אנחנו לא יודעים מי המציא את הביטוי "מרוב עצים לא רואים את היער", אבל מבלי להתכוון הוא יצר את ההגדרה המושלמת לעידן הסטרימינג. עם כל כך הרבה סדרות שיוצאות מדי יום קל לפספס מציאות טובות, ולפעמים סדרות מעולות עוברות לכולם מתחת לרדאר. היתרון הוא, שבסוף הן צצות מחדש בשירות סטרימינג אחר, והופ – פתאום יכולות למצוא את הקהל שלהן. ואנחנו כולנו תקווה שזה הולך להיות המקרה עם "איש העתיד", קומדיית מד"ב שצועקת קאלט, ונאבדה אי שם בין זכויות הערוצים.

סיפורה של "Future Man" התחיל ברשת Hulu, שנים לפני שהתחברה לדיסני+, ונמשך 3 עונות עד 2020. למרבה הצער, כשדיסני הצטרפו לחגיגה, "איש העתיד" נזנחה מהשירות בשל קיצוצי תקציב וטיילה בין שירותי סטרימינג שונים – לרגעים היא היתה באפל TV, לתקופה קצרה גם באמזון, ולרגע בלתי ברור אפילו צצה בערוץ אגו בישראל, אבל רק עכשיו כשהגיעה לשירות הסטרימינג הפופולרי של נטפליקס אולי סוף סוף תמצאו אותה, ותגלו בינג' כיף לגמרי שמתפרע עם מסע בזמן ולא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, כיאה להפקה מבית סת' רוגן (שגם מצטרף כשחקן משלב מסוים) ואוון גולדברג.

הרעיון מאחורי הסדרה די פשוט – ג'וש פוטורמן הוא בחור צעיר וחסר מוטיבציה שעובד כשרת במעבדת מחקר להרפס מעדיף, מן הסתם, לבלות את רוב זמנו בנסיון לסיים משחק מחשב איזורטי ודי מעצבן. אבל כשהוא מצליח לנצח את המשחק, הוא מגלה שמדובר למעשה במבחן שנשלח מהעתיד כדי למצוא את האיש שיציל את האנושות, ומשום מה הוא היחיד שצלח אותו. שני הגיבורים של המשחק, שמתגלים כלוחמים משנת 2162, מגיעים מעתיד כדי לקחת את ג'וש למסע בין כל הזמנים להגשים את ייעודו האמיתי כמושיע הגדול של האנושות – מבלי להשלים עם העובדה שהם בעיקר מצאו לוזר. מכאן הסדרה מתפתחת לקוי עלילה באמת מופרעים שנעים בין יותר מדי נקודות היסטוריות ובדיחות זין, אבל גם מצליחה להיות הרבה יותר רגישה ואינטיליגנטית מכפי שהיא רוצה לתת לחשוב עליה. בקיצור, יש לכם פה פנינת טלוויזיה שהסתתרה יותר מדי זמן, ו-3 עונות מושלמות לבינג' מההתחלה ועד הסוף. תודה נטפליקס.
"איש העתיד", 3 עונות, עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• מדע בדיוני
• סת' רוגן
• קומדיה
• נטפליקס

בשנה שעברה וים ונדרס הצליח לשכנע אותנו בסרטו "ימים מושלמים" שמנקה בתי שימוש ציבוריים, שמוצא זמן לקרוא ספרים ולצלם עלים נופלים, יכול להיות מאושר בגורלו – לפחות אם הוא יפני. ארג' (עזיז אנסרי), הגיבור של "מזל משמיים", דומה יותר לרובנו. הוא חי באמריקה של היום, מתפרנס בקושי מעבודות מזדמנות (בין השאר, כשליח של חברה בסגנון וולט), והוא מתוסכל מאוד. אילו היה לו זמן לצפות ב"ימים מושלמים", הוא ודאי היה זורק פופקורן על המסך.
>>בעקבות שחרור החטופים: תום שובל יצלם סיום חדש ל"מכתב לדוד"

