לפני כמה שנים קראתי בהמלצת ידיד את רב המכר ההולנדי "ארוחת הערב" מאת הרמן קוך. במהלך הקריאה נהניתי מהכתיבה המיומנת, שחושפת בהדרגה מיני סודות מטלטלים, אבל בסופו של דבר חשתי שהכל היה קצת נוסחתי (גם אם במכוון) ופשטני מדי, והספר לא הותיר בי חותם. כשישבתי לצפות בסרט הקוריאני "משפחה נורמלית" לא ידעתי שהוא מבוסס על הספר, ושום דבר במהלך הצפייה לא הזכיר לי אותו. רק לפני שהתחלתי לכתוב את הביקורת גיליתי את הפרט הזה, ועכשיו אני מנסה לפענח מדוע אהבתי את הסרט יותר מאשר את הספר שדי התפוגג מזיכרוני.

>>

יש לציין שב-2017 נוצר עיבוד אמריקאי ל"ארוחת הערב", עם ריצ'ארד גיר ולורה ליני, שקיבל ביקורות מעורבות וכשל בקופות (לפניו נוצרו עיבודים קולנועיים לא מהוללים גם בהולנד ובאיטליה). לא ראיתיו, אך לפי התקציר הוא הרבה יותר נאמן לספר מאשר הסרט הקוריאני, וזה נאמר לטובתו של השני (או, בעצם, הרביעי במספר עד כה). גם ב"משפחה נורמלית" יש מידה של נוסחתיות שמעניקה לו תבנית של תרגיל מחשבה מוסרי, אבל הבימוי החד והאלגנטי זורה עליו דוק של אימה, ואפילו אכזריות, ומייצר דרמה משפחתית מתעתעת וטעונה.

סצנת הפתיחה המצמררת נכנסת ישר לעניינים. היא מתארת עימות אלים בין שני נהגים, שהורג אחד מהם ושולח את בתו בת השמונה לבית החולים. הילדה מטופלת על ידי רופא, שאחיו הבכור הוא עורך הדין שמייצג את הפוגע, בן למשפחה מאוד עשירה ומקושרת. בהמשך נגלה שהאירוע בכביש – שתועד בווידאו שהפך לוויראלי – אינו מוקד הדרמה, אלא שהוא מתפקד כאקספוזיציה סמלית למארג המעמדי והמוסרי שנבחן בסרט. שני האחים ורעיותיהם נוהגים להיפגש מדי חודש לארוחת ערב במסעדה יוקרתית, בה עורך הדין – שיש לו בת זוג חדשה וצעירה עם חזות של דוגמנית – יכול להפגין את עושרו.

בנו של הרופא סובל מבריונות בבית הספר, ובת דודתו מנסה להפיג את בדידותו. כשהיא מבקרת אצלו, הם צופים יחד בהנאה בווידאו של ההרג בכביש, שנראה כמו סצנה מסרט אקשן. ערב אחד הם יוצאים למועדון, ועושים דבר נורא שנקלט במצלמת אבטחה. גם הווידאו האלים הזה הופך לוויראלי, אבל רק ההורים מזהים מי הם העבריינים בסרטון. השאלה המרכזית היא מה הם יעשו עם הידיעה הזאת. הדרמה שמתפתחת מכאן מפתיעה שוב ושוב, ומשאירה אותנו דבוקים למסך. התפניות העלילתיות מבוססות היטב בעיצוב הדמויות ומניעיהן המשתנים, כשהמטוטלת המוסרית נעה בין האחים משני צידי השולחן, בסדרה של שלוש ארוחות ערב. באופן טבעי רופא הילדים וזוגתו מעוררים יותר סימפטיה, אבל התסריט מסבך את העניינים באופן שאינו מקל על שיפוט מידי.

