לעתים נדמה שאנחנו זקוקים לסיפורים האלה – עימותים גדולים מהחיים, מאבקים שמסוגלים להסעיר אותנו, לגרום לנו לקחת צד, ובעיקר להתרומם מהחיים האפרוריים. לאלה מבינינו שאוהבים ספורט יש את זה (כמעט) כל השנה, אבל לאלה שלא – זה משהו מיוחד. הסכסוך שהתעורר בין סטטיק לרון נשר הוא בהחלט דוגמא שכזו, אבל לאחרונה המציאות סיפקה לנו קרב נוסף במשקל כבד דווקא מעולמות המסך הקטן – רן שריג נגד אדיר מילר.

הקומיקאי המצליח בישראל – בין אם אתם אוהבים את זה או לא – חטף לאחרונה אש מהחבר לשעבר, בעקבות סיומה של "צומת מילר" ושידור חוזר של אחד הסיטקומים המצליחים במדינה, "רמזור". מי שהחלה אותו היתה דווקא זוגתו של שריג, דנה ספקטור, שצייצה: "קשה לי לראות את אדיר מילר מדבר ומתראיין בכל מקום על רמזור 'שלו' . רמזור ש'אני כתבתי'. רמזור 'שאני לקחתי בשבילה השראה מהחיים והחברים האמיתיים שלי'. את רמזור כתב ויצר אדיר ביחד עם רן שריג , בן הזוג שלי". זה, כמובן, נכון מבחינה עובדתית.

גם שריג עצמו הגיב לדברים – הוא כתב בעמוד הטוויטר שלו שהוא היה מעורב ברמזור "מהפיילוט עד לפרק הסיום. כל העונות. כל פסיק וכל נקודה", טען שהוא זה שהמציא את הכינוי "גיסנו", סיפר על לפחות שני פרקים שמבוססים על חייו (ביניהם, הפרק הראשון של העונה השניה, "זהירות אשתי באוטו", שגם זכה בפרס אמי בינלאומי), והוסיף ש-"אין דרך לצאת מריב יוצרים טוב אבל השותף שלי לשעבר עבר כל גבול".

אבל נשאלת השאלה, איך בדיוק מילר הסתדר בלעדיו? ובכן, הטלוויזיה סיפקה לנו תשובה לא רעה בעזרתה של "צומת מילר" – הסדרה שהייתה אמורה להיות הגלגול השני של "רמזור" (כולל שיר פתיחה בביצוע מוקי), זו שבאה בעקבותיה אבל הפעם, ללא שריג בתור כותב-שותף. הפרמיס של כל אחת מהסדרות בהחלט שונה, גם אם מעט דומה: אם ב"רמזור" עקבנו אחר סיפורם של שלושה גברים במצבים שונים בחיים, בהשראתם הפערים בין מילר לשריג, הרי ש"צומת" עוקבת צמוד יותר אחר המציאות של אדיר מילר לבדו, שמגלם בה את עצמו בתור קומיקאי שנאלץ להתמודד עם מצבים משונים.

גם שריג המשיך לעשות טלוויזיה, בשתי גרסאות שונות אך מתקשרות אחת עם השנייה: ראשית היתה ההופעה שלו בעונה הראשונה של "מחוברים" מ-2010, ושש שנים לאחר מכן אותו סיפור נגלל גם בסדרה משלו – "מסובך", ששרדה עונה אחת בלבד בערוץ 10, כמו לא מעט סדרות. גם היא, בדומה ל"צומת מילר", מבוססת על חייו האמיתיים של היוצר: סיפורו של גבר גרוש וסטלן שמתאהב בבחורה צעירה ממנו.

זה גם לא ההבדל היחיד בין הסדרות – "צומת מילר", שסיימה ביום ראשון האחרון (5.6) את עונתה הרביעית ואחרונה, סטתה לכיוון הבידורי נטו. בדומה למילר עצמו, היא הלכה על הצחוק הפשוט, המיינסטרימי, ללא העוקץ שרן שריג הצליח להחביא בין השורות של "רמזור".

"מסובך", לעומת זאת, הייתה סדרה הרבה יותר כואבת. אם "צומת מילר" נועדה לזוגות שמחפשים להעביר ערב קליל, "מסובך" היתה סדרה לרווקים שמחפשים הזדהות בערב מבוזבז. היא סיפקה לצופה הבודד את כל הדברים שיחברו אותו אליה – רגש טהור שלא פוחד לגעת בתחושות היותר אפלות ועצובות שקיימות בליבו של אדם. קצת כמו במציאות, ב"מסובך" הקשיים מגיעים קודם, והאושר – כמו בסצנה המדהימה בסיום הסדרה בה דורון, הגיבור, נותן לבת שלו לנהוג וזוכה לסוף אופטימי נדיר – מגיע לעתים רחוקות.

