פסקול חיינו: האלבומים הישראלים הכי טובים בכל הזמנים (מקומות 31-50)

אלבום אחד לכל אמן. בלי אלבומים מצליחים שאנחנו לא באמת אוהבים. אינדי זה נהדר, מזרחית זה יופי. בחרנו את 50 האלבומים הכי טובים שיצאו כאן אי פעם. חלק א'

28 בספטמבר 2017

50. ענבל פרלמוטר – "הקלטות אחרונות" (1998)

ענבל פרלמוטר_P

יש ממד של רומנטיקה בשיח על חומרי גלם; מתבקש להתרפק עליהם, להעמיק בהם. "הקלטות אחרונות", שהתווספה לו גם הסופיות של המוות, הוא אלבום הסקיצות שמגלם את הטענה הזאת יותר מכל. מלבד אישיות לא מפוענחת, ענבל פרלמוטר השאירה אחריה יצירה מורכבת, ישירה, דלת אמצעים, עשירה בתובנות. יש הקלטות אחרונות ויש "הקלטות אחרונות", ראיה לשיאי הבדידות שהגיעה אליהם לא פחות משהיה שיא אמנותי. סוף עצום ליוצרת שכתבה לעצמה קינת רוקנ'רול עוד לפני שנתלתה מודעת האבל הראשונה.
(שי סגל)

49. צלילי הכרם – "בזכרי ימים ימימה" (1975)

צלילי הכרם

בלי צלילי הכרם כל המוזיקה בישראל הייתה נשמעת אחרת לגמרי, לא רק המוזיקה המזרחית. הם הבינו איך להביא את המוזיקה המזרחית לקהל הרחב והפכו לנכס צאן ברזל מהסוג הכי אמיתי ומובהק של המושג.
(נדב נוימן)

48. צ'רלי מגירה – "דה אבטומטיק מיסטרזינגר ממבו שיק" (2001)

R-7815655-1449361493-5979.jpeg

יש אנשים חריגים בזמן, אוחזים בגיטרת סרף, מקפידים על אסתטיקה, באים מבית שאן או מגרמניה, לפעמים מממפיס. ב־2001 זה היה גבי אבודרהם, שהגיע חמוש באלבום עם השם המוזר והלייבל החצי מומצא. גיטרות סלייד, השפעות של הביץ' בויז, קטעים אינסטרומנטליים ואמן שעתיד לתעתע בסצנה המקומית והברלינאית עם שירים בעברית ועומקים שאין להם תחתית.
(שי סגל)

47. רונה קינן – "שירים ליואל" (2009)

sleev_test.indd

במקביל להוצאת ספר הביוגרפיה "על דעת עצמו" (מאת נוריץ גרץ, אימא של) יצא "שירים ליואל", יצירה העומדת בפני עצמה ומלווה את קורות החיים של עמוס קינן בקצב מקוטע אך בציר כרונולוגי. יש מעט אלבומי קונספט ובעיקר כאלה שמחברים בין האינטלקטואלי לאינטימי בלי שהאחד סותר את האחר. "שירים ליואל" הוא כזה, נדיר ביופיו.
(שי סגל)

46. קורין אלאל – "אנטארקטיקה" (1989)

Untitled

כל אלבום שהיה נפתח בשיר הנושא של האלבום הזה היה נכנס לרשימה הזו בלי להניד עפעף, אבל אלאל, באלבומה השלישי שהיה הראשון שאיתו הצליחה להתברג כמוזיקאית בזכות עצמה, לא הסתפקה בכך. בהפקתה של יהודית רביץ ולמילותיהם של מאיר גולדברג, ז'אק פרוור, יהונתן גפן, אהוד מנור וחנה גולדברג, הצליחה אלאל להפוך את המבטא ליתרון ולזקק סוף סוף את הדבר הזה שעושה אותה מוכרת וביתית ועם זאת משונה ורחוקה; את היסוד האלאלי הזה אפשר לשמוע בשבלוליות של "ארץ קטנה עם שפם" ובשנסוניות של "התעשייה האבירית", למשל.
(נדב נוימן)

45. קוואמי והחלבות – "זרים במאה ה-21" (2010)