אולי יהיו לכם מוכרים מסדרות קוריאניות, אבל לנו לא. "משפחה נורמלית". צילום: יח"צ

התבנית הדרמתית של מפגש חברתי לארוחת ערב, באופן שמעלה על השולחן שלל מתחים מודחקים, עמדה בבסיס סרטים כמו "ארוחה עם חברים", "זרים מושלמים" ו"תיק שחור". "משפחה נורמלית" משתמש בתבנית הזאת באופן נבון, תוך הקפדה על קומפוזיציות מחושבות, שתורמות לעיצוב המתח הדרמתי הנבנה מתחת לשולחן. רק קלוז אפ אחד של מעיכת חיפושית היה מיותר בעיני מפאת היותו קלישאה קולנועית עתיקת יומין.

ארבעת השחקנים הבוגרים מעולים. כולם כוכבים במולדתם, ואולי תזהו את חלקם מסדרות קוריאניות. לא הכרתי את את הבמאי הור ג'ין-הו, אף שזה סרטו התשיעי. אני קוראת שסרטיו הראשונים היו דרמות רומנטיות, ואחריהן עבר לביים דרמות היסטוריות, בהן עיבוד לרומן המכתבים "יחסים מסוכנים" מאת פייר שודרלו דה לאקלו. אף שסרטיו זכו להצלחה באסיה, נראה ש"משפחה נורמלית" הוא סרטו הראשון שזוכה להפצה מסחרית במערב מחוץ למעגל הפסטיבלים. שמחתי להכיר.
4 כוכבים
A Normal Family בימוי: הור ג'ין-הו. דרום קוריאה 2023, 116 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע קוריאני

בסצנת הפתיחה של "חיים שלמים" אנחנו צופים מרחוק בשלושה אנשים היושבים בבר – אישה אסיאתית ושני גברים, לבן ואסיאתי. מעל התמונה נשמע דיאלוג בין גבר ואישה בלתי נראים, המנסים לפענח מה טיב היחסים בין השלושה, והאם האישה היא בת זוגו של אחד מהגברים. הדוברים הבלתי נראים אינם דמויות בסרט, ונקודת המבט החיצונית הזאת לא תחזור יותר. אבל זו אחת הסצנות הטובות ביותר בסרט. הבעיה היא ששום דבר בשתי המערכות הראשונות, שחוזרות שנים רבות אחורה ומתפקדות כאקספוזיציה מאוד ארוכה, לא משתווה אליה. רק במערכה השלישית, שבה "חיים שלמים" חוזר אל אותה סצנה, הוא מתגבש למשהו מעניין ונוגע.

סרט הביכורים של המחזאית סלין סונג, קנדית ילידת דרום קוריאה, זכה בארה"ב לביקורות משתפכות, שמכתירות אותו כאחד הסרטים הטובים ביותר של השנה וצופות לו מועמדויות לאוסקרים. אני משערת שזה נובע מהמיעוט הנוכחי של סרטים אמריקאים שמנסים לעסוק באמת ובתמים בטבען של אהבת אמת וערגה בלתי ממומשת. אבל אותה ערגה, שעוצבה על המסך בשוטים מעודנים ומתפייטים (כמו מיסגור השחקנים דרך חלון של רכבת תחתית, ודימויים חוזרים של איש ואישה עומדים זה מול זה בלי לגעת), נראתה לי מעושה מדי. לא פעם "חיים שלמים" הרגיש כמו חיקוי אמריקאי של סרט אסיאתי אומנותי.

נא יאנג והא סונג הם ילדים המתגוררים בשכנות זה לזו בדרום קוריאה. שניהם תלמידים הכי טובים בכיתה, אבל היא קצת יותר. יום יום הם הולכים יחד הביתה בתום הלימודים, עד שנא יאנג מספרת להא סונג שמשפחתה עומדת להגר לטורונטו. 12 שנים אחרי כן הא סונג מסיים את שירותו הצבאי, ונא יאנג, ששינתה את שמה לנורה, עוברת לניו יורק, שם היא רוצה לפתח קריירה של מחזאית (מסלול דומה לזה שעשתה יוצרת הסרט). הא סונג, שהשתלב בשוק העבודה וחי חיים של שגרה שוחקת, יוצר איתה קשר דרך פייסבוק, והם מתחילים לשוחח דרך סקייפ. השיחות ביניהם לא מאוד מעניינות, ולא מבהירות מדוע השניים מעוניינים להמשיך את הקשר, מעבר לאיזה זיכרון ילדות רחוק.

