פסקול חיינו: האלבומים הישראלים הכי טובים בכל הזמנים (מקומות 1-10)
אלבום אחד לכל אמן. בלי אלבומים מצליחים שאנחנו לא באמת אוהבים. אינדי זה נהדר, מזרחית זה יופי. בחרנו את 50 האלבומים הכי טובים שיצאו כאן אי פעם. חלק ג'
10.ג'ינג'יות – "ג'ינג'יות" (1994)
"אלנבי שבעים ותשע / מי גרה שם? / איפה היית? / כמה אתה אוהב אותי? / כמה רוע את אוהבת?". נסו למצוא אלימות חיה יותר, נוכחת יותר, כזאת שבוקעת מהרמקולים או מתרחשת מעבר לקיר. כמו האלימות גם הפרוורטיות, התאווה, השעמום. תמיר אלברט ואמיר צורף הצליחו ללקט חוויות עירוניות לאלבום שמתנכר לעיר יותר משזו אי פעם התנכרה לעוברים ולשבים בתוכה. הג'ינג'יות הן נפשות תועות ועצבניות, שעולות גבוה כמו שהן יורדות נמוך. האלבום שיצא ב־1994 הוא יצירה חילונית עם כוחות ממכרים, כמעט דתיים. בפרספקטיבה של שני עשורים ויותר, אפשר להגיד שזה הרוק נואר הכי המטלטל שנוצר בתל אביב.
(שי סגל)
9.מתי כספי – "מתי כספי" (האלבום השני) (1976)
על העטיפה שנחקקה בוויזואליות שלה והפכה למעין שם אלטרנטיבי ל"מתי כספי" (שם האלבום המקורי) יש פעמון דלת, עם לחצן אדום והכיתוב "מתי כספי" (לעיצוב אחראי דוד טרטקובר). זוהי כניסה לדירה של אדם המתגורר ב"עיר עייפה, עייפה ומלאה, גוהרת על כל הגגות באחת", אדם שמצא לעצמו חבר קרוב – אהוד מנור – ואיתו יצר אלבום שהוא חור הצצה לבדידות הנתונה בדירות עירוניות. המהלכים המלודיים הכספיים מבריקים, הטקסטים (נוסף למנור) של תרצה אתר, יעקב פיכמן ודליה רביקוביץ' והשירים "הנה הנה", "עיר עצובה", "לא ידעתי שתלכי ממני" הם רק חלק מעשר יצירות מופת שהטריטוריה שלהן היא בחללים שמעבר לפעמון.
(שי סגל)
8.מאיר אריאל – "שירי חג ומועד ונופל" (1978)
לפני שהארץ ישראליות המתוחכמת של מאיר אריאל הפכה למסטיק לעוס בפי צעירי חולצות סוף המסלול הגזורות, היא הייתה השירה המושרת הראשונה ברוקנ'רול העברי. הגדולה של אריאל כאן היא האופן שבו הוא מצליח לקשור את כל מה שישראלי (מנקודת מבטו של הקיבוצניק הלוחם לשעבר, יש לציין) באלבום אחד. איזה אלבום, בשיר אחד. איזה שיר, במטפורה אחת. כאילו כל משפט באלבום הזה הוא מיקרוקוסמוס של העולם ושל מאזיניו, וזה מה שעושה את האלבום הזה לשירה גדולה באמת, שבמקרה גם עטופה בגרסה הישראלית המדויקת שלו לקאנטרי פולק הדילני; הסכסוך המצ'ואיסטי הישראלי־פלסטיני, יציאה מהתלם של הישראליות, שיגעון, חרמנות, צבא, אוננות – כל אלה קיימים כשלעצמם וכמטפורות לפואטיקה האריאלית עצמה.
(נדב נוימן)
7.החברים של נטאשה – "שינויים בהרגלי הצריחה" (1991)
מרוב להיטים היה אפשר לחשוב שמדובר באלבום אוסף, אבל לא. מדובר בשני המוחות המוזיקליים החריפים ביותר שהיו כאן (טוב, הם אולי חולקים את התואר הזה עם צמד נוסף) שהצליחו לזקק בכ־47 דקות טווח רגשות שמקיף את כל מה שאנושי לא רק בישראל של תחילת שנות ה־90 אלא בכלל: מערכות יחסים מתפוררות, רומנטיקה אבודה מראש, אובדן ומוות, דיכאון, הפחד מלהישאר לבד, וגם ההשתחררות מכל אלה. הגדולה של שטרית־דוכין היא הלחנים שגורמים לכל הנושאים ה"כבדים" הללו להיטמע בטבעיות בלב המאזין, יחד עם ההפקה של יוסי אלפנט ז"ל, שהיה לו חוש למוזיקה שמתעלה מעל הזמן. קלאסיקה שנשמעת טוב יותר ויותר עם הזמן.