וכאן נכנס סרט נוסף של ונדרס עם תובנות על משמעות החיים – "מלאכים בשמי ברלין". מתברר שגם בלוס אנג'לס של "מזל משמיים" מסתובבים מלאכים שתפקידם להציל את בני האנוש מעצמם. אך שלא כמו במסה הפילוסופית של ונדרס, בקומדיה החברתית של אנסרי גם בקרב המלאכים יש מעמדות בנוסח שיטת הסרט הנע הקפיטליסטית. המלאך גבריאל (קיאנו ריבס) ממונה אך ורק על הצלת אנשים שמסמסים בסמרטפונים שלהם תוך כדי נהיגה, ולכן הוא מתוסכל כמעט כמו ארג'. הוא שואף לשדרג את עצמו ולהראות לאנשים המתוסכלים שיש להם בשביל מה לחיות, אבל כשהוא חורג מהוראותיה של המלאכית הממונה עליו (סנדרה או) ומנסה לתת לארג' שיעור בטעם החיים, הוא נכשל כישלון חרוץ.

למען האמת, בסרטו הראשון כתסריטאי/במאי, אנסרי חשב פחות על ונדרס הגרמני (שממנו הוא שאל את הקונספט של איך מצלמים מלאכים), ויותר על קומדיות הוליוודיות קלאסיות שעסקו במפגש הנפיץ בין עשירים לעניים, כמו "אלו חיים נפלאים", "מסעות סאליבן" ו"משנה מקום משנה מזל". במקביל לשני הגיבורים המתוסכלים שהזכרתי, "מזל משמיים" מציג בפנינו את ג'ף (סת' רוגן), מנהל חברת השקעות שחי בבית גדול על ראש גבעה, ורואה את עצמו כבחור טוב בסך הכל (כלומר, הוא רואה בעיקר את עצמו). ג'ף חי את מה שנתפס כ"החיים הטובים", ואחת הבדיחות של הסרט היא האופן שבו הוא נראה סובל כשהוא טובל במים קפואים (לפני הסאונה), או מקיא את נשמתו כשהוא שותה איוואסקה. כשגבריאל מנסה להראות לארג' שהחיים של ג'ף לא כאלה נפלאים, העניינים מסתבכים באופנים לא צפויים.

כפי שכבר ראינו בסדרה "מומחה לכלום", אנסרי הוא תסריטאי עם ראש קצת אחר, מעין ראפר פריסטייל. למרות שהוא עובד כאן עם תבניות מוכרות, העלילה מתפתחת ומתפרשת לצדדים באופן שנחווה כחופשי. הפעם הוא לקח על עצמו משימה רצינית – למצוא את הקומדיה בשיטה הקפיטליסטית הדכאנית של העידן הדיגיטלי, שמצאה דרכים חדשות לנצל את אלה שלא נולדו עם כפית כסף בפה. כדי לחדד שמדובר בסרט פוליטי, אנסרי הוסיף לסיפור דמות של עובדת בחנות לחומרי בניין (קיקי פאלמר מ"אין מצב") שמנסה להקים איגוד עובדים, והופכת למושא אהבתו של ארג' (משום מה הזוגיות ביניהם נותרת אפלטונית, וזה מייצר חלל רגשי).

בסופו של דבר "מזל משמיים" משעשע יותר מאשר מצחיק, והאמירה הסאטירית שלו לא מתרוממת הרבה מעל למערכון SNL. אולי הבעיה העיקרית היא שלמרות שבמהלך הסרט אנסרי מגחך על המסרים הסנטימנטליים של הקומדיות הקלאסיות שמהן לקח השראה, בסוף הוא מוצא את עצמו נכנע להם, וזה נבנה באופן לא משכנע. אבל העדכניות, הבדיחות הקטנות לאורך הדרך, והשחקנים הסימפטיים הופכים את "מזל משמיים" לסרט מהנה.