כאמור, הסרט מתחיל באמת רק במערכה השלישית, כשלדרמה מצטרפת דמות שלישית, שהיא בעצם הכי שלמה, מורכבת ונוגעת ללב. בריטריט כתיבה נורה פוגשת את ארתור היהודי, והשניים מתחתנים. כעבור 12 שנים נוספות, כשהא סונג טס לניו יורק לפגוש את נורה, בתקווה לא מוצהרת לגרום לה לעזוב את בן זוגה ולבחור בו, הדרמה המרפרפת מתחילה להתגבש דווקא סביב יחסו של ארתור להחלטתה של נורה לפגוש את בן מולדתה.

בתחילת יחסיהם נורה מספרת לארתור על איזה קונספט קוריאני של רומנטיקה המכונה ין-יאן, שלפיו אוהבים אמיתיים הם כאלה שנפגשו פעמים רבות בחיים קודמים. למול התפיסה השמימית של אנשים שנועדו זה לזו, ישנה הזוגיות הנוחה והלא מאוד רומנטית של צמד הכותבים. בעודם שוכבים במיטה, ארתור עצמו מעלה את השאלה מה היה קורה אילו נורה פגשה מישהו אחר בריטריט – האם היתה מתחתנת איתו. ברור שהוא מאוהב בה, השאלה היא אם זה הדדי, והערגה שלו לאשתו היא בעצם הלב הפועם של הסרט.

הסצנה במיטה כתובה יותר טוב מכל מה שקרה על המסך עד אז. בכלל, הדיאלוגים בין נורה (גרטה לי) וארתור (ג'ון מגרו המצוין) הרבה יותר עמוקים ומעניינים מכל שיחותיה עם הא סונג. מה שבכל זאת מושך אותה אל הבחור הקוריאני – מעבר לערגה למשהו שלא מומש – הוא היותו יפה כל כך. למען האמת, הוא יפה מדי לתפקיד של גבר קוריאני ממוצע. הא סונג מגולם על ידי טאו יו, כוכב קולנוע וטלוויזיה קוריאני (יליד גרמניה). אפשר, ואפילו מומלץ, לראותו בנטפליקס בסדרה הרומנטית המבדרת "Love to Hate You". הוא מגלם שם כוכב של קומדיות רומנטיות עם להקת מעריצות צמודה. התפקיד ההוא הרבה יותר מתאים לטאו יו, שאכן נראה כמו כוכב של קומדיות רומנטיות. ב"חיים שלמים", לעומת זאת, יופיו הרב נדמה לא מתאים לדמות שהוא מגלם, ותרם לתחושה שהסרט מתייפייף קצת יותר מדי. בכל זאת, המערכה השלישית של הסרט ראויה לכל התשבוחות, וכדאי לראות את הסרט בשבילה.
3.5 כוכבים
Past Lives בימוי: סלין סונג. טאו יו, גרטה לי, ג'ון מגרו. ארה"ב 2023, 105 דק'

• ביקורת סרטים
• סרטים
• המסך
• קולנוע קוריאני

"נולדתי כשהיא נישקה אותי. מתתי כשהיא עזבה אותי. חייתי כמה שבועות בזמן שהיא אהבה אותי". לחיווי הפיוטי הזה מתוך "במקום בודד" של ניקולס ריי (1950) אין שום קשר לעלילת הסרט הקוריאני "החלטה לעזוב", אך הוא עלה בזיכרוני כשישבתי לכתוב עליו. המפרי בוגארט אומר אותו לאהובתו – זה משפט מתוך תסריט שהוא כותב – רגע לפני שהוא מאבד אותה. משהו מהערגה האינסופית ומהפספוס שעולים מהמילים האלה מהדהד בסרטו הנפלא של פארק צ'אן-ווק, שיש בו מין הפטאליות הרומנטית שאפיינה את הפילם נוארים הגדולים של פעם.