(נדב נוימן)
6.אריק איינשטיין ושלום חנוך – "שבלול" (1970)
מדובר, בלי ספק, באלבום המכונן של הרוק הישראלי. היו לפניו "מזל גדי" ו"החלונות הגבוהים", אבל זו הפעם הראשונה שבה הצליחו בישראל לנפק אלבום שמתחילתו ועד סופו הוא רוק ישראלי מגובש – פסיכדלי לעתים, מופק היטב, מורכב ובעיקר מצליח להתאים בדיוק את שתי החתיכות בפאזל שעד אז לא התמקמו כמו שצריך: ארץ ישראל ורוקנ'רול. טוענים לגביו לפעמים שהוא מיושן יחסית ל־1970, אבל לא צריך להשוות אותו למה שנעשה באותו זמן מעבר לים. עם הצ'רצ'ילים ברקע, שלום חנוך ואריק איינשטיין יצרו את הארכיטיפ של הרוק הישראלי הגברי כמעט מאפס: קול, צברי, לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, איפשהו בין הביטלס לתרנגולים.
(נדב נוימן)
5.טיפקס – "נשיקה לדוד" (1997)
"נשיקה לדוד", המאסטרפיס העצוב, המצחיק והעוקצני של קובי אוז וכנופייתו, לקח את המוטיבים התמטיים שהפכו את "החיים שלך בלאפה" ללהיט ענקי אבל שכללו אותם מוזיקלית. טיפקס עשו מאז עוד אלבומים מעולים, אבל הם מעולם לא נשמעו כל כך חדים, חותכים ומדויקים. ובואו לא נשכח שהאלבום הזה גם הכיר לכולנו זמרת אחת, שרית חדד.
(עמית קלינג)
4.החלונות הגבוהים – "החלונות הגבוהים" (1967)
חשבו על התרחיש הבא: אתם גרים במדינה צעירה שנלחמת על קיומה, שקועה בטראומה ומבוססת בפוריטניות. במצעדי הפזמונים שולטות להקות צבאיות. לפתע מגיחה להקה ששרה גרסה עברית ל"White Rabbit" של ג'פרסון איירפליין, שיר אנטי מלחמתי של חנוך לוין, דאחקה על נביא תנ"כי והכל בהשפעה ביטלסית ובתחושה של חופש אמיתי. היום "החלונות הגבוהים" נלקח כמובן מאליו, וכמעט כל השירים בו ("יחזקאל", "אינך יכולה", "בובה זהבה", "זמר נוגה" וכו') הפכו לחרושים שבשירים, אבל אז התקליט הזה פרץ באופן כמעט בלעדי את החומה החסודה של המוזיקה הפופולרית בישראל והיה גשר ראשון לתרבות המערבית בת הזמן. רק לדמיין את "אהבה ראשונה" מתנגן לראשונה בבתים של אנשים ששמעו עד אז את הגיטרות והבס האלה רק ברדיו רמאללה.
(נדב נוימן)
3.ברי סחרוף – "סימנים של חולשה" (1993)
אחת מעבודות האולפן החשובות בהיסטוריה של הרוק הישראלי, שחינכה דורות קדימה, הייתה של רע מוכיח וברי סחרוף ב"סימנים של חולשה". החדשנות הייתה בתערובת הנקייה והאורגנית שנוצרה מהרוקנ'רול האנלוגי ומהצלילים הדיגיטליים. הגיטרות של סחרוף התמזגו עם הסמפלרים של מוכיח, ויחד הם העבירו את חוויית הישראליוּת, על כל מורכבותה, בהפקה מאוד לא ישראלית ולא אופיינית לאותה תקופה.
