עם רצח שני מנהיגיו היריבים, טופאק ונוטוריוס ביג.

וויליאמס, שצמח באזורי הספוקן וורד והפואטרי סלאם (תחרויות הקראת שירה, המשיקות רעיונית ואסתטית לתרבות ההיפ הופ), הוציא עד כה ארבעה אלבומים מלאים והחמישי, בעל השם הטעון "Martyr Loser King", צפוי לצאת בינואר. כמו כן הוציא חמישה ספרי שירה שזכו להצלחה ולאחרונה ראה אור ספר בשם "(.US(a", שנכתב כשגר בפריז. הספר החל כמעין קובץ קטעים שכתב על אמריקה בפרספקטיבה חיצונית, אך הפך עד מהרה לפצצת מחאה מתריסה בתחומים פוליטיים־גלובליים רבים. במקביל לכתיבתו, עלו לכותרות והכו גלי מחאה מקרים מרובים של רצח שחורים – רבים מהם לא חמושים – על ידי שוטרים בארצות הברית. כמו בספריו הקודמים, רבים מקטעי השירה בספר זה מצאו דרכם לאלבום.

"תמיד ידעתי שהיד קלה על ההדק כשמדובר בשחורים", אומר וויליאמס מביתו שבלוס אנג'לס. מפריז הוא חזר לפני כשנתיים, לאחר שהות של שלוש שנים. ״הרעש התקשורתי שנוצר לאחרונה סביב האלימות הגזענית של המשטרה בארצות הברית הוא רק תוצאה של אמצעים טכנולוגיים משוכללים יותר. האלבום החדש הוא על כל זה ועל הרבה מעבר. הוא לא מדבר רק על אמריקה, אלא גם על מה שמתרחש בעזה, בסוריה, בפריז, בתורכיה, באוקראינה וכמובן שגם בפרגוסון ובשיקגו, באוקספורד, בקליבלנד ובהאיטי. אני מסתכל על פוליטיקה גלובלית ומשתמש לפעמים באמריקה כאנלוגיה ודימוי, כי כך אנשים כאן יכולים להזדהות. האלבום הוא על כל אלה וגם על בורונדי".

אצבע על ההדק

"Martyr Loser King" נכתב ומושר מנקודת מבטו של האקר ממדינת בורונדי שבאפריקה, שהופך לסנסציית רשת ובסופו של דבר נרצח על ידי השלטונות. הרפובליקה של בורונדי היא חלק אינטגרלי בשרשרת הייצור של נתח עצום מתרבות הצריכה המערבית: ממדינות שסועות מלחמה כמו רואנדה והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו מוברחים אליה מינרלים, המינרלים נמכרים לארצות כמו סין, קזחסטן וארצות הברית, והחומר שמיוצר מהם, קולטן, מהווה בתורו מרכיב מרכזי במוצרי אלקטרוניקה, מהאייפון בכיס עד המטוסים שמשנעים את כל המוצרים הללו וגם אותנו.

דימוי האצבע המשולשת חוזר על עצמו לאחרונה בכל האספקטים הוויזואליים של האלבום החדש. למי בדיוק האצבע מכוונת?

"אל הזמנים, אל הכוחות העליונים, אל מערכת השוק החופשי הקפיטליסטית שמשפיעה על הכל, מלוחמה צבאית עד לבחירות שאנו עושים יום יום. האצבע המשולשת מופנית לכל הכיוונים כי אנחנו נגועים בכוחות הרסניים שבעצמם מופנים לכל עבר. תסתכל על הבגדים שאתה לובש והיכן הם מיוצרים. אתה משתדל לא לחשוב על כך שהנייקי שלך מיוצרות בסין. האצבע מכוונת גם כלפי הבועה התל אביבית וכלפי אנשים שרוקדים טראנס ורגאיי, מתרגשים מהנוף ומהטעם של העגבניות והחומוס, בזמן שעשר דקות משם יש מציאות אחרת לגמרי. האצבע מופנית כלפי התפיסה שמספרת לך שאתה מוקף באויבים ומחייבת אותך לפעול במערכת הזאת. האצבע מכוונת כלפי כל אלה".

ציינת קודם את חברת נייקי, שלא מעוניינת שידברו על תנאי ההעסקה של מי שמייצר את מוצריה. ובכן, בעבר אפשרת לנייקי להשתמש בשיר שלך, "List of Demands", לפרסומת שלה. באלבום הנוכחי אתה מאזכר את הלוגו שלה בשיר החדש שלך "Burundi". מצד אחד אתה מוחה נגדה ומצד שני מתפרנס ממנה?