שמו של הבמאי הקוריאני נלחש בהתרגשות בין באי פסטיבלי הקולנוע בארץ ובעולם, אבל סרטו היחידי שהוצג בישראל באופן מסחרי היה "שבעה צעדים" (Oldboy) מ-2003, שככל הנראה נרכש להפצה על תקן מותחן נקמה אלים, ולא כיצירת המופת הטראגית שהוא. הקולנוע של פארק נודע בשילוב של ברוטאליות עם פיוט ועומק פסיכולוגי. אך ב"החלטה לעזוב" פארק ושותפתו לכתיבה מאז "סימפטיה לגברת נקמה", ג'ונג סו-קיונג, פונים לכיוון שונה. העלילה עדיין סבה סביב מקרי רצח, אבל הדגשים השתנו, ואת הברוטאליות – שעקבותיה נראים בתמונות דוממות – עוטפת עדנה. התוצאה היא סרט אהבה יפה להפליא, שזיכה את פארק בפרס הבימוי בפסטיבל קאן. באומרי אהבה אני מתכוונת לכמיהה לאהבה, שהיא המחולל הגדול של כל השירים והספרים והסרטים, אלה שבהוליווד כבר מזמן שכחו איך עושים.

האי-ג'ון (פארק האי־איל מ"זכרונות מרצח" של בונג ג'ון-הו) הוא בלש במשטרת בוסאן שבדרומה של קוריאה הדרומית. אשתו מזה 16 שנים עובדת בכור הגרעיני באיפו שבצפון המדינה. האי-ג'ון מתאחד עם אשתו בבית שבאיפו רק בסופי שבוע, והם מספרים זה לזה שנישואים כאלה יכולים לשרוד, אם כי סצנת הסקס היחידה בסרט מספרת לנו סיפור שונה. יום אחד האי-ג'ון נקרא עם שותפו לחקור את מותו של מטפס הרים חובב שנפל אל מותו מצוק גבוה. אלמנתו הצעירה והיפה סאו-ריי (טאנג וויי מ"תשוקה, זהירות"), שברחה לקוריאה מסין, מקבלת את החדשות בקור רוח, והופכת לחשודה ברצח.

האי-ג'ון, שסובל מאינסומניה, מתחיל לעקוב אחריה בלילות ומפתח בה עניין שמעבר לחקירה. הוא יושב במכוניתו מחוץ לדירתה ומבעד למשקפת שלו נדמה שהוא רואה את עצמו יושב לצידה ולוכד במאפרה את האפר שנופל מהסיגריה שלה. רק כך, כשהוא מציץ עליה, הוא מצליח להירדם. לפעמים, כשהוא לא רואה, גם היא מציצה עליו. האם סאו-ריי, אחות סיעודית המטפלת באנשים זקנים שאוהבים אותה במיוחד, היא עלמה במצוקה הזקוקה להגנה או פאם פטאל? או שאולי יש עוד אופציות מעבר לדיכוטומיה הישנה? הרבה תקריבים של עיניים, בהם כאלה של טפטוף טיפות ראיה לתוכן, מפנים את תשומת הלב של הצופים לעצם המבט הסובייקטיבי שרואה מה שהוא רוצה לראות.

