ב-1996 ביים אל פאצ'ינו סרט תיעודי בשם "Looking for Richard" שבו יצא לחקור את המחזה "ריצ'ארד השלישי" מנקודת מבט של שחקן שמתמודד עם התפקיד. בין השאר הוא שאל את המרואיינים בסרט האם יש הבדלים בגישה של שחקנים אמריקאים ובריטים לשייקספיר, והאם צריך לפענח כל מלה בטקסט העתיק, או שמספיק להבין את רוח הדברים. אף שפאצ'ינו הגיע למסקנה השגויה שהאופציה השנייה היא הנכונה, שמונה שנים אחרי כן הוא היה שיילוק מעולה בסרט "הסוחר מוונציה".

שאלת ההבנה של כל מילה שבה וצפה במהלך הצפייה בעיבוד של ג'ואל כהן לטרגדיה הסקוטית. ג'ואל כהן, הידוע יותר כאחד האחים כהן, ליהק את דנזל וושינגטון לתפקיד הגנרל תאב השלטון שרוצח את מלכו, ואת זוגתו פרנסס מקדורמנד לתפקיד ליידי מקבת שמניחה בידיו את הסכין. לשני השחקנים יש חמישה אוסקרים על משחק, אבל זה לא מכשיר אותם להתמודד עם הטקסטים הדחוסים, השיריים והמפותלים של שייקספיר.

מקדורמנד מנסה פה ושם, אבל מפקששת לגמרי את המונולוג המפורסם ביותר של ליידי מקבת שבו היא רוחצת את ידיה מדם בלתי נראה – מה גם שבשל קיצוצים בטקסט לא ברור איך בכלל הגענו לשם. ואילו וושינגטון בעיקר פולט את המילים ונדמה שהוא מנסה להישמע טבעי ככל האפשר, על חשבון הפיוט והדרמה גם יחד. והוא אכן נשמע טבעי, אבל גם מרוחק וחסר דרייב, ולכן הטרגדיה שבכותרת אינה מגיעה למסך. שייקספיר לא ציין את גילם של בני הזוג אך לרוב הם מגולמים על ידי שחקנים צעירים יותר. וושינגטון ומקדורמנד בני שישים פלוס, וזה היה יכול להיות מעניין, אבל לא נראה שגילם נלקח בחשבון כחלק מהדרמה של דמויותיהם – כיצד הופך גנרל נאמן לבוגד ורוצח בגיל 67?

נראה שכהן השקיע את כל היצירתיות שלו בוויזואליה של הסרט, והפקיר את הדרמה האנושית. מקורות ההשראה לטקסטורה הוויזואלית של "הטרגדיה של מקבת" מפורטים בראיונות עם המעצב האומנותי סטפן דשנט – המרחבים המדומיינים בסרטים האילמים של מורנאו הגרמני, הנזיריות של קרל דרייר הדני, הכוכבים ב"ליל הצייד" של צ'רלס לוהטון. כמו הסרטים האלה גם "הטרגדיה של מקבת" הוא בשחור לבן, וניחן בפריים המרובע שאפיין את הקולנוע בשישים שנותיו הראשונות. אבל בניגוד אליהם הוא צולם במצלמה דיגיטלית, ואולי בשל כך הוא יותר אפור מאשר שחור לבן, ומשחקי האור והצל פחות מרשימים. יש גם דימויים "זולים" שלא מתחברים לחומרה הכללית – בעיקר דברים שעפים ברוח, כמו עורבים, מכתב בוער וראש כרות.

עיצוב הטירה של מקבת, שבה מתרחש רוב הסרט, בכלל שלח אותי למרחבים הארכיטקטוניים המסתוריים בציורים הסוריאליסטיים של ג'ורג'ו דה קיריקו ובעיקר לקשתות המוארכות ב"מסתורין ומלנכוליה של רחוב". בכל אופן, הלונג שוטים מזוויות גבוהות ונמוכות מרהיבים ביופיים הסוריאליסטי/אקספרסיוניסטי אך הקלוז-אפים סתמיים – קצת כמו ב"אגדת חורבן". ככל שהסרט התקדם והדרמה של הדמויות לא צברה רבדים, חשתי שאני צופה בוואריאציה ויזואלית מופשטת על נושא מקבת יותר מאשר ביצירה שלמה. המרחבים הייחודיים, הקומפוזיציות וזוויות הצילום מייצרים הרבה דימויים יפהפיים, שמדמים את חוויית הצפייה לביקור בתערוכה במוזיאון, מלווה בהקראת טקסטים מתוך "מקבת".