ב־1993, השנה שבה הופק האלבום, סחרוף לא היה מודע למאורע הגדול שהתרחש תחת שמו. ההצלחה המסחרית איחרה לבוא, כמו גם הטענה המוצדקת שמדובר בסטנדרטים לא מוכרים של איכות. הכרה בחשיבותו של "סימנים של חולשה" הגיעה שנים אחר כך, כשלפחות חמישה מתוך 13 השירים שבו הפכו להמנוני רוק שגרתיים למדי, שנלמדו, נותחו ונטחנו עד דק, עד כדי כך שמאבקי התרבויות ב"כמה יוסי" ("הרבה מלפפון חמוץ, הרבה לחם עם חלבה"), למשל, נעשו עניין שולי למוזיקה.
האמנות של סחרוף־מוכיח היא קודם כל אולפנית. ב"הזיות", שיר התמכרות לסם ולמגע, החוויה כמעט פסיכדלית למרות המתינות שבה. את הזעזוע הרגשי שמתואר ב"חבל שאת לא" אפשר לשמוע בקול הדוקרני והדומיננטי של סחרוף. ב"כמה יוסי" יש ריף של מאבקי זהות וב"בשבילך" החושים מתעתעים, עד שכמעט אפשר להסתכל על ההתפזרות בכל העיר, הקימוט של האוויר והריקוד של אלביס פרסלי. מעלה נוספת היא הטקסטים היצריים, שעזרו לסחרוף להיות מבצע פראי ("הו דוקטור / תן לי מרשם / לאט לאט אני הולך ונעלם / משהו ורוד / משהו לבן / תן ויטמין / תן אספירין / תן לי לעוף / תן לי לנבול / דוקטור, אני לא מצליח לצלול"). היצירה האפית הזו היא הראיה הראשונה לכך שרוקנ'רול בעברית יכול להישמע תאב ומלא להט.
(שי סגל)
2.אביתר בנאי – "אביתר בנאי" (1997)
זה לא סוד שלקול המרחף מעל האדמה יש יכולת לפוצץ מטענים רגשיים, כמו שלט רחוק. בפרספקטיבה של שני עשורים, "אביתר בנאי" הוא אלבום מאוד מניפולטיבי במובן הזה. גון הקול, הכלי העיקרי של אביתר, נושא בתוכו תוגה תמידית ויופי עצום, כך שגם אם הוא ישיר על קוטג' שנשאר פתוח והחמיץ זה עשוי להסתיים ביבבות. על העובדות האלה נשענת הפעילות המוזיקלית של בנאי החל מ־ 1997, אבל האמת היא ש"אביתר בנאי" הוא הרבה יותר מהנעימה המקוננת הזאת.
התצלום על העטיפה, שבה הוא נראה מטושטש, חסר תווי פנים, אבל עם חיוך ניכר, הוא לכאורה ההפך הגמור מ־12 השירים (והפתיחה) שהם דיוקן של אדם שתווי האיברים הפנימיים שלו נראים, שהחיוך על פניו נמחה. "לכאורה" כי בנאי הוא סך כל הפרטים שניתנו עליו – והשירים הם רק חלק, מערכה בסיפור גדול יותר. האלבום בוחן את הקצה האלים של העדינות, של שיברון הלב, ופסנתר מוביל אותו לאורכו ולרוחבו. על החוויות הקטסטרופליות של בנאי, הממשיות או פרי דמיונו הקודח ("יש לי סיכוי", "תיאטרון רוסי", "אקדח"), עבדו בין היתר חיים שמש, צח דרורי, קורין אלאל, אסף אמדורסקי ואפרת בן צור – שסיפקו לו ביטחון מקצועי וחופש אמנותי לנבור בקונפליקטים פנימיים, להתרסק איתם לרצפה, להוציא מהם את הארס.
התוצאה היא אלבום חד פעמי בקריירה של אמן, פסגה שלא אמורים לבקר בה פעמיים. מאז בנאי עבר לעיסוק המורכב שבין קודש לחול וזנח את כאבי התופת והאסונות של אדם צעיר, כנראה כפי שאמור היה. אנחנו נשארנו עם אחת היצירות הטובות ביותר במאה ה־20 (ולא רק בתרבות המקומית).