מפותל כמו סיפור של אגאתה כריסטי, אבל זה לא בהכרח העיקר פה. "החלטה לעזוב"

ועכשיו לציטוט מתוך הסרט עצמו. באחד ממפגשיהם סאו-ריי אומרת להאי-ג'ון "קונפוציוס אמר: אנשים חכמים אוהבים את הים, אנשים טובים אוהבים את ההר. אני לא טובה, אני אוהבת את הים". בעלה המנוח ללא ספק אהב הרים, אם כי מתקבל הרושם שלא היה איש טוב כלל וכלל, כך שהמשפט שרומז לתהום שהפרידה ביניהם עשוי להתפענח כהטעיה. גם השוטר מתואר כאיש של הרים – הסרט רומז לכך בכמה דימויים – בעוד היא אכן מזוהה עם הים שכוחו גדול מזה של ההר. היא הגיעה לקוריאה דרך הים, וכמו נולדה ממנו. בינה לבין האי-ג'ון יש גם פער של שפה. שליטתה בקוריאנית אינה טובה, ולא פעם היא נסמכת על אפליקציית תרגום בטלפון כדי לתרגם לו משפט שאמרה בסינית, או להבין מה הוא אמר לה. הדימוי הזה של פער בניסוח ובהבנה בין הגבר והאישה נבנה לאורך הסרט, ומניב את אחד הביטויים הכי יפים ומרגשים לאהבה שראיתי על המסך מזה זמן.

בעודו נופל באהבה, האי-ג'ון ממשיך לחקור את האפשרות שסאו-ריי רצחה את בעלה, ובמקביל עסוק בתיקים נוספים. עלילת החקירה המשטרתית עתירת פרטים ומפותלת כמו סיפור של אגתה כריסטי. היא משמשת בסיס חמקמק להתפתחות היחסים בין האי-ג'ון וסאו-ריי, וגם מאירה אותם באור סמלי. כך, למשל, הסצנות שבהן הוא חוקר אותה מדומות לחיזור אינטימי. זה מתבטא בכך שהוא מזמין להם את המנות הכי יקרות מהמסעדה שממנה השוטרים נוהגים להזמין אוכל, וגם בצילום האינטימי ובמשחקי הפוקוס. ואז, בדומה ל"ורטיגו" של היצ'קוק, שרוחו שורה על הסרט, הסיפור כמו מסתיים ומתחיל מחדש. העושר והדיוק של התסריט עתיר הרבדים ניבטים מבעד למבע קולנועי מכשף. הבחירות הוויזואליות עתירות ההשראה של פארק בתחומי העיצוב, הצילום והעריכה מפתיעות שוב ושוב, ומגלות לנו שאומנות הקולנוע עדיין לא מוצתה, למרות הרושם השונה שעולה מרוב התוצרת ההוליוודית של העת האחרונה.

5 כוכבים. Decision to Leave בימוי: פארק צ'אן-ווק. עם טאנג וויי, פארק האי-איל. קוריאה הדרומית 2022, 139 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• המסך
• קולנוע קוריאני

בבילון

3 שעות ו-9 דקות נמשך סרטו של דמיאן שאזל ("וויפלאש", "לה לה לנד") על הוליווד בשנות העשרים ההוללות. הסרט מתמקד בשלוש דמויות מרכזיות – כוכב וותיק (בראד פיט) ושחקנית עולה (מרגו רובי) שמתמודדים עם המעבר לקול, ועוזר הפקה צעיר (דייגו קאלבה) שנע בין שניהם. זה סרט דחוס ופרוע (ומלא הפרשות מכל הסוגים, כולל חרא של פיל כבר בפתיחה) על הקסם של ראשית ימי הקולנוע ועל הנהנתנות היתרה שהביאה לקיצו. הסרט פיצל את המבקרים וכשל בקופות בארה"ב. הפצתו בשאר העולם התעכבה, כנראה בשל ציפיות לגרוף פרסים שיעזרו לשכנע אנשים לרכוש כרטיסים. שלושת השחקנים והסרט היו מועמדים לגלובוס הזהב, אבל רק המלחין ג'סטין הורוויץ זכה.
מועד יציאה לאקרנים: 19.1