בתפקידי המשנה דווקא יש כמה הופעות מוצלחות יותר: קתרין הנטר, שהרפרטואר שלה כולל בעיקר מחזות של שייקספיר, מגלמת בקולה החד פעמי את שלוש המכשפות שמספקות למקבת את הנבואה שדוחפת אותו אל גורלו. אלכס האסל, גם הוא בעל ניסיון שייקספירי, מותיר רושם כברון רוס שמנתב בין הכוחות היריבים. לסטיבן רוט יש כמה דקות טובות כשוער השיכור.

יצאתי מהסרט בתחושה שלא ברור מה דחף את אח של איתן לצאת לדרך עצמאית עם עוד עיבוד למחזה של שייקספיר – שכבר זכה לעיבוד קולנועי מרשים אך לא מספק ועם הרבה יותר סקס אפיל (מייקל פאסבנדר ומריון קוטיאר) רק לפני שש שנים. כי עם כל יופיו האפל הסרט אינו מציע אינטרפרטציה של הדרמה, הפסיכולוגיה או הפוליטיקה של הדמויות.

כך, למשל, המונולוג המפורסם של מקבת, שבו הוא מדבר על פגיון דמיוני שנגלה לעיניו ומייצג את חיבוטי הנפש שלו בדרכו לרצוח את מלכו, מוגש על ידי וושינגטון כשהוא פוסע באכסדרה בטירתו המייצרת משחקי אור וצל על פניו. זה דימוי יפה עד הרגע שבו הוא מגיע אל הפגיון המנצנץ שמתגלה כידית של דלת. בהתחשב בכך שמקבת אמור להכיר את הדלתות בטירתו, הגילוי הזה מגחיך את המונולוג, מה גם שהתאורה והמצלמה מתקשות לחפות על ההגשה הסתמית.

בשנות השמונים איאן מקלן העלה מופע יחיד בשם "Acting Shakespeare" שבו ניתח את השירה והדרמה של מונולוג אחר של מקבת (הוא מתחיל כשעה ושתי דקות לתוך המופע שהועלה לפני כמה שנים ליוטיוב). צפו בו ותקבלו מושג על אינטרפרטציה.

★★★ 3 כוכבים
The Tragedy of Macbeth בימוי: ג'ואל כהן. עם דנזל וושינגטון, פרנסס מקדורמנד, ברנדן גליסון. ארה"ב 2021, 105 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• האחים כהן
• פרנסס מקדורמנד
• שייקספיר
• קולנוע

"גבר יצא לחפש את אמריקה ולא מצא אותה בשום מקום…" היה המשפט שהתנוסס על הפוסטרים של "אדם בעקבות גורלו" (Easy Rider) – סרט המסע מ-1969 שהגדיר מחדש את אמריקה ואת הקולנוע שלה. "קשה מאוד להיות חופשי כשאתה נרכש ונמכר ברחבת השוק", אמר ג'ק ניקולסון במונולוג ליד המדורה שמיקד את האמירה של הסרט. אחר כך הוליווד חזרה לעשות מה שהיא תמיד עשתה, ותרבות התאגידים הלכה והתעצמה. משבר המשכנתאות ב-2008 חולל טלטלה באמריקה ובעולם כולו, אבל שום דבר מהותי לא השתנה. לפני יומיים התפרסם שאמזון תרכוש את אולפני MGM – שהפיקו את "הקוסם מארץ עוץ" ואת סרטי ג'יימס בונד – בסכום של 8.45 מיליארד דולר, וכך תנכס לעצמה עוד פיסת תרבות לצורך אריזה ושיווק מחודשים.