קוואמי_P

בדרך כלל אלבומי ההיפ הופ הישראליים מעתיקים טכניקות וסאונד מהמוזיקה השחורה של מערב ומזרח ארצות הברית, אבל לא במקרה הזה. איל פרידמן, האיש שהוא סך מושאי הערצתו, יצר אלבום אפל ודיסטופי, שלמעט המוזיקה וההתרסה אין בו נקודות אור. "זרים במאה ה־21" הוא בליל של פאנק, מטאל ואלטרנטיב דאנס – הקרקע שנדרשה לקוואמי כדי להתעלות על יכולות הביצוע שלו, להטעין אותן באנרגיות של אדם שהספיק לו ולהביס בנוקאאוט את הניוון הפוליטי־תרבותי־מקומי. לזה תוסיפו סיומת פנומנלית, קורעת לב, בשם "סוף הדרך" (שנוצר עם נדב רביד). אלבום שהוא כוס מים קרים לפנים של כל מי ששקע בתרדמת.
(שי סגל)

44. אילן וירצברג ושמעון גלבץ – "בציר טוב" (1982)

maxresdefault

אלבום קסום, שלא לומר מכושף. וירצברג וגלבץ לקחו את השירים של יונה וולך, המכשפה הגדולה של השירה העברית, על כל המיני, עסיסי, פסיכדלי וטעון שבהם, ועשו מהם משהו חדש לגמרי. עד היום אנשים מזמזמים את "לא יכולתי לעשות כלום" או "שיר קדמשנתי" בלי לדעת שמאחוריהם עומדת אחת מהמשוררים הגדולים ביותר בשפה העברית. האלבום הזה הפך לדגם להלחנת שירי משוררים במדינה שמשום מה עד היום באובססיה להלחנת משוררים משנות ה־60 לכל המאוחר. "בציר טוב" היה שיא האובססיה הזו, ואחד היחידים שהצדיק אותה בלי סייגים.
(נדב נוימן)

43. יהודה פוליקר – "פחות אבל כואב" (1990)

פחות-אבל-כואב_P

"על מה שנפצע בי, נפצע והגליד, כמעט ואינני חושב ,לומדים לחיות עם זה ככה, פחות אבל עוד כואב" – במילותיו היפות של יהונתן גפן שיר הנושא מתאר מורכבויות שבלב שלרוב השתיקה יפה להם, כאלה שגברים לא ידברו בהם. כך גם השירים האחרים באלבומו הרביעי והמצליח ביותר של פוליקר.
(עדי סמריאס)

42. שרית חדד – "כמו סינדרלה" (1999)

Untitled

"כשאני איתך אני כמו דג", "חברים בכל מיני צבעים", "הייתי בגן עדן" ו"כמו סינדרלה" הם רק ארבעה שירים מתוך ה־12 שבאלבום השישי של שרית חדד, זה עם העטיפה הצהובה הבוהקת, שהפך את חדד ממבצעת נישתית יחסית לזמרת פופ ישראלי מובילה. 1999 הייתה שנה מכרעת בקריירה של חדד, ובעשור שלאחר מכן היא הוציאה לא פחות מ־11 אלבומים. "כמו סינדרלה" כלל שיתוף פעולה מבריק עם קובי אוז ולחנים של משה דץ, אבנר גדסי ושמעון בוסקילה, והיה אחד השיאים בקריירה מרשימה, שהביאה לשינוי תודעתי בחברה ים תיכונית לבנה וגברית מדי.
(שי סגל)

41. אהובה עוזרי – "היכן החייל" (1975)

isi_77164

בשנת 1975 יצא "היכן החייל" ונשמע לראשונה הקול המתאבל והאימהי של אהובה עוזרי בת ה־27 , שנתמכה בצלילים המתכתיים של הבולבול טרנג, הכלי ההודי שהיה למאפיין העיקרי של הצליל שלה לאורך הקריירה. עד אותה תקופה כרם התימנים היה המקום שבו המוזיקה המזרחית התבססה והתעצבה – אבל הוא היה נחלתם של זמרים מזרחיים (בהם דקלון, בעז שרעבי וסולימאן הגדול). עוזרי הייתה הקול הנשי הראשון שבקע מתל אביב של אזור הכרמל. הקינה על החייל שנעדר במלחמת יום הכיפורים הייתה מעין בלוז מזרחי נשי והעניקה לה מעמד של חלוצת הכרם, ולימים של חלוצה במוזיקה הישראלית בכלל.
(שי סגל)