הלוויתן

דארן ארונופסקי ("רקוויאם לחלום", "ברבור שחור") עיבד למסך מחזה מאת סמואל ד. הנטר (שגם כתב את התסריט) על גבר שסובל מהשמנת יתר חולנית ואינו יוצא מביתו. צ'רלי המתבודד מעביר שיעורי ספרות בזום ומנסה לחדש את יחסיו את בתו המנוכרת. כוכב שנות התשעים ברנדן פרייזר ("המומיה") עטה על עצמו חליפת שומן לצורך הקמבק שזיכה אותו בשלל פרסים. עם זאת, נשמעו גם קולות שביקרו את הבחירה ללהק שחקן שאינו שמן באופן טבעי, וטענו שהסרט מחזק סטריאוטיפים שליליים על שמנים.
מועד יציאה לאקרנים: 26.1

סנט-עומר

זוכה אריה הכסף (הפרס השני) בפסטיבל ונציה, שנבחר לייצג את צרפת באוסקר 2023. סרטה העלילתי הראשון של הדוקומנטריסטית אליס דיופ עוקב אחר סופרת בשם ראמה שנוסעת לעיירה בצפון צרפת לסקר את משפטה של מהגרת מסנגל, שזנחה את תינוקה על שפת הים כדי שהגאות תשטוף אותו. הצעירה מודה באשמה, אבל לא מספקת הסברים. ראמה, שרוצה להשתמש בסיפורה של הצעירה כבסיס לגרסה מודרנית של המיתוס של מדאה, מופתעת לגלות שחייה דומים לשלה בשלל מובנים. דיופ כתבה את התסריט בהשראת מקרה אמיתי, ואף השתמשה בתמלילים מהמשפט המקורי.
מועד יציאה לאקרנים: 2.2

רוחות אינישרין

סרטו של מרטין מקדונה הוא אחד המהוללים ועתירי הפרסים של 2022, וצופים לו אוסקרים לתסריט, לקולין פארל, ואולי עוד. פארל וברנדן גליסון, שכבר שיתפו פעולה עם מקדונה ב"ברוז'", מגלמים שני חברים המתגוררים באי בדיוני באירלנד של 1923, ימי מלחמת האזרחים. פארדיק (פארל) וקולם (גליסון) נהגו ללכת מדי יום לפאב לשתות בירה יחד, עד שיום אחד קולם מנתק את יחסיו עם פארדיק בלי לתת סיבה. פארדיק הפגוע והנואש לא מוכן לוותר, וזה דוחף את השניים להתנהגויות קיצוניות עם תוצאות הרות גורל. הסרט זכה בפרס גלובוס הזהב לסרט הטוב ביותר בקטגוריית הקומדיה, אבל רבים יתקשו להבין איפה הקומדיה. הדמות הכי חביבה בסרט היא האתון הקטנה של פארדיק, שמקדונה הזכיר אותה שוב ושוב בנאומי הזכייה שלו.
מועד יציאה לאקרנים: 2.2

TAR המנצחת

16 שנים חלפו בין "ילדים קטנים", סרטו השני והמשובח של טוד פילד, וסרטו הנוכחי. בין לבין הוא השקיע את מרצו בכמה פרויקטים שלא צלחו, אבל הוא לא אמר נואש וזכה בחתיכת קאמבק. הסרט עתיר הפרסים – רובם הולכים לקייט בלאנשט שמרביצה הופעה מזהירה – עוקב אחר המנצחת הראשונה של תזמורת ברלין, שמעשיה המפוקפקים מסבכים אותה. דמותה של לינדה טאר היא תרכובת של מנצחות ומנצחים מוכרים, ובאמצעותה הסרט קורא תיגר על פוליטיקת הזהויות (המנצחת מרין אולסופ כבר הביעה התנגדותה לסרט). זה סרט יוצא דופן, חד כמו סכין, כתוב, מבוים ומשוחק לעילא.
מועד יציאה לאקרנים: 9.2