עכשיו פרנסס מקדורמנד יוצאת לדרכים ב"ארץ נוודים", ופוגשת אנשים כמותה שנרמסו על ידי אמריקה התאגידית ובחרו להוציא את עצמם מהמטריקס. באחת התחנות בדרך היא חולפת ליד בית קולנוע שבו מוקרן סרט בסדרת "הנוקמים". היא לא נכנסת. "ארץ נוודים" הוא ההיפוך המוחלט של סרט התאגידים הזה. כמו האנשים שהוא מתאר, הוא נוצר מחוץ למטריקס, והוא ממלא את הריאות בהציגו דיוקן אלגי של אמריקה האבודה. קשה לדעת אם גם בשנה רגילה הסרט הכה נפלא הזה היה זוכה באוסקרים לסרט, לבימוי ולשחקנית הטובה ביותר. אבל קשה להתעלם מכך שהוא מופץ על ידי חברת סרצ'לייט, שנרכשה על ידי אולפני וולט דיסני, בדיוק כמו אולפני מרוול שמפיקים את סרטי "הנוקמים". כך שבסוף כולם נבלעים.

כתוביות הפתיחה מספרות על מפעל לייצור קירות גבס בנבדה שנסגר ב-2011 אחרי 88 שנים. העיירה אמפייר שנבנתה סביב המפעל הפכה לעיירת רפאים, ופֶרן (שרך, וגם רפרנס לשמה הפרטי של מקדורמנד) נאלצה לנטוש את ביתה ולעבור להתגורר בואן שלה, שאותו היא מציידת כמיטב יכולתה. למכרים מהעבר בהם היא נתקלת בחנות היא אומרת שהיא אינה homeless אלא houseless. כלומר, היא בוחרת בחיי נוודות, נוסעת ממקום למקום בעקבות עבודות עונתיות, ובין לבין עוצרת להתבונן באתרי טבע שאינם נמצאים במסלול הטיולים הרגיל. הסרט עוקב אחריה במהלך קצת יותר משנה.

בתחילת הצפייה ראשונה חשבתי ש"ארץ נוודים" ממשיך את דרכו של "ענבי זעם" מ-1940, העיבוד הנפלא של ג'ון פורד לספרו של ג'ון סטיינבק על איכרים שנעקרו מאדמתם בשפל הגדול של שנות השלושים ונאלצו לנדוד מערבה בחיפוש אחר עבודה. בהמשך הבנתי שעל אף הדמיון בנקודת המוצא, כאן מדובר בהיעקרות שהיא גם נפשית. סרטה של קלואה ז'או – שכתבה, ביימה וערכה – מבוסס על ספר עיון בשם "ארץ נוודים: לשרוד את אמריקה במאה העשרים ואחד". פרט למקדורמנד (שגם הפיקה) ודיוויד סטרת'רן, כל האנשים שהיא פוגשת בדרך מגלמים את עצמם ומספרים את סיפוריהם שלהם על מה הביא אותם לפרוש מהמערכת. כל סיפור הוא עולם ומלואו.

בתחילת הסרט אנחנו רואים את פֶרן עוזבת את אמפייר ונוסעת במרחבים האדירים של נוודה המושלגת. כמה דקות אחרי כן הנופים מתחלפים במרחבים האדירים של בית אריזה של אמזון. זאת תמונה עתידנית מבהילה, רק שהעתיד כבר כאן – יש מאות בתי אריזה כאלה בארצות הברית. לינדה מיי, עמיתה לעבודה בפס האריזה, מזמינה את פרן ל"מפגש נוודי הגומי" באריזונה. בוב וולס, שמשתתף גם הוא בסרט, ייסד את המפגשים השנתיים האלה על מנת להעניק תמיכה לנוודים. בוויקיפדיה כתוב שהם נערכים מאז 2010, ומגיעים אליהם אלפי אנשים.

פרן שומרת בעקשנות על עצמאותה – את קורותיה אנחנו מגלים טיפין טיפין – והיא אינה ממהרת להיענות להזמנה. אך כשהעבודה באמזון מסתיימת והיא נאלצת לפנות את אתר הקרוונים, היא יוצאת דרומה ומצטרפת למפגש הנוודים במדבר. שם היא לומדת כישורי הישרדות בדרכים ומתיידדת עם אנשים שאת חלקם תשוב ותפגוש בהמשך הדרך. כשאני כותבת את המילים האלה אני חוזרת אל הסרט ומוצאת את עצמי בוכה שוב.