(שי סגל)
1.אהוד בנאי והפליטים – "אהוד בנאי והפליטים" (1987)
האדישות היא מחלה ממארת. האנושות כבולה לה כמנגנון הדחקה, בזמן שסבך הכוחות גדל, מתעצם, הופך אותנו ליצורים אומללים, חסרי השפעה, שיודעים שבמקרה הטוב יהיה סביר מינוס. מאיפה בכלל מתחילים? ב־1987 הכל היה שונה, אבל גם לא. אתיופים, ערבים, אסייתים, אינדיאנים ויהודים נותרו אתיופים, ערבים, אסייתים, אינדיאנים ויהודים – קבוצות מיעוט נרדפות שמטרללות את המוח המערבי הלבן. דבר לא השתנה, אבל על ציר הזמן והאפאתיות יש נקודה אחת של אור, ולה אחראים אהוד בנאי, יוסי אלפנט, גיל סמנטה, ז'אן ז'אק גולדברג ונועם זייד – חמישה מוזיקאים בגילי ה־20 וה־30 שחוו הזדהות עמוקה עם עולי אתיופיה (שנדרשו באותן שנים לעבור תהליך גיור) והיישירו אליהם מבט.
הסיפור של הפליטים מתחיל בתופים מתכתיים, מערביים, אבל בנגינה שבטית. "האחים כהי העור שבאים מאתיופיה, מביאים איתם מסורת מופלאה ועתיקה", בנאי שר ומצרף את אלפנט על הגיטרה. יש חיבור בין הקול המוחה, הגס, לגיטרה שמתחילה מכונסת, מתגברת, נעשית ג'וי דיוויז'נית, נותנת גב מלא לניכור. היופי הקודר של "עבודה שחורה" הוא בצימוד הבלתי צפוי בין המוזיקאי הפשוט לכאורה, שמחובר לשורשיו, מספר סיפורים מרתק – לרוקסטאר המזוקן, שהניו ווייב ספוג בעורקיו. בנאי ואלפנט הם הנציגים החשובים של זמני התעוררות חולפים בשנות ה־80.
הרוחות החמות, המתריסות, התבטאו גם ב"ערבב את הטיח" וב"עגל הזהב", שהמחאה היא אמנם בשרם, אבל יש בהם גם מוטיב התזוזה, ההמשכיות, המסע, או הצורך המשווע בכל אלה. בנאי מתאר ייאוש קיומי ("המחסומים אומרים – עצור! תעודות") ותקיעות שמובילה לאבדון ("כל כך הרבה ימים, במעגל סגור מסתובבים"), אבל גם מתווה את הדרך. ב"ממשיך לנסוע", ב"דם" וב"עיר מקלט" הוא נע בין הוואדי, דרך אמסטרדם ועד המזח בטבריה. המסעות שלו ריאליסטיים אבל יש בהם ממד אסוציאטיבי, של מנוסה. אלפנט מוסיף שכבת צליל סוריאליסטית לדרכים שהפליטים עוברים בהן, מרכך את הקושי.
חלק נוסף באלבום הוא הנסיגה. בנאי בן ה־34 חוזר לתיכון, למסיבת פורים, לטיול שנתי, ל"אבי רוד", לתקליטים, אבל הרגרסיה היא תוצר של חרדה ("'תתעורר', אמר לי פיקסמן, 'זמנך עבר'"). ב"מלנכולי" יש זיקוק של כל התמות שעליהן הפליטים מתעכבים; ילדה של נוודים, מסעות לתוך הלילה, מצבי הרוח של אדם בוגר.
בסרט "חייב לזוז" שיצא ב־2008 ומציג את העבודה על האלבום, אהוד בנאי ניצב עם גיטרה אקוסטית מול המצלמה של אבידע ליבני, מספר על הליינים שהביא מול אלה של אלפנט. הוא מנגן את "עבודה שחורה" ומתאר בהומור את התרומה של אלפנט: "איך אני אגיד את זה? זה עצלן. גיטריסט עצלן פחד, שלא בא לו לנגן בכלל. מה, הוא פסיכי? מה הוא מנגן זה?". בנאי חוזר על אותם תווי אלפנט שמלווים את השיר לאורכו, מחזיקים אותו כמו עמוד בטון, מקבעים אותו. באותו הרגע ברור מאוד תפקידו הקריטי של יוסי ביצירה של אהוד, אולי בחייו. בלי שידעו, "אהוד בנאי והפליטים" היה פרויקט חייהם של בנאי ואלפנט, שהמוזיקה הייתה בשבילם נסיוב נגד הכישלון האנושי, הכללי והפרטי. 30 שנים אחרי, הכל השתנה ולא כלום.
(שי סגל)