אנטמן והצרעה: קוואנטומניה

השלישי בסדרת סרטי אנטמן של מארוול, שולח אותו ואת זוגתו הצרעה (ואת הוריה מייקל דאגלס ומישל פייפר) אל יקום שבו ההוויה שונה מזו שהם מכירים. הסרט בכיכובו של פול ראד (כבר בן 53!) זוכה בכבוד לפתוח את השלב החמישי של היקום הקולנועי של מארוול (הרביעי היה לא משהו). הבא בתור יהיה "שומרי הגלקסיה 3" שייצא למסכים במאי. במאי הסרט הוא פייטון ריד, שביים גם את שני סרטי אנטמן הקודמים. ביל מאריי, שלאחרונה המוניטין שלו התערער בשל האשמות בהתנהגות לא נאותה שהגיעו מכיוונים שונים, מגלם את אחד האנטגוניסטים שבני המשפחה יידרשו להתמודד איתם.
מועד יציאה לאקרנים: 16.2

החלטה לעזוב

המותחן הבלשי המהפנט של המאסטר הקוריאני פארק צ'אן ווק ("שבעה צעדים") זכה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן, ומוקם בראש טבלת המבקרים שם. אני הצבעתי עבורו בקטגוריית הסרט בשפה זרה בגלובוס הזהב, אבל הוא הפסיד למועמד הארגנטינאי. לאחר שמטפס הרים נופל אל מותו, מגיע חוקר משטרתי לבקר את אלמנתו הסינית (טנג וויי מ"תשוקה, זהירות" של אנג לי), ומתרשם שהאישה היפה אינה נראית כאילו האובדן זעזע את עולמה. במהלך המעקב אחריה הוא מפתח כלפיה עניין שמטשטש את חושיו כשוטר. בהוליווד כבר מזמן שכחו איך עושים סרטים כאלה.
מועד יציאה לאקרנים: 16.2

לחיות

סרטו של אוליבר הרמנוס – על פי תסריט מאת קזואו אישיגורו זוכה פרס נובל לספרות – הוא רימייק בריטי ל"איקירו", יצירת המופת של אקירה קורוסאווה מ-1952. הסרט מתרחש בלונדון של 1953, וכמו המקור הוא עוקב אחר עובד עירייה שכל חייו עסק בלדחות בקשות של תושבים או להעביר אותן לאגפים אחרים, שהעבירו אותם לאגפים אחרים וחוזר חלילה. רק כשהוא מגלה שהוא גוסס מסרטן הוא מחליט לשלוף תיק אחד מתוך הערמה ולטפל בו באופן אישי. ביל ניי (הזמר המזדקן ב"אהבה זה כל הסיפור") נפלא בתפקיד הבירוקרט שמתעורר לחיים, ואיימי לו ווד ("חינוך מיני") מתוקה כפקידה שמקדישה לו תשומת לב.
מועד יציאה לאקרנים: 23.2

שהאזאם 2! זעם האלים

"שהאזאם!" הראשון, שיצא ב-2019 והתברך בהרבה הומור עצמי, היה הפתעה חביבה. הסרט של DC קומיקס על ילד האומנה שהופך לגיבור-על, לא זכה להצלחה כבירה כמו אחיו הבוגרים באטמן ואקוומן, אבל הוא הכניס מספיק כסף כדי לזכות בסרט המשך, גם הוא בבימויו של דיוויד פ. סנדברג. זאכרי לוי, שהופעתו הנלהבת והמצחיקה תרמה רבות לחינו של הסרט, שב לגלם את הילד המגודל. יחד עם שאר ילדי האומנה, שזוכים גם הם בכוחות-על, הוא יוצא להציל את העולם מבנות אטלס, המונהגות על ידי הלן מירן. צוות השחקנים כולל גם את לוסי לו ורייצ'ל זגלר, בתפקידה הראשון אחרי שהתגלתה כמריה ב"סיפור הפרברים".
מועד יציאה לאקרנים: 16.3

• המסך
• קולנוע
• סרטים
• סרטים מומלצים
• בראד פיט
• קייט בלאנשט
• קולנוע זר
• קולנוע קוריאני
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 929 // איפה החורף?