אם להשתמש בתיאוריה שעמדה בבסיס סדרת המריבה – אדיר מילר, או לפחות הדמות שמצטיירת ב-"צומת מילר", העביר את כל הסדרה לדמות האדומה ברמזור. הוא חי בתוך המיינסטרים, בתוך השגרה, וגם מרוויח ממנה לא רע. שריג, לעומתו, נשאר כדמות ירוקה ברמזור חצי מקולקלק בו מופיעה בהבזקים הדמות השחורה הנסתרת. הסדרה שלו הייתה פחות נוחה לעיכול עבור הרוב, אבל היה בה משהו יותר אותנטי.

ההצלחה של "רמזור" הגיעה בזכות היכולת של שריג לאזן את הקלילות והקומיות של מילר. להבדיל אלף אלפי הבדלות, זה קצת כמו האופן בו לארי דייויד הציני והמתוחכם הוסיף את התבלין הנכון לקלילות וה-'לייקאביליות' של ג'רי סיינפלד כדי ליצור את ההצלחה של "סיינפלד". היין והיאנג, הם אלו שהביאו את הסדרה להצלחה שלה, ושריג הוא חלק בלתי נפרד מזה, ואת זה אין למילר איך להכחיש.

• המסך
• סדרות
• קשת
• ערוץ 12
• רמזור
• צומת מילר
• רן שריג
• סכסוך

• Facebook
• Twitter
• Email

16. "אכזריות בלתי נסבלת"

היה זה רגע כואב, אי אז ב־2003, כשהאחים כהן פישלו לראשונה. עד אז הפילמוגרפיה שלהם הנפיקה סרטים שנעים על הטווח שבין מעניין למדהים והיה נראה שאף ז'אנר לא נמצא מחוץ לטווח היכולת שלהם. עד שבן לילה הרגיסטר שלהם העמיק וצלל היישר אל עמק המביך והמבזה. סרט שרצוי לשכוח, אבל קשה.

[tmwdfpad]

15. "לחסל את הליידי"

ברור מה משך את האחים כהן ברימייק לקומדיה הבריטית הכיפית מ־1955: גלריה של דמויות מפוקפקות מתכננות פשע מושלם ופוגשות את גורלן המר בשלל דרכים אירוניות. למרבה הצער ואף שטום הנקס משתדל מאוד בתפקיד הראשי, התוצאה הייתה כישלון חסר חן וקצב.

14. "לקרוא ולשרוף"

הבעיה עם "לקרוא ולשרוף", מלבד העובדה שהגיע אחרי ההצלחה האדירה של "ארץ קשוחה", היא משבר זהות: הוא אמור להיות מצחיק או מותח? האם הוא מכוון גבוה או נמוך? כנראה זה לא מאוד משנה, כי הוא נכשל בכל המדדים, למרות קאסט מפואר ותסריט שהיה אמור להיות מעולה על הנייר. אבל רק על הנייר.

13. "בייבי אריזונה"

הסרט השני של האחים כהן – קומדיית פשע עם לב חם וטוב – לא הייתה יכולה להיות שונה יותר מסרטם הראשון, "רציחות פשוטות", וניבא את הוורסטיליות העתידית שלהם. האם זה מספיק בשביל לפצות על כך שהסרט הוא קומדיה מוזרה אבל גנרית? רק לפעמים.

12. "האיש שלא היה שם"

זו הייתה רק שאלה של זמן מתי האחים יצלמו סרט שהוא פילם נואר מוצהר, והם לא אכזבו – צילום מפעים של רוג׳ר דיקנס, הפעם בשחור־לבן קודר אבל חם ותסריט שסידר לבילי בוב ת׳ורנטון את רגע השיא בקריירה שלו כאדם פשוט שמתנסה בחטא, מתנסה בצדקה ומגלה ששניהם צדדים לאותו המטבע.

11. "אחי, איפה אתה?"

בקריירה שפירקה את אמריקה לגורמים כמעט בכל היבט, "אחי, איפה אתה?" הוא אולי פיסת האמריקנה האולטימטיבית של האחים: ממתק קולנועי שמתרפק על מוזיקה עממית, דמויות פולקלוריסטיות ונופים שורשיים. אודיסיאה סאטירית מקסימה בצל השפל הגדול.

10. "בתוך לואין דיוויס"

בלדה לאמן הנאבק על מקומו בעידן מוזיקלי אבוד (ניו יורק של שנות ה־60, גריניץ' וילג', רגע לפני שבוב דילן עולה לגדולה). האחים מעולם לא העניקו לנו סרט נוגה כל כך ששורט את הנשמה. ההומור חד כתמיד, אבל הפעם הוא דק ומאופק ומשתלב בגוון העגום של הסרט.

9. "אומץ אמיתי"

כשנודע שהאחים הולכים להחיות מחדש את הקלאסיקה של ג׳ון וויין, רבים חששו שזה ייגמר כמו "לחסל את הליידי", אבל בדיעבד אי אפשר שלא להתפעם מהמערבון המודרני והמותח הזה. הסגנון הישיר והחד של הסרט היה גם ההפך הגמור מהמערבון הקודם שלהם, "ארץ קשוחה", שהיה גם להצלחה הקופתית הגדולה שלהם.

