ריטה מנסה לעזור לרופא ערבי שמטופלים יהודים לא מוכנים שיטפל בהם, נורית גפן מייעצת לאישה שכבר לא אוהבת את בעלה ונשארת בגלל הכסף, ואילו שי אביבי שומע מאישה שעובדת בחשפנות על הקשיים שהיא חווה בזוגיות שלה על רקע עבודתה. זה אינו תסריט של סדרה עלילתית חדשה ומשונה, אלא רק חלק קטן מהשיחות שהגיעו ל"מוקד 11", תוכנית הדוקו-ריאליטי החדשה והמסקרנת של כאן 11, שתעלה ביום רביעי הבא (24.1).

בתוכנית, המבוססת על הפורמט הבריטי המוצלח אך לא מאוד מצליח של צ'אנל 4, "Celebrity Call Center", הפונות והפונים אינם יודעים מי איש הצוות שצפוי לייעץ להם, וכך כל שיחה הופכת ייחודית בהתאם לאישיות המייעצת. תוך כדי השיחות עולים וצפים גם הסיפורים האישיים של אנשי הצוות המפורסמים שנחשפים בעצמם אלה מול אלו. בקיצור, פוטנציאל פאן ורגש – יש.

הקאסט של התוכנית נראה להיט כשלעצמו, וכולל פרט לריטה, אביבי וגפן עוד מוקדניות ומוקדנים מפורסמים כמו דורין אטיאס, אנה ארונוב, נעמי לבוב, ליאור דיין, אסתר רדא, מאיה בצלאל עסיס, אברהם טל, יגאל גואטה, הראל סקעת ואורלי זילברשץ. כל החבורה השמחה הזו לוהקה לעבודה זמנית במוקד של כאן 11, על מנת לייעץ לפונות ולפונים בשאלות על החיים, קריירה, זוגיות, ילדים, אומנות, רוחניות, גזענות, להט"ביות וחברות, ושאר שאלות בוערות:

דוגמאות? הנה: האם כדאי להחליף עבודה בגלל שאני כמעט לא רואה את הילדים? איך להגיד לאימא שלי שתפסיק לנסות להיות חברה שלי ותתחיל להיות אימא? האם להמשיך לגור במקום מסוכן מבחינה ביטחונית בגלל האמונה הדתית? איך לספר לבן הזוג שאני סובלת מדיכאון אחרי לידה? איך אפשר להפסיק להרגיש רגשות אשם כלפי ילדיי על איך שגידלתי אותם? בהתחשב בתקופה ההזויה והמטורללת שאנחנו חיות בה מאז השבעה באוקטובר, אין ספק שמדובר בקונספט הכי שפוי והכי מנחם ששמענו עליו לאחרונה. אנחנו כבר בכוננות על הספה.
>> "מוקד 11" תשודר החל מ-24.1 בכל רביעי ושבת בכאן 11
>> פורסם לראשונה באתר מגזין "את"

• המסך
• כאן 11
• סלבריטאים

• Facebook
• Twitter
• Email

מסתבר שהמקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד מתרחש גם בין כותלי האוניברסיטה, אם כי בצורה קצת פחות דרמטית. בעולם הדינאמי של ימינו, הרבה אנשים בוחרים לעסוק בהוראה כקריירה שנייה, וכך גם אצלנו בקמפוס.

בואו נכיר אותם:

אילנה דיין – עיתונאית חוקרת וד"ר למשפטים

אילנה דיין היא אחת העיתונאיות המוערכות ביותר בישראל, וברשימת הכשרונות שאינם גלויים לעין ניתן למנות את היותה מרצה למשפטים. את דיין אפשר לראות בתכנית התחקירים "עובדה" בקשת 12 ולשמוע ברדיו בתכנית "נכון להבוקר" בגלי צה"ל, אך לצד פועלה כעיתונאית היא השלימה דוקטורט במשפטים באוניברסיטת ייל בארצות הברית. השנה היא אפילו קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב, ומלמדת בשנים האחרונות קורס בחופש הביטוי בפקולטה למשפטים.

ברוך קרא – עיתונאי ומלמד תקשורת

את העיתונאי זוכה פרס סוקולוב ברוך קרא אנחנו מכירים היטב דרך הטלוויזיה, שם הוא מסקר את תחום המשפטים כבר 14 שנים. לזכותו עומדת שורה ארוכה של תחקירים ופרשיות ציבוריות שונות שעליהן דיווח, בין היתר על הקשר בין שר הביטחון ליברמן לבין ראש ממשלת בלארוס וחשיפת פרשת סיריל קרן שבה לכאורה הועברו מיליוני שקלים לחשבונו של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון. אחרי שלמד בעצמו בבית הספר לעיתונות "כותרת" כאן באוניברסיטה, כיום הוא מלמד בחוג לתקשורת בנפתלי.