40. שלמה ארצי – "דרכים" (1979)

Shlomo_arzi_drahim

לפני ששלמה ארצי הפך לנער הפוסטר הנפוח של מופעי קיסריה ולכותב הג'יבריש הבכיר של מוסף "7 ימים", הוא היה, ובכן, שלמה ארצי, ו"דרכים", שיצא ברגעים האחרונים של שנות ה־70 – כשארצי היה בן פחות מ־ 30 – היה אבן דרך של ממש בגלגול ההוא של הזמר הלאומי.
(מאיה לקר)

39. הדג נחש – בעזרת הג'אם (2006)

הדג נחש_P

האלבום שהעלה את להקת העל של ההיפ הופ הישראלי כמה דרגות. בהשוואה להפקה ההדוקה והתפורה למשעי ולסאונד הצלול קריסטל של "בעזרת הג'אם" שהוקלט באולפן המפורסם In the Pocket ביערות קליפורניה, "חומר מקומי" ו"לזוז" שקדמו לו נשמעים כמו ניסוי חמוד אך חובבני של נערים. כאן גיא מר ושלומי אלון תפסו את מקומם לצד שאנן סטריט כסולנים והביאו צליל חדש ומגוון לדג נחשיות המוכרת, והסיום של "להביא את המכה" יחד עם פי.אר טרופרס צריך להילמד בבתי ספר להיפ הופ.
(נדב נוימן)

38. עמיר בניון – "רק את" (1999)

עמיר בניון_P

היום זה באופנה לאשכנזים לומר "אני אוהב מזרחית, למשל את עמיר בניון", אבל בשנייה האחרונה של המאה ה־20 , כשהקול הבלתי ייאמן בקע מהרמקולים לרקע המוזיקה האינטליגנטית וההפקה היפהפיה של האלבום הזה, זה היה שוק. וזה עדיין כך, עם כל האזנה.
(נדב נוימן)

37. ערן צור – "אתה חברה שלי" (1997)

אתה-חברה-שלי-ערן-צור-שר-יונה-וולך_P

קשה לחשוב על חיבור אורגני יותר מזה שנוצר בקולקטיב של "אתה חברה שלי", אלבום שדן עמוקות במיניות, פירק אותה, בחן את האין גבולות של הגוף והנפש בתוך גבולות ומגבלות שאינן טבעיות. הנזילות המגדרית, שהתבטאה בלחנים מ"בציר טוב" (אילן וירצברג ושמעון גלבץ) נוסף לאלה המקוריים, הגיעה לזיקוק בעיבודי אלטרנטיב דאנס וביצועים שכמעט קשה להאמין שהתרחשו על במת סוזן דלל, שם עלה המופע לראשונה. אינטרנשיונל העבירה את המיקרופון בין הרגליים, קינן התגלתה עם "קסיוס", צור שר על "בעיות זהות", ועם אלאל הם הקדימו לצעוק שיש "סקס אחר".
(שי סגל)

36. נקמת הטרקטור – "ארונות מטבח" (1995)

נקמת הטרקטור_P

בלאק סאבאת', ג'נסיס, צלילי הכרם וקינג קרימזון – כולם נפגשים במטבח הבלתי אפשרי של אבי בללי לסשן של רוק מיסטי, שעם ברי סחרוף ניסח את כללי המפגש העדכניים בין רוק מערבי למוזיקה מזרחית. הקול השבור־צרוד של בללי מרחף מעל הכל כמו רוח קודש.
(עמית קלינג)

35. ג'ירפות – "גג" (2006)

maxresdefault (2)

לא הרבה זוכרים, אבל עד 2006 היה גלעד כהנא הסולן הסטלן ההוא מ"רמי מואשם". ב־2006 הכל השתנה, וכהנא ולהקת ג'ירפות הפכו לאחד הדברים הכי יציבים בתרבות הישראלית ולנציגים הכמעט בלעדיים של הרוקנ'רול העברי במיינסטרים. "גג" הוא טור דה פורס של פזמונאות חריפה, דורסת וכנה ("זה מהר מדי / אין לי זמן להבין / שום דבר אינו מובן מאליו / אתמול אכלתי אש / שתיתי דם / אכלתי אש / שתיתי דם / עדיין כל כך מוקדם / להיות כל כך חרמן"), לחנים מצוינים והפקה שעשתה מכל השירים, הטובים כל אחד בנפרד, יחידה אחת מגובשת.
(נדב נוימן)