ועכשיו אני הולכת לכתוב משהו שמעולם לא חשבתי שאכתוב – הכי התבדרתי מקיאנו ריבס. בעבר הפלגתי על כך שבעיני ריבס הוא אולי השחקן הגרוע ביותר שהגיע לדרגת כוכב הוליוודי, ושכל פעם מחדש אני נדהמת לגלות עד כמה הוא מתקשה להגיד את המשפט הפשוט ביותר באופן טבעי (בראיונות הוא נשמע אחרת לגמרי). גם ב"מזל משמיים" הוא מדקלם את הרפליקות שלו בהדגשה מלאכותית, אבל הפעם זה יושב בול על תפקידו כמלאך כושל. הקלולסיות שלו כשחקן מתמזגת עם הקלולסיות של דמותו, וזה מעלה חיוך וכמעט נוגע ללב. המלאך גבריאל עם הכנפיים הקטנות הוא גם הדמות שהכי חורגת מהתבניות, ונראה שאנסרי ממש נהנה לכתוב אותה ולחשוב מה יקרה איתה. אז לכו לראות את הסרט בזכות קיאנו.
3.5 כוכבים
Good Fortune בימוי: עזיז אנסרי. עם עזיז אנסרי, סת' רוגן, קיאנו ריבס. ארה"ב 2025, 97 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע
• עזיז אנסרי
• סת' רוגן

סת' רוגן הוא מסוג היוצרים שלא משנה מה, תמיד ניתן צ'אנס ליצירות בהן הוא מעורב. אתם יכולים לקרוא לזה חסד נעורים, אתם יכולים לקרוא לזה סלחנות יתרה, וכנראה תהיו צודקים בשני המקרים, אבל לא אכפת לנו – המשכנו לראות אותו גם אחרי הסרט הנורא הזה עם ברברה סטרייסנד, ונמשיך לראות אותו גם אחרי ההברקה שהיא "הסטודיו". וכן, אנחנו מהאנשים שימשיכו גם לעונה השנייה של הקומדיה הרומנטית הלא רומנטית שלו, "אפלטוני". ונשמע שהפעם יש לנו סיבה טובה.
>>איפה הרומנטיקה? קשה מאוד לשפוט את הגיבורים של "חלומות"

העונה הראשונה של הסדרה התבססה כולה על הכמיה של רוגן עם רוז ביירן, שהיתה שותפתו לסרט "שכנים", ולמען האמת שהיה לנו חשד קל שהסיבה היחידה שהוא הסכים לפרויקט הזה היא החברות ביניהם, כי הנושא היה די מיושן – האם גבר ואישה מסוגלים לנהל חברות אפלטונית? העלילה עסקה בוויל (רוגן), גרוש טרי שמנסה לחזור לקשר עם חברתו מפעם סילביה (ביירן), כשהיא כבר אישה נשואה עם ילדים. בהתאם, העונה הראשונה היתה קצת גנרית, והרגעים היחידם שבאמת היו שווים את הצפייה הם אלו בהם נתנו לצמד האפלטוני פשוט לבלות ביחד.

העונה השנייה, עם זאת, כבר נראית מבטיחה יותר כי הפעם רוגן מסבך את העניים עם בת זוג חדשה, מה שגורם לביירן לקנא בקשר ומשנה את כל הדימניקה ביחסים ביניהם. מהטריילר וממספר קטעים ששוחררו טרם העלייה אפשר לראות שמישהו הבין שחסר שם כיף, לכן הגבירו אותו בלא מעט, וגם ככה בסדרות של ניקולאס סטולר ופרנצ'סקה דלבנקו (זוג היוצרים, שהוא גם זוג נשוי בחייהם) לוקח זמן להתניע, אז יש סיבות לחשוב שהעונה הזו תקדם את הסדרה למקום הרבה יותר כיף ומעמיק משהיתה. חוץ מזה, יש בה את סת' רוגן, ואנחנו פה בשבילו. עד הספין-אוף הבא של "מסיבת נקניקיות". אם זה קורה אנחנו נוטשים.
"אפלטוני", עונה 2, שני פרקים ראשונים עכשיו באפל TV

• מה רואים הלילה
• סת' רוגן
• אפל טיוי
• אפלטוני

אחת מתופעות הצד היותר מעניינות של עידן Me Too היא שעל הוליווד נכפתה המטלה לפתח מודעות עצמית. תעשיית הבידור נאלצה להודות בכך שמי שמושך בחוטים הם לא בהכרח אנשים טובים, וככל הנראה לא מעט מהם מנצלים את כוחם על האנשים שתחתיהם – שחקניות, שחקנים, במאים, עובדי הפקה ומי שלא נקלע בדרך. המודעות העצמית הזאת הכריחה את היוצרים ואת האולפנים להכיר בכיעור ההוליוודי, ולהסתכל לו בעיניים גם כשזה ממש לא נעים. ובסדרה החדשה של אפל TV+, "הסטודיו", זה ממש לא נעים – בקטע הכי טוב שיש.