חן קוגל – מנהל המכון לרפואה משפטית ומרצה לרפואה

אחרי ששודרה הסדרה "צל של אמת", שמו של ד"ר חן קוגל צף בכותרות בעיקר בהקשר חקירת תיק הרצח של תאיר ראדה. ממש בימים אלה מתבצעות בדיקות שונות בתיק הזה, ובחדשות מדווחים על התייעצויות שעורך מנהל המכון לרפואה משפטית, ד"ר קוגל. אנחנו בטוחים ששווה להגיע לשיעור שלו בפתולוגיה ולשבת בשורה הראשונה. כך אולי תזכו לשאול אותו את השאלה החשובה באמת–האם רומן זדורוב הוא הרוצח?

ליעד מודריק – עיתונאית וד"ר במדעי המוח ובפילוסופיה

המונח "לרקוד על שתי חתונות" אולי מזהיר אותנו לא לעשות יותר מדי דברים בבת אחת, אבל הדבר כנראה לא מפריע לד"ר ליעד מודריק לעסוק במקביל במחקר ובעיתונות. ככל הנראה נתקלתם בשם שלה אם האזנתם לפרקים של האוניברסיטה המשודרת בגלי צה"ל, או אם זפזפתם לערוץ הופ–שם היא מתארחת בתכנית המיתולוגית "רחוב סומסום". תחומי העניין שלה מתפרסים על פני שורה רחבה של תחומים שכוללים בין היתר את מדעי המוח, מודעות, פילוסופיה ופסיכולוגיה, וכך היא גם מדלגת בין פקולטות שונות כשהיא מלמדת באוניברסיטה.

שרון אפק – הפצ"ר ומלמד משפטים

ליד השם של שרון אפק חסר תואר שלא מצופה לרוב ממרצים באוניברסיטה–אלוף. הוא מכהן כפרקליט הצבאי הראשי, ותחת ידיו עברו בין היתר התיקים של אופק בוכריס ושל אלאור אזריה. ברקורד שלו נרשם גם תואר האלוף הגאה הראשון בצה"ל מחוץ לארון. אפק היה עתודאי במשפטים וסיים באוניברסיטת תל אביב גם את התואר השני שלו, וכשנכנסים לשיעורים שלו–לא צריך להצדיע. בדקנו.

עמנואל הלפרין – עיתונאי ומרצה לתרבות צרפת

שמו של העיתונאי עמנואל הלפרין נקשר לרוב בהקשרים פרנקופילים למדי. הוא עלה לארץ אחרי שגדל בצרפת, ודאג לטפח את הקשר שלו לתרבות הצרפתית כשעבד בתפקידים שונים ברשות השידור וכשליח של כלי תקשורת צרפתים בישראל. וזה לא נגמר כאן–אם תגיעו לשיעורי תרבות צרפת בפקולטה למדעי הרוח, תוכלו ללמוד ממקור ראשון על ארץ הטריקולור.

• תזה - מגזין הסטודנטים של תל אביב
• מרצים
• גילמן
• סלבריטיז
• סלבריטאים
• סלב
• אילנה דיין
• אוניברסיטת תל אביב

• Facebook
• Twitter
• Email

״אנחנו מכוערים, אבל אצלנו המוזיקה״ אמר לאונרד כהן פעם, בשיר שבימי בחרותי העצובים שמעתי יותר פעמים ממה שאני מוכן להודות, כי היה בו משהו שהפך את העצב לסוג של מדליה, שאמורה היתה לסמן לעולם (או לפחות לחלק הנשי שלו) שלאיש העונד אותה יש יופי פנימי פנומנלי, שיהיה ממש חבל להפסיד. אלא שמשהו בתוכנית הזאת לא עבד,

או, כמו שאמר פעם הרב בכר הבולגרי על מכבי יפו: ״טקטיקה יש, אמה גולים אין.״ העצב לא ממש הביא איתו את התוצאות הרומנטיות/אירוטיות המצופות, עד שהגיע ר' והמציא את המשחק ששינה הכל: ״עקרבים״.