כמו ב"הרוכב", סרטה הקודם של ז'או על כוכב רודאו שבור, קשה להסביר את העוצמה הרגשית של "ארץ נוודים". האנושיות האותנטית, החשופה והנדיבה של לינדה, בוב, סוונקי ואנשים נוספים, רובם הגדול לא צעירים, מרחיבה את הלב. זה סרט מלא פיוט ורוח שאינו חוטא ברוחניקיות. יש בו רגעי אירוניה העולה מדימויים דוממים – פסל הדינוזאור הענקי בדרום דקוטה הופך ללא מילים לדימוי של אמריקה התאגידית, ורגע אחרי כן פרן מצלמת סלפי על רקע העתק גבס מוקטן של ראשי הנשיאים בהר הרשמור. אבל עיקר יופיו הוא בנופים האנושיים שלו, ונדמה שאין עוד כוכבת הוליוודית שהיתה יכולה להשתלב בו באופן כל כך טבעי.

דווקא בשל הצניעות הנראטיבית שלו, חובה לראות את הסרט הזה על מסך ענק שיאפשר לכם להישאב לתוכו. מהרו ועשו זאת. וונדר וומן תחכה לכם. ושלא תהיה טעות, "ארץ נוודים", הסרט השני בבימויה של אישה שזכה אי פעם באוסקר, היה צריך לזכות, לא רק בשנת הקורונה, אלא בכל שנה בעשור האחרון.

★★★★★5 כוכבים
Nomadland בימוי: קלואה ז'או. עם פרנסס מקדורמנד, דיוויד סטרת'רן. ארה"ב 2020, 107 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• המסך
• נשים בקולנוע
• פרנסס מקדורמנד

• Facebook
• Twitter
• Email

הבמאיווס אנדרסוןעובד על הסרט הבא שלו, שמתהדר בסוללת שחקנים מרשימה במיוחד. אנדרסון, שאולי יזכה למועמדות לאוסקר עם "אי הכלבים", החל בצילומי "The French Dispatch" בצרפת לפני כמה שבועות – סרט לייב אקשן כמיטב האנדרסוניות.

בסרט ישתתפו פרנסס מקדורמנד ("שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי"), ביל מארי, הכוכב העולה טימותי שאלאמיי ("קרא לי בשמך", "ילד יפה"), טילדה סווינטון ("סוספירה", "דוקטור סטריינג'"), בניסיו דל טורו וג'פרי רייט ("ווסטוורלד"). בשמועות: ליהוק אפשרי של בראד פיט, נטלי פורטמן ולאה סדו ("כחול הוא הצבע החם ביותר").

עוד כתבות מעניינות:
ערוץ הולמרק יפיק שני סרטי חנוכה מקוריים
חמישה סרטים שכולם ידברו עליהם בחורף הקרוב
זו כת? זו אורגיית קולנוענים? זה נאמן?

עלילת הסרט טרם פורסמה, אך מגזין אינדיווייר דיווח כי לפי מקורב להפקה זהו מכתב אהבה לעיתונאים העובדים בשלוחה של עיתון אמריקאי בפריז של המאה ה-20, והוא יתמקד בשלושה קווי עלילה.

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון|להורדה לאנדרואיד

• תרבות
• פרנסס מקדורמנד
• סרטים
• המסך

• Facebook
• Twitter
• Email

המספר 3 הוא מוטיב חוזר ב"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי". פרט לשלושת השלטים שמתניעים את העלילה, יש שלוש שרפות, שלושה מכתבים שכותב מפקח המשטרה, ושלוש מחוות של הענקת משקאות – פחית משקה מוגז בבית ספר, כוס של מיץ תפוזים בבית חולים, ובקבוק יין לבן במסעדה. בעוד הסצנה הראשונה כעוסה ואלימה, השתיים הבאות הן מחוות מפתיעות ומרגשות של מחילה.

סרטו השלישי של מרטין מקדונה, שזכה בארבעה פרסיגלובוס הזהב, בהם לתסריט ולסרט הטובים ביותר, אינו ניחן בתבנית עלילתית טיפוסית. מקדונה תיאר את תהליך הכתיבה כנקודת מוצא שהניבה רצף של תגובות – כל סצנה היא תגובה לקודמתה. בשום שלב אנחנו לא צופים מה עומד לקרות בהמשך, אך כשקורה מה שקורה, ההיגיון האנושי והדרמטי של מה שקרה משכנע לחלוטין (אפילו בסצנה המשמשת כמחווה מתקנת ל"כחום הלילה" זוכה האוסקר, שנוצר בדיוק לפני 50 שנה). על אף המבנה החופשי של העלילה, "שלושה שלטים" מהודק מאוד, עתיר הדים ומצלולים פנימיים, והמוטיבים החוזרים מייצרים מעין תבנית פיוטית התואמת את אווירת הבלדה האירית, שלה תורם גם שיר העם האירי "הוורד האחרון של הקיץ" (בביצועה השמיימי של הסופרן רנה פלמינג) המלווה את הדימויים הערפיליים בפתיחה.