>>

את "הסטודיו" יצרו סת' רוגן ושותפו אוון גולדברג ביחד עם פיטר הייק ואלכס גרגורי, שעבדו ביחד על "ויפ". את רוגן וגולדברג לא ממש צריך להציג, אבל אולי ראוי להזכיר דווקא את עבודתם הטלוויזיונית בשנים האחרונות שממוקדת סביב פרנצ'ייז "הבנים" ו"פריצ'ר". במילים אחרות,יש כאן מפגש די משוגע בין שני סגנונות מאד שונים של הומור. הסדרה עוקבת אחר מאט רמיק (סת' רוגן) נציג הפקה מטעם אולפני "קונטיננטל" האגדיים (והפיקטיביים, כמובן). מאט, כביכול, עובד במשרת החלומות שלו וחולם להפיק סרטי קולנוע אמנותיים ופלצניים, ולשנות את הכיוון שאולפני "קונטיננטל" הולכים אליו, שהוא כמובן ממוסחר עד התחת. יום המזל שלו מגיע כשמפטרים את מנהלת האולפן פטי לי (קתרין אוהרה), שאחראית על רצף כישלונות מביך. כשמאט מתמנה לתפקיד במקומה, הוא צריך להתמודד עם הציפיות של בעל האולפן מכוון הרווחים גריפין מיל (בריאן קרנסטון), אך גם עם גחמות של טאלנטים (שלרוב מגלמים את עצמם), תוך כדי ניסיון להוכיח שאפשר לגרוף מיליארדי דולרים גם מאמנות איכותית.

כפו שאפשר להבין מהניימדרופינג הקצרצר, יש כאן קאסט מרשים, וכשמרטין סקורסזה צץ בתפקיד אורח מבריק ברור שאין בפרק הראשון רגע מיותר אחד. מה שכן יש בו זה המון שוטים ממושכים שמייצרים דריכות ומשרתים נפלא את הקומדיה, שניצבת בפרונט בכל רגע. לפרקים זה עשוי לגבול בסלפסטיק, אבל מרכז העניינים הקומי מתרחש בתסריט, ומדובר בסדרה שהיא סיר לחץ שמוביל להמון סיטואציות שאנחנו כמעט ולא רוצים לראות, אבל אין דרך להוריד את העיניים מהמסך.ועם דיאלוגים כתובים כל כך טוב, לא פלא שאפל TV הוכחה את עצמה כיורשת של HBO. למעשה, ברמת הדיאלוג זה הסדרה מרגישה כמו יורשת ל"יורשים", עם דמויות פטפטניות ודיאלוגים זורמים ומלאי רבדים. "הסטודיו" מזכירה גם מעט את "הפרנצ'ייז" של יוצר "ויפ" ארמנדו יאנוצ'י, אבל אני מאמין שהסדרה של רוגן ושות' תחזיק יותר מעונה אחת, בעיקר כי היא לא מוותרת לאף אחד. כולל לעצמה.

כשרואים את סת' רוגן, באמצע סצנת וואן-שוט, מדבר על מה זה וואן-שוט ועל האפקט שלה – זה מייצר את אותה המודעות העצמית שנכפתה על הוליווד, ופועל ממש לטובה. כולם חשופים לביקורת, החצים נורים לכל עבר, וזה נהדר כשזה קורה יחד עם שחקנים ובמאים שאנחנו מכירים ומזהים, גם אם הם לפעמים מופיעים רק לשנייה. יש לא מעט שחקנים ובמאים מפורסמים שמגלמים את עצמם, וזה עובד ממש טוב ביחד, על אחת כמה וכמה כשאנחנו רואים את מאט רמיק עושה טעויות קלאסיות כמו לחשוב שנוכחות מנהל האולפן על הסט יכולה להועיל לסרט. הרי ברור לכולם היום שהתערבות אולפנים בתוכן היא אחת הבעיות הכי קשות שהוליווד מתמודדת איתן, וכמעט בלתי אפשרי להישאר באיזון מושלם בין האנשים שפותחים וסוגרים את הברז לבין הטאלנטים והיוצרים.

