גל תורן ופבלו רוזנברג מפתיעים לטובה ב"טיול אחרי צבא"
הדוקו-ריאליטי הטיס את השניים לראשונה להודו. הם פנים רעננות בז'אנר, והבגרות שלהם מאירה את היחס של הישראלים להודו. רק חבל שהתוכנית נמרחת ונדבקת למוכר
אחרי כל הסערות סביב הקמת תאגיד השידור ואי הוודאות שמלווה כל צעד שלו, לא מפתיע שאנשי "כאן" יעדיפו ללכת על בטוח בכל הקשור לתכנים שהם משדרים. ו"הולכת על בטוח" זה הדבר הראשון שאפשר להגיד על "טיול אחרי צבא", הדוקו-ריאליטי החדש של התאגיד.
שום דבר בפורמט של "טיול אחרי צבא" לא מבקש לחדש. התוכנית הזו, שבמסגרתה טסים פבלו רוזנברג וגל תורן להודו ל"מסע הכי ישראלי שאפשר לעשות מחוץ למדינה", שואלת אלמנטים מוכרים מתכניות ריאליטי אחרות שהכרנו ומערבבת אותם ביחד לכדי תבשיל אחר, אבל בלי שום טעם חדש. "פעם בחיים" פוגשת את "גולשי ספות" פוגשת את "אופטימיות קוסמית", אם תרצו.
רוזנברג ותורן, שלא עשו את הטיול אחרי צבא כשהיו אחרי צבא, יוצאים בגילאי 52 ו-41, בהתאמה, לעבור את "שביל החומוס", היעדים ההודיים המועדפים על המטייל הישראלי הממוצע והצעיר מהם בשני עשורים לפחות. כבר בשני הפרקים הראשונים אנחנו מובלים במסלול הידוע של הז׳אנר: פבלו וגל חוששים, פבלו וגל מתלוננים, פבלו וגל מתרגלים, פבלו וגל משתאים, פבלו וגל מגיעים לתובנות. מודל קובלר-רוס של סדרת מסע דוקו-ריאלטי.
הצמד הזה הוא ליהוק מושלם לתוכנית כזו: עבור תורן זו תכנית הריאליטי הראשונה בה הוא לוקח חלק, וכבר שכחנו שאת פבלו ראינו ב"כוכב נולד" ו"רוקדים עם כוכבים". הם פנים רעננות בז׳אנר, בתקופה שנדמה שכל מפורסמי ישראל עושים סבב תורנויות בין ריאליטי אחד לשני.
הם גם שניהם נטולי ציניות, ומוכיחים שאפשר לחבב דמויות ריאליטי גם כשהן לא מרושעות או בעלות אישיות בומבסטית. את השהות בהודו הם מתחילים בלגלוג על נהג המונית שלוקח אותם משדה התעופה ולא מדבר מילה באנגלית, אך העוקצנות מתחלפת מהר מאוד בסקרנות מכבדת כלפי הודו והתרבות שלה. למעט הערות סרקסטיות שנזרקות פה ושם, נראה שהם נרתמים למסע הזה בלב שלם ומתוך כוונה מלאה לחוות אותו במלוא עוצמתו.
הישראלים שפוגשים השניים במהלך המסע, לעומת זאת, מפזרים הצהרות בלי כיסוי על ימין ועל שמאל. מטיילת ישראלית מספרת ששמעה ממטיילות אחרות ש"הודו א-מינית" והופתעה לגלות שעפים ניצוצות בין הישראלים לישראליות, כאילו הבאנו אנחנו את בשורת התשוקה למולדת הקאמה סוטרה. רוב המטיילים האלו מצטיירים כקלישאה המוכרת של הישראלי בהודו, כמה מהם אפילו חולפים על פניהם במכונית ממנה בוקע שיר של מוש בן ארי. ההבדלים ביניהם לבין רוזנברג ותורן המבוגרים ברורים, בעיקר כי צמד הבוגרים מבקשים לשאול שאלות – את עצמם ואת האנשים שלידם. כשהתוכנית מוצאת את המטיילים שסוטים מהפרופיל הזה, היא מוצאת כמה מהרגעים המעניינים ביותר שלה. ברור גם לה שאין רק סוג אחד של מטייל ישראלי בהודו. אבל לפחות בינתיים, "טיול אחרי צבא" משתדלת להידבק דווקא למוכר. הולכת על בטוח, כבר אמרנו.
הבעיה המשמעותית ביותר של "טיול אחרי צבא" היא האורך שלה. מעט מאוד מתרחש בחמישים הדקות שהוקצו לכל פרק, ולא נותרת ברירה אלא למרוח. המריחות האלו דורסות כל חלקיק סאבטקסט שיכול היה להיות בה, כשסצינות רבות מוסברות באמצעות שיחות בין תורן ורוזנברג שכל תכליתן היא העברת מידע והאכלת הצופים בכפית. השניים מגיעים לחדר בגסט האוס בניו דלהי ומופתעים מהתנאים? הבנו. מהתמונות, מהמבטים, ממשפט או שניים שנזרקו. השיחה שמתנהלת ביניהם לאחר מכן מיותרות לחלוטין. היא לועסת את הסצינה עבורנו אחרי שכבר שבענו, ובאמת שאין צורך. יצר המסבירנות הזה זוקף ראשו גם בסצינות נוספות. אנחנו בטלוויזיה, לא בפודקאסט. תראו, אל תספרו.
יש משהו מנחם בתכניות מהסוג הזה, שלא מפתיעות אותנו יותר מדי ומספקות לנו בדיוק את מה שאנחנו רוצים. ככזאת, ״טיול אחרי צבא״ עושה את העבודה, אבל הייתה עושה אותה טובה בהרבה אם היתה משודרת בפורמט קצר יותר.
[interaction id="59acf5396ea3200001fa5a72"]