34. שלומי שבן – "עיר" (2007)

שלומי שבן_P

אריק, יעלה, דניאלה, השרמוטה הפורטינית – דמויות הסיטקום שעליהן ביסס שלומי שבן את אלבומו הראשון פינו את מקומן לעיר. הן שם, איפשהו, אבל ההוויה שלהן היא רק חלק בסיפור. תל אביב של שבן, שבן של תל אביב, נפגשים ב"עיר", ובעיר הזאת אפשר לשוטט, להתאהב ולהיקלע לתוך סיוט אפוקליפטי ("האזרח ה־1"). שבן אמנם שומר על חוש הומור אבל מקפיד יותר על הקדרות ועל היצריות. זה שלומי אחר, שהיטיב להשתכלל גם באלבומיו הבאים.
(שי סגל)

33. אלג'יר – "מנועים קדימה" (2004)

מנועים קדימה_P

"מנועים קדימה" הוא אלבום שיש בו את הכוח לזקק את הנפש, להחיות אותה ולהרים אותה מהתהומות, מכיוון שכל יצירתו הגיעה מנבכי הנשמה של אביב גדג' וחבר הנפש שלו מהשממה של מושב תלמי אליהו, גבריאל בלחסן המנוח. זה אלבום שצמח בבתי משוגעים, בהליכה על פני תהום, אלבום ששורשיו נטועים במדבר, במובן המטפורי וגם לא. אלבום שגדג' ובלחסן עברו ייסורים כדי שייצא החוצה, שבזכות התעוזה של שאול מזרחי גם יצא החוצה בזמן שחברות התקליטים הגדולות אמרו לא. זו תפילת רוקנרול שמתפרשת על פני 14 רצועות, שהן האנטיתזה לבולשיט הבורגני, השבע שמעמיד פני רעב, המלוקק, הצבוע. זה אלבום שהוא אמת אחת גדולה. עצובה. כואבת. ויפה.
(עדי סמריאס)

32. רמי פורטיס – "שוטר פושע והענק הלוחש" (1994)

פורטיס_P

פורטיס החדש כבר כל כך הטביע את חותמו ששכחנו שלפני הסבא הפילוסוף החביב היה פורטיס אחר: צרחן, רועש, כועס, מוזר, שלא מחליק את הקצוות כמו עכשיו. משוגע. האלבום הכי מצליח שלו מהתקופה ההיא, זו שאחרי הסיבוב הראשון של פורטיסחרוף ולפני השני, היה "שוטר פושע והענק הלוחש" – אלבום דחוס, ניינטיזי, חורק ומדוסטרשן, בעל הפתיחה האנרגטית ביותר במוזיקה הישראלית לדורותיה: "תלוי על הצלב" ו"את לא". עם יובל שפריר, ג'נגו ואורן קפלן המלווים אותו, מדובר בקפסולת זמן עבור הצופים התמימים של "אקס פקטור".
(נדב נוימן)

31. זוהר ארגוב – "נכון להיום" (1982)

נכון להיום_P

"נכון להיום" הוא ללא ספק קו פרשת המים של כניסת המוזיקה המזרחית למיינסטרים הישראלי. אלבומו השלישי של זוהר, שהתפרסם תחילה בעיקר בזכות נצחונו של הזמר בפסטיבל הזמר המזרחי עם "הפרח בגני" ב-1982, משח אותו למלך, ובמידה רבה סלל גם את דרכם של המלכים אחריו – אייל גולן, שרית חדד ואחרים. רצף הלהיטים שכתב בן שאול והלחין אבנר גדסי כלל גם את "בדד", "עוד דקה את נעלמת", "כבר עברו השנים" ובעיקר את שיר הנושא המושלם. ההפקה המוזיקלית של ננסי ברנדס הייתה פורצת דרך, ונגיעות הפופ והרוק מסבירות איך הצליח לעשות את מה שאלבומים מזרחים לא הצליחו לעשות לפניו.
(אמנון הררי)

למקומות 11-30

המדרגים: עמית קלינג, שי סגל, לאון פלדמן, נועם כהן, נדב נוימן, אמנון הררי, מאיה לקר, עדי סמריאס ומיטל שבח