"אני שר 'הלוגו של נייקי על רגליים יחפות' ובו אני מדבר על מיתוג. יש אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם את המוצר, אבל עדיין חושבים שהמותג מגניב, אז הם מציירים או מקעקעים את הלוגו במקומות שהוא לא שייך אליהם. אני מדבר על הסמיכות שבין ללבוש את הלוגו על רגל יחפה, לבין היכולת לרכוש את המוצר עצמו".

בכל זאת, יכולת לציין כל מותג אחר, אבל נייקי השתמשו בשיר שלך בעבר וזה משך הרבה ביקורת. תהיתי אם יש קשר בין הבחירה דווקא בנייקי ובין אותה ביקורת שנמתחה עליך.

"הו לא, זה פשוט התחרז טוב. נתתי לנייקי להשתמש בשיר שלי, נתתי לאדידס להשתמש בשיר אחר וגם לסרטים, למשחקי NBA, לחברת מובייל ועוד. האם אני כותב שירים בשביל אותן חברות? מובן שלא. אני מאמין בכוחו של שיר ולא מנסה להחליט לאן הוא יגיע. אולי אם פוליטיקאים שאני לא מסכים איתם היו מנסים להשתמש בשירים שלי הייתה לי סיבה להתנגד, אבל במקרים אחרים – זה תלוי. מיתוג הוא מציאות בלתי נמנעת בחיים. אפילו כשאני לובש חולצה שעולה שלושה דולרים ולא 300 דולר – זה עדיין מותג כלשהו".

האצבע המשולשת שעליה דיברנו נעדרה מהאלבום הקודם, "Volcanic Sunlight", לעומת שלושת האלבומים הראשונים שהיו מלאים בכעס, התרסה ומחאה. לאן נעלם הכעס באלבום ההוא ומה גרם לו לחזור בצורה כל כך חזקה?

"נכון, באלבום הקודם רציתי לחוות איך זה מרגיש לכתוב שירים שלא באים מתוך כעס. ובכן, 'Martyr Loser King' הוא אלבום שונה".

אז אני מניח שבזמן הזה, מאז מהאלבום השלישי שלך "Niggy Tardust", נצבר כעס רב שעכשיו נורה בצורה מרוכזת ובצרורות באלבום החדש.

"איך אפשר לא לכעוס?! איך אפשר? ועוד בישראל? אתה לא ער לכל החרא שקורה מאירן עד ביירות וסוריה? אתה לא שומע את כל השיט הדפוק שיוצא לנתניהו מהפה? יש כל כך הרבה על מה לכעוס, ולא רק באזור שלך. אבל באלבום הקודם הייתי חייב לנוח מכל זה לרגע. הייתי חייב לטפל בעצמי. גם כשנלחמים ומוחים צריך לזכור שאהבה היא הכוח שמניע הכל, אפילו את הכעס. אנחנו כועסים כי אנשים לא מפגינים אהבה ברמות הכי גבוהות. יש המון על מה לכעוס, אבל הזעם הזה מתודלק רק באהבה. זה הכל מגיע מאהבה. 'Volcanic Sunlight' התמקד ברעיון הזה של האהבה שמניעה הכל. לכן הדימוי שלו היה הר הגעש שנעוץ עמוק באדמה ובתוכו האהבה גועשת. אך עם כל הכבוד לאהבה, כשהלבה תפרוץ היא תשרוף לך את הצורה וזה לא יהיה מראה מלבב".

בוא נדבר קצת על האקרים. פעולת ההאקינג היא מעין מילת מפתח בשירי האלבום החדש, אך אתה משתמש בה באופן רחב יותר מהמקובל.

"הטכנולוגיה מתפתחת בקצב כל כך מסחרר שממשלות ותאגידים לא מצליחים לעמוד בו, וזה מאפשר מעין חופש חדש. אנחנו מפתחים רעיונות שתעשיות ותשתיות קיימות לא מספיקות לבלום. בעבר הפועל 'האקינג' תיאר קיצוץ, כמו לערוף ראש או לחתוך רגל של כבש. האק היה משהו שהיינו עושים במצ'טה, לא באמצעים דיגיטליים. זה לא התחיל בטכנולוגיה, בעצם סכין היה אז פסגת הטכנולוגיה, בדיוק כמו שאבקת השרפה והדינמיט היו אחר כך פסגת הטכנולוגיה. אבל אני מדבר על 'האקינג' במשמעות של קיצורי דרך. למעשה הטכנולוגיה מאפשרת לנו לחתוך דרך הבולשיט, דרך הביורוקרטיה".