זה קרה בפאב הומה שהיה מלא בנשים צעירות ויפות, ובגברים המצליחים הסובבים אותן: בבני עשירים, בערסים־לייט עם שרשרות זהב, ובסתם טיפוסים ספורטיביים ויפי תואר; אף אחת מהקבוצות הללו לא הקדישה לנו תשומת לב מיוחדת, עד שלילה אחד מישהו הזיז את בקבוק הבירה הריק שלו לכיוונו של ר', ואמר: ״תורך.״ כלומר: תורך להזמין עוד בירות.
אבל ר', בהברקה חד פעמית, אחז בכוס שלו, הזיז אותה חמש פעמים על השולחן, וקרא: ״עקרבים!״
הבטנו בו בתמיהה, אבל הוא נשען לאחור ואמר לזה שמולו: ״עקרבים. ניצחתי. אתה צריך לקנות בירה לכולנו.״
כולנו הבטנו בשולחן,
ואז הבטנו בזה שמולו,
ואמרנו: ״הוא צודק, זה עקרבים. לך תקנה בירה לכולנו.״

וכך נולד המשחק המטומטם הזה, שאין לו שום חוקים, חוץ מאחד: שחייבים להעמיד פנים שיש לו חוקים. שהלכו והתפתחו: מהזזת חפצים על השולחן, דרך לטישת עיניים בלתי נגמרת, וכלה במהלך המנצח המרהיב ביותר, של ר' עצמו, שפעם קם ללא מילה באמצע משחק, הסתלק, חזר אחרי חצי שעה וקרא: ״עקרבים!״ – וכל הענין הטיפשי הזה היה נגמר אחרי יומיים לולא לפתע זה קרה:

הפכנו לשיחת המקום. כולם ניסו לנחש מה לעזאזל אנחנו עושים, מה שגרם לנו לשחק ברצינות הולכת וגוברת, ופתאום מצאנו את עצמנו במרכזה של תשומת לב שאין מפתה ממנה. אבל, כמו כל גן עדן עלי אדמות, גם זה לא היה יכול להימשך: ברגע שהנשים היפות החלו לנדוד לכיווננו, כבר לא היינו ״המכוערים עם המוזיקה״, היינו הסלבס החדשים. זה לא מצא חן בעיני בני העשירים,

ובטח לא בעיני הספורטאים ויפי התואר: לא היה להם שום סיכוי במשחק הזה, וכך קרה שיום אחד מישהו מבני העשירים טען שלהזיז כסא נחשב מהלך, ר' אמר שזה לא חוקי לפי ״השיטה הקרואטית״ – מה שכולנו אישרנו מיד: השיטה הקרואטית, מה, אתה לא מכיר? ואז האיש הרים את הכסא, ו –

אם ראיתם מלחמת ברים במערבון אמריקאי, אתם יודעים איך זה נגמר. אחרי יומיים זה קרה שוב, ובעל הבית גירש אותנו. ואני זוכר שבמהומת האגרופים האחרונה, יצאנו כולנו – שחקני העקרבים המקוריים – החוצה, התיישבנו על גדר ממול, הבטנו במהומה, ותמהנו: למה? מה יש להם? למה הם לא יכולים ליהנות מהשטות הזאת בלי להרוס אותה? מה כל כך מפריע להם שנהנים? וחלפו שנים,

אבל התשובה ברורה לי היום מתמיד, וזו התשובה לשאלה שמציקה היום לכל אדם מערבי שוחר קרואסונים: ״למה הם שונאים אותנו?״ והתשובה: כי לא משתפים אותם במשחק. כי הם לא מבינים את המשחק, ולכן נועדו תמיד להפסיד בו, וכל מה שנשאר להם לעשות זה לחרב אותו. אין להם משחק יותר טוב; הם רק רוצים שיפסיק כבר המנהג הזה, שהם תמיד מפסידים בלי לדעת למה.

ואם העולם אכן הולך ונהיה אחד – והוא נהיה, גם טכנולוגית, גם תקשורתית, וגם אנושית – אז הטרור הוא, מעל לכל, פועל יוצא של הגלובליזציה. החלקים המוזנחים של הגוף מודיעים על כאבם. ואם זה גוף אחד, אז אין בו חלקים יותר ופחות חשובים. כשנופל לך פטיש על הזרת ברגל שמאל, הכאב משתק את הגוף כולו.

האיסלאם הקיצוני הוא לא הבעיה, הוא הסימפטום. הוא האידאולוגיה שמאפשרת לרגל הכואבת לבעוט ברגל הבריאה, ולהודיע: אם יכאב לי, יכאב גם לך. ואם אכן העולם הולך ונהיה גוף אחד, אז הוא צריך להתחיל לחשוב כך. אדם שכואבת לו הרגל לא מפציץ אותה מהאוויר, ולא מתעלם ממנה. אבל גם לא מלטף אותה ואומר, ״יופי, כל הכבוד, תמשיכי ככה.״ הוא מטפל בה, כי זו הרגל שלו. והטיפול הראשון הוא להכיר בכך שזו הרגל שלו.

• אנשים
• טורים אישיים ובלוגים
• אלכוהול
• עוזי וייל
• סלבריטאים