רוגל אלפר, טעית: זו הסיבה שישראלים מתנהגים ככה בהודו

אני הבחור הישראלי שהשתתף בפרק של "טיול אחרי צבא" שעליו כתבת, רוגל, ולא הבנת משהו מהותי לגבי ישראלים בהודו. הם לא סתם חיילים משוחררים טריים וכובשים קפואי דם

רוגל אלפר ודין הרצליך (צילום: איליה מלניקוב)
רוגל אלפר ודין הרצליך (צילום: איליה מלניקוב)
19 באוקטובר 2017

אהלן רוגל. שמי דין הרצליך, בן 24 מרמת השרון במקור. לפני שבוע השתתפתי בפרק השישי בסדרה "טיול אחרי צבא" עם פבלו רוזנברג וגל תורן, שעליו כתבת מאמר בהארץ שכותרתו "החי"רניקים הישראלים יורים בעזה ואז הולכים להיות זבלים בהודו". אודה ואומר, אני מאוד מעריך אותך ככותב ועיתונאי. בין אם דעותינו חופפות ובין אם לא, למאמרים ולכתבות שאתה מפרסם יש יכולת השפעה על דעת קהל נרחבת ועל מחשבתם של אנשים רבים, ולכבוד הוא לי שדברי בתוכנית תפסו את תשומת ליבך וראית לנכון להעלות אותם לדיון ציבורי.

חוויית הטיול בהודו, במיוחד טיול ארוך של מספר חודשים, היא חוויה מטלטלת בכל מובן אפשרי. החופש האין סופי, הנוף עוצר הנשימה, המפגש עם ההודים המשגעים, המחייה הזולה, העושר התרבותי הבלתי נתפס ועוד – כולם יוצרים חווייה מאוד ייחודית במקום הזה שלא מצאתי בשיטוטי במדינות אחרות באסיה.

אני מאמין שהרוב המוחלט של החוזרים מהודו יספרו בחיוך על כמה היא עשתה להם טוב, פתחה להם את הצ'אקרות והדליקה להם את הקטורת. על אחת כמה וכמה במקרה של תרמילאים שהשתחררו לא מזמן מהצבא, שבמשך כל השירות למדו להעריך את החופש שלהם ולהבין כמה הוא לא מובן מאליו. לאחר מספר שנים בתוך מערכת שמגבילה אותך במובנים רבים, קובעת לך איך תיראה, לאן תלך, מה תאכל ומה תלבש ואומרת לך שהאני מאמין שלך מהיום נקרא רוח צה"ל – טבעי לרצות לנפוש במקומות אקזוטיים שלא יכולת להגיע אליהם כחייל; לנקות את הראש, לטעום חופש בצורה אבסולוטית ולהירגע מהפרק הצבאי בחייך.

אחד הדברים שהתרמילאים גוזרי החוגר מחפשים הוא "להשתחרר". אחרי שעשו זאת פיזית ביום השירות האחרון, הם מחפשים את ההשתחררות המנטלית. יש הרבה אופנים ודרכים להרגיש תחושת פורקן ושחרור, ובשביל רבים ההתמסרות למחירים הזולים בהודו היא דרך עיקרית וחלק גדול מחוויית הטיול. אחרי הכל, קשה שלא להבין את ההנאה ותחושת הדרור שיש בחיים ללא דאגות כלכליות, גם אם רק לתקופה מוגבלת. בשיחה עם גל ופבלו קראתי לתופעה "להיות השייח' של המקום, לזרוק כספים". בכתבה שלך, רוגל, אמרת שהמונח שייח' לא מתאים לתיאור אדם השולט כך בזולת, וש"מדוייק הרבה יותר לומר שהצעירים הישראלים מתאווים להגיע להודו אחרי הצבא ולהיות המג"בניק של המקום, לנהוג שם כחייל-צה"ל-במחסום".