פרנסס מקדורמנד זכתה בגלובוס הזהב, ותזכה גם באוסקר, על תפקידה כמילדרד הייז – שם שאולי נגזר מ"מילדרד פירס", מלודרמה אפלה מ־1945 על אימא שעושה הכל למען בתה הסוררת. כמו בת שמה הקלאסית, מילדרד היא אימא זאבה שעזבה בעל מכה. שבעה חודשים אחרי שבתה אנג'לה נאנסה ונרצחה, מילדרד שוכרת שלושה שלטי חוצות ביציאה מהעיירה שבה היא מתגוררת ומפרסמת בהם התרסה אדומה כלפי מפקח המשטרה ווילובי שחקירתו לא הניבה תוצאות. תושבי העיירה כואבים את כאבה של מילדרד, אבל כולם אוהבים את ווילובי (וודי הרלסון בתפקיד נוגע ללב) ולכן אינם תומכים במעשה. גם בנה רובי (לוקס הדג'ס מ"מנצ'סטר ליד הים") חש שהשלטים חושפים אותו ללחצים לא הוגנים. אבל הכי מכולם כועס השוטר דיקסון (סם רוקוול המעולה), גזען אלים שאמו מטפטפת רעל באוזניו, ורק ווילובי מצליח לרסן אותו ולהאמין שבבסיסו הוא אדם טוב. משם זה מתפתח לסרט על תשוקת נקמה שורפת ומכלה, אך גם משחררת, שעם היותו חדור בזעם ומררה, יש בו חמלה ומחילה, מה שהופך אותו לפצצה רגשית. או ליתר דיוק, סדרה של פיצוצים.

את המהתלות הברוטליות של מקדונה, "ברוז'" ו"שבעה פסיכופטים", הרבו להשוות לסרטים של האחים כהן, גם בגלל המוזיקה של המלחין הנפלא קרטר ברוול שעובד עם שלושתם. אבל לפני שעבר לקולנוע, מקדונה האירי בנה לעצמו מוניטין מפואר כמחזאי שכתביו נרקחו מארס וחומצה. הדיאלוגים שהוא כותב חדים וקולחים, עם היותם מילוליים ומפותלים. והם חורכים את הנשמה.

אחד הבולטים שבמחזותיו – "מלכת היופי מליניין" זוכה הטוני – עסק ביחסים בין רווקה ואמה השתלטנית, אבל סרטיו עד כה (בהם גם זוכה האוסקר לסרט הקצר מ־2004) סיפרו על מתנקשים למיניהם ונטפו מצ'ואיזם גברי. ב"שלושה שלטים" מקדונה יצר לראשונה גיבורה קולנועית מסעירה, וליהק אותה במקדורמנד, זוגתו של ג'ואל כהן, שהפכה את "פארגו" לסרטם האנושי והמרגש ביותר של הכהנים. הופעתה האירונית כאישה חסרת פחד שמתנהלת כמי שאין לה מה להפסיד, מהותית לגוון הרגשי של הסרט, שנע בטבעיות בין טרגדיה מצמררת, לאלגיה מהורהרת לקומדיה שחורה משחור (כולל השימוש הכי מגוחך ושובר לב ב"צ'יקיטיטה" של אבבא). לפעמים קשה לעמוד בעוצמת הרגשות שהסרט מעורר, אבל אז באה תפנית מפתיעה או בדיחה משחררת, או סצנה שקטה ויפהפיה שבה מילדרד משוחחת עם איילה בשדה.

סרט על:אם דואבת מאתגרת את המשטרה לפתור את רצח בתה
ללכת?כן, כן, כן. מסותת, חד ופוצע כמו יהלום שחור

• ביקורת סרטים
• סרטים
• פרנסס מקדורמנד