עזה ויריחו תחילה

וויליאמס לא חסך בביקורת והרגשתי לפרקים כמו שק חבטות ייצוגי לכל הכעס שהצטבר בו מאז ביקר ב־2009 בתל אביב להופעת ספוקן וורד. אך לנוכח מה שקורה במדינה לא הייתה לי יכולת או רצון להתגונן מפני מטח הביקורת הקטלני שנורה לכיווני בצרורות דרך הטלפון.

"למען האמת, חשבתי לא לבוא", אומר וויליאמס על ביקורו כאן מלפני משש שנים, "שקלתי להחרים. אבל הסיבה שבגללה החלטתי בסופו של דבר לבוא, היא ששירה עצמה וסוגים כאלה של אירועים מולידים תהליכי מחשבה ואקטיביזם ומשפיעים על משוררים ואמנים נוספים לקום ולהגיד את שעל לבם. חשבתי אז שיותר מההצהרה הפומבית של חרם, חשוב לבוא ולראות מה אפשר להפיק מהביקור".

הביקור שלו אכן גרם למשוררים ואמנים נוספים לקום ולהגיד את שעל לבם. אף שהיה קיים מתחת לפני השטח ובסדר גודל מזערי, אחרי ההופעה שלו החל לפרוח הספוקן וורד בישראל, ויותר ויותר אירועי סלאם פואטרי החלו להתקיים בארץ, בעיקר בתל אביב ובירושלים. "לא ידעתי את זה, אבל זו הייתה המטרה שלשמה הגעתי לתל אביב", הוא אומר, אבל לא חושף כל שמץ של שמחה מהגילוי.

האם גם היום היית מוכן להגיע להופעה בישראל?

"החלק הכי מלהיב בביקור שלי בישראל ב־2009 היה ההפגנה בבילעין, לצד הטיולים בירושלים העתיקה. החלקים האחרים של הביקור גם הם היו מעניינים ומאירים, אבל בסך הכל הייתי אומר שבנקודה זו בזמן רוב הסיכויים הם שלא אבוא, אלא אם אבקר לפני כן בשטחים. זה תלוי בנסיבות, באנשים שיזמינו אותי ומאיזו סיבה. גם בביקור הקודם ידעתי מי מזמין אותי. הבהרתי שאני מעוניין לראות את השטחים הכבושים".

לא ידעתי שהצבת את זה כתנאי.

"זה היה תנאי. אמנם לא ציינתי אותו בחוזה, אבל זה מה שאמרתי למארגני ההופעה. הבהרתי להם שזה מה שאני באמת רוצה לראות. רציתי לראות את מה שהישראלי הממוצע לא רואה. זה היה חשוב לי מאוד. קשה לי להצהיר חד משמעית אם אסכים לבוא שוב לישראל או לא, אבל אם אני מוכרח לענות כרגע – התשובה היא כנראה לא. אבל האם אסכים להקריא שירה ברמאללה? בהחלט. האם אסכים בדרך חזרה מרמאללה לבלות לילה בתל אביב ולהקריא גם שם? אולי".

נשמע שנעשית קיצוני יותר באופן שבו אתה מוכן לפעול כאמן ביחס למצב הפוליטי כאן. בעבר עוד הסכמת להגיע, למרות ההתנגדות הנחרצת שלך למדיניות הפוליטית של ישראל.

"לא נעשיתי קיצוני יותר, פשוט עשיתי כבר את מה שאז רצית לעשות. באתי. כמו שאמרת, זה התחיל אצלכם משהו וזו הייתה המטרה. אם קבוצת אקטיביסטים תזמין אותי לדבר ולקרוא שירה – אולי אסכים, לא יודע. כל שאני יודע הוא שאני מרגיש סולידריות עם האמנים שמחרימים את ישראל כל עוד יש כיבוש. אני חושב שתפקידו של משורר הוא קצת שונה מזה של ריהאנה או של כריס בראון שבאים לגרום לאנשים רק ליהנות ולרקוד. אם אגיע אעמוד בסולידריות עם המחרימים, כמו בפעם הקודמת".

• בורונדי
• סול וויליאמס
• ספוקן וורד
• היפ הופ
• ראיון
• מחאה
• ראפ
• מוזיקה
• סלאם
• תרבות