כאן ידידי, אינני מסכים איתך. אמנם אין ספק שכשנער בן 19 מקבל לראשונה בחייו סמכות ועומד במחסום עם נשק עשויה להיות לו תחושת עליונות רגעית (יש חיילים שיתעלו עליה ויתנהגו כמו בני אדם לעוברים במחסום, יש כאלו שלא) אך אני לא חושב שהתחושה הזאת היא שמביאה ישראלים רבים לדבר בזלזול למקומיים ההודים שמגישים להם צ'אי. אחרי הכל, רבים וטובים שמתנהגים בצורה בזויה בהודו לא עמדו מעולם במחסום, רבים מהם לא היו לוחמים, לא ראו לוחית רישוי לבנה מימיהם והדבר הכי קרוב לצ'ק פוסט שהם חוו בשירות הצבאי היה הרגע שבו המאבטח בכניסה לעזריאלי ביקש מהם לפתוח את התיק ולהראות חוגר.

אז למה הם מתנהגים ככה?

אני מאמין שמקור היחס המזלזל כלפי ההודים לא קשור לפלסטינים בהכרח, אבל בהחלט קשור לחוויה הצבאית – כמו שאמרתי בתוכנית. כל מי שעבר טירונות, כל מי שעבר קורס כלשהו, כל מי שפגש רס"ר קצין או מפקד שהשתן והסמכות עלו להם לראש, ובעצם כנראה כל מי שנכנס לרגע למערכת הצבאית – מכיר את התחושה הזאת של להיות חייל פשוט, בורג קטן במערכת. לפעמים הפגיעה באגו ובנפש של ילדים שסיימו תיכון ובלי הכנה ראויה מצאו עצמם במצב הזה היא כל כך כואבת – שהם יחפשו דרכים לטפל בה אחרי השירות. בכאב רב אני נאלץ להודות שמאוד נפוץ בקרב חברי החיילים והמשוחררים הטריים למלא אגו פגוע על ידי מעיכת אגו של אחר, כמו שעשו להם בצבא.

לא הבנת, רוגל (צילום: איליה מלניקוב)
לא הבנת, רוגל (צילום: איליה מלניקוב)

זהו שורש העניין. היה לי קשה וכואב לראות את התופעה הזאת בשביל החומוס של התרמילאים בהודו בכלל, ובפושקר (שם צולם הפרק) בפרט. בגלל זה היה לי חשוב לספר על "חבר'ה בני 21 שיושבים במסעדה ומדברים אל המלצר בצורה שבחיים לא היו רוצים שידברו אליהם", שזה אבסורד במיוחד לאור העובדה שהם מילצרו את דרכם להודו לפני רגע והתבאסו כשדיברו אליהם בצורה לא מכבדת.

בנוסף, נדמה לי שהצטייר שכל הישראלים מתייחסים בצורה מכוערת להודים. כמובן שזאת הכללה גסה, ישנם המון ישראלים שמתייחסים לגמרי בכבוד לאוכלוסייה המקומית, ישנם קשרי מסחר ותרבות ענפים בין ההודים והישראלים, יש המון ללמוד אחד מהשני ולא סתם במשך לא מעט שנים התיירות הישראלית משגשגת בהודו והודים רבים אוהבים את הישראלים.

אל לנו לשכוח שאפשר להסתכל על חיילים משוחררים טריים כעל כובשים קפואי דם, אבל אפשר גם להסתכל עליהם כבני אדם צעירים שהחוק גייס על סמך בריאות פיזית בלי לשאול יותר מדי שאלות – והבחורים תרמו מגופם, זמנם ונפשם כדי לשמור על אנשים אחרים. גם אם לדעת רבים המשימה הלאומית של הצבא שנויה במחלוקת – ראוי בעיניי לומר מילה טובה על הנכונות להקרבה הזאת. ודבר אחרון, אמרת שפבלו אינטיליגנטי אך שיריו מטופשים – ובכן, לדעתי הבחור אינטיליגנט וגם שיריו כאלה, אבל אני מניח שזה עניין של טעם אישי. התסכים איתי שהמבטא שלו שווה זהב?