"הסטודיו" גם מצחיקה, גם קרינג'ית וגם מעוררת מחשבה, ואפילו מערבת את הצופה רגשית. עם זאת, ההצלחה האמיתית של הסדרה היא בעצם קיומה בשירות הסטרימינג של אפל – יש כאן קבוצת יוצרים, שחקנים, במאים ומפיקים שמציבים מראה לאנשים בחליפות שמושכים בחוטים בשירות סטרימינג, שעושה בדיוק את מה שהם מטיפים לו: יצירת תוכן איכותי עם התערבות אמנותית מינימלית (כמובן שלא מנחמדות). "הסטודיו" היא קומדיה נפלאה של אסונות ואני מבטיח לכם שלא תצליחו להוריד את העיניים מהמסך.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• סת' רוגן
• אפל טיוי

משהו התהפך בשנות ה-2000. היו ימים בהם קולנוע היה תו התקן לאיכות, בעוד שהטלוויזיה היתה הבידור להמונים. אבל בערך עם חלוף המילניום המסך הקטן החל לייצר סדרות איכות, ויצירות עם אורך רוח מרשים וזה לא טלוויזיה, זה HBO – בעוד שבמקביל, הקולנוע החל להתפצל יותר ויותר לסרטי איכות ספורים שפונים בעיקר לתעשיית הפרסים, וסרטי בלוקבאסטר שבאים לדפוק קופה. כמעט ועבדו עלינו לרגע שגם סרטי גיבורי על יכולים להיות איכותיים, אבל אז כולנו ראינו מה קרה ל-MCU. אז כן, יש זבל ויש איכות בכל אחד מהצדדים, אבל נדמה שפוקוס יצירות האיכות עבר לטלוויזיה, בעוד הקולנוע המסחרי נאבק לקושש הצלחות עם "שלגיה" בלייב אקשן, ונשאר במקסימום עם האיכות של "אנורה".

>> תוך פחות משבועיים: "התבגרות" שוברת שיאים בנטפליקס ובאנגליה

שלא יהיו טעויות, גם אנשי קולנוע רואים את הבעיה. סת' רוגן כנראה הבין שזה לא רק הרגע שבו גם כוכבי הקולנוע הגדולים ביותר נכנעים לטלוויזיה, אלא זה הרגע בו הטלוויזיה סוף סוף מספיק איכותית כדי ללעוג להוליווד כמו שצריך. "The Studio" שיצר רוגן לאפל TV יחד עם שותף הכתיבה הוותיק (והמצוין) שלו אוון גולדברג היא לא הסדרה הראשונה שלועגת לתעשיית הקולנוע – רק לפני מספר חודשים הכרנו את "הפרנצ'ייז" המאכזבת של HBO – אבל עם יציאת שני הפרקים הראשונים לעונתה הראשונה, מסתמן שזו הולכת להיות הקומדיה האולטימטיבית לניגוח תעשיית הקולנוע הנלוזה של 2025. ולהזכירכם – היא מגיעה ממישהו שעובד בדיוק בתעשייה הזו כבר 20 שנה.

רוגן מגלם את מאט רומיק, שבדיוק התמנה לראש האולפן הפיקטיבי קונטיננטל, ומתמודד עם הקונפליקט המאוד קלאסי של פארודיה על הוליווד – הוא נכנס לתחום כי הוא חלם ליצור סרטי איכות כמו "הבוגר", אבל מצליח בתעשייה כי הוא יודע לייצר סרטי חרא כמו "סרט אימוג'י". הדיאלוג מהיר כיאה לזירה, ההפקה בומבסטית ברמות של קולנוע, כמות הופעות האורח רק בשני הפרקים הראשונים של שחקני ענק בתפקיד עצמם כנראה חסרת תקדים והפאנצ'ים פוגעים בול במטרה בקצב מרשים. לא נמהר לקבוע, כמובן, אבל זו פתיחה פשוט פנטסטית לסדרה, והפוטנציאל ענק להמשך הדרך. איזה מזל שבאפל TV אין איזה אקזקיוטב דביל שידרוש מהם לשנות משהו.
"הסטודיו", 2 פרקים ראשונים באפל TV

• המסך
• מה רואים הלילה
• סת' רוגן
• אפל טיוי