8. "רציחות פשוטות"

בהשוואה לסרטים שהקנו לאחים כהן את תהילתם, "רציחות פשוטות" יכול להיראות מחוספס וראשוני. אבל מילה שאי אפשר להדביק לו היא "בוסרי": התסריט המהודק, הצילום המסוגנן והקאסטינג המדויק מוכיחים מהרגע הראשון שכל מה שהפך אותם ליוצרים גדולים היה שם מהסרט הראשון. יותר מכך, נדמה שכל מה שהם אוהבים ומאמינים בו בקולנוע היה ידוע להם כבר מנקודת ההתחלה. המנעד היצירתי השתפר והתרחב, כמובן, אבל "רציחות פשוטות" – תחשבו על השם הזה, על התחושה שהוא משרה – הוא מניפסט אמנותי.

7. "הקפיצה הגדולה"

סרט שמוכיח שלפעמים גם סרטים של האחים מובנים באיחור, בייחוד כשהם עושים קומדיות כל כך עדינות ומלאות סאבטקסט. האחים יצרו עם טים רובינס (והם היטיבו לנצל את היכולות שלו בגילום דמויות חולמניות וקצת מטופשות) עולם קולנועי מושפע מקומדיות הוליוודיות מהסוג שהיו עושים בשנות ה־30, באווירת פרנק קפרה ("אלו חיים נפלאים"). הסרט אמנם לא זכה לביקורות טובות כשיצא, אבל היום כולנו כבר עושים איתו את ההולה הופ. מעשיית חג מולד מהסוג שרק שני יהודים יכולים לעשות.

6. "ארץ קשוחה"

הרומן של קורמק מקארת'י, השריף העייף טומי לי ג'ונס והתספורת (טוב, פאה) האיומה של חווייר ברדם מתגבשים למותחן ניהיליסטי בעולם ללא רחמים, אי שם על גבול טקסס־מקסיקו, בסרט שהוא מופת של בניית נרטיב ועיצוב דמויות. התוצאה? ארבעה אוסקרים.

5. "יהודי טוב"

דיוקן נטול כחל וסרק של יהודיות באמריקה, כזה שרק יהודים יכולים לאייר. הסרט מזוקק ומדויק להפליא, אכזרי יותר – בדרכיו המפתיעות – מ"ארץ קשוחה" והצחוק נתקע בגרון, אך בסופו הוא מצטבר למסה אקזיסטנציאליסטית מרגשת, על הציר בין ספר איוב לשרודינגר.

4."צומת מילר"

אריסטו, רוברט מקי וכל מנחה בסדנת כתיבה יודעים שבלי רצון ומעצור אין סיפור. אך אצל הכהנים זה אחרת. ב"צומת מילר" איש אינו יודע מה הגיבור רוצה, ובסופו של דבר גם הוא לא. אבל ההתחכמות הזאת מולידה סיפור כביר: סרט פשע אפי, עמוק וקורע לב. על קצה המזלג, שלוש סצנות בלתי נשכחות: ניסיון ההתנקשות הכושל בבוס מאפיה אירי עם כישורי הישרדות מסחררים (אלברט פיני), הרפליקה מקפיאת הדם של גבריאל ביירן בסיום וכמובן, השוט הבלתי נשכח עם הכובע המתעופף ביער, שכל כולו כושר המצאה כהני טיפוסי.

3. "ברטון פינק"

הסרט שבעקבותיו שונו חוקי התחרות הרשמית של פסטיבל קאן בגלל זכייה ביותר מדי פרסים. ספר דניאל, שמעסיק את ברטון פינק בסרט זה יעסיק גם את האחים מכאן והלאה, וכך גם השאלה – אם אנחנו שבים לחיים, איזה מין חיים אלה?

2. "פארגו"

פרנסס מקדורמנד הנפלאה, בתפקיד השריף ההריונית והנבונה שדבר לא חומק מעיניה, מעניקה הומניות חמה (ודי נדירה אצל הכהנים) לדרמת המתח הקפואה ומקפיאת הדם הזאת, שהניבה סדרת טלוויזיה מופתית לא פחות – שקיבעה אותו כסרט המזוהה ביותר עם האחים.

1. "ביג ליבובסקי"

ג'ף ברידג'ס סיפר פעם שכשהוא נתקל בסרט הזה בטלוויזיה, הוא מחליט לחכות עד שיופיע הג'יזס, ואז נשאר לצפות עד הסוף. למי מאיתנו זה לא קרה לפחות חמש, שש, 7,000 פעם? ככה זה עם תופעת הקאלט הזו, שראויה לתואר "הסרט המהנה בכל הזמנים".

"יחי הקיסר!"

• האיש שלא היה שם
• אחי
• בתוך לואין דיוויס
• רציחות פשוטות
• הקפיצה הגדולה
• ארץ קשוחה
• יהודי טוב
• צומת מילר
• ברטון פינק
• פארגו
• ביג ליבובסקי
• יחי הקיסר
• לחסל את הליידי
• ביג לבובסקי
• סרטים
• תרבות
• האחים כהן