יש ז'אנר של סרטי חקלאות, כמו "מקום בלב", על חקלאים עניים בדרום שנאבקים באדמה הקשה ובאיתני הטבע ובסוף מנצחים. ויש ז'אנר של סרטי מהגרים שבהם הגיבורים נתקלים בחשדנות ובדעות הקדומות של המקומיים, אך בסוף נקלטים. "מינארי" הוא סרט מהגרים וסרט חקלאות, וגם סרט אוטוביוגרפי, ואולי בשל כך הוא לא תואם את התבניות הנ"ל. זה סרט אמריקאי דובר קוריאנית, והוא ספציפי אך גם אוניברסלי, והוא יפה כל כך.

לי אייזק צ'אנג, שהוריו היגרו לארה"ב מדרום קוריאה, יצר שלושה סרטים באורך מלא לפני שניגש לגולל את הסיפור שלהם, והוא הגיע מוכן. הוא יצר דיוקן משפחתי אינטימי, מלא אור ועתיר ניואנסים מנקודת מבטו של ילד. "מינארי" נמנע מסנטימנטליות ומפתרונות קלים והוא שובה את ליבנו בזכות. על כך הוענקו לו מועמדויות לאוסקר בכל הקטגוריות המרכזיות – סרט, בימוי, תסריט ומשחק. מועמדות נוספת הוענקה למוזיקה המלודית והערבה לאוזן, שתורמת תרומת משמעותית לטקסטורה של הסרט.

"מינארי" מתמקד בתקופה בתחילת שנות השמונים שבה אביו של הבמאי לקח את המשפחה לארקנסו, שם רכש אדמה בתקווה לגדל בה ירקות קוריאניים ולמכור אותם לרבבות המהגרים האחרים שהגיעו מקוריאה. חלקת האדמה, שאמורה לסמן גם את ההיאחזות של בני המשפחה בארץ החדשה, מרוחקת ממרכזי היישובים הסמוכים והם מתגוררים בבדידות בקרוון. בעוד האם מוניקה (ירי האן הדרום קוריאנית) היא נוצרייה מאמינה שזקוקה לביקורים בכנסיה, האב ג'ייקוב (סטיבן יואן מ"המתים המהלכים") מאמין רק בעצמו, וביכולתו למצוא מים שיספיקו להשקיית היבולים. את כל הכסף שחסכו במיון אפרוחים על פי מינם (עבודה מתסכלת שוודאי לא הייתם מודעים לקיומה) ג'ייקוב משקיע בחלום האמריקאי שלו. זה יוצר מתחים קשים עם אשתו, וסודק את הזוגיות שלהם. כשנישאו הם הבטיחו לעצמם לנסוע לאמריקה ולהציל זה את זו, אבל עכשיו הם כבר לא מתואמים.

מינארי (צילום: יחסי ציבור)

אחת הסיבות למתח ביניהם היא העובדה שדיוויד בן השמונה לוקה בליבו וזקוק להשגחה. לצורך כך השניים מחליטים להביא מקוריאה את אמה של מוניקה, והיחסים בין הנכד השובב לסבתו ש"מריחה כמו קוריאה" הופכים לליבו של הסרט. דיוויד מאוכזב מהסבתא שאינה תואמת את הציפיות שלו לגבי איך סבתא אמורה להיות – היא לא מתלבשת כמו סבתא ולא מכינה עוגיות – והוא מבטא את אכזבתו במעשי קונדס.

את דיוויד מגלם אלן ס. קים, ילד מתוק להפליא בבכורתו הקולנועית – על בסיס הופעתו כאן הוא כבר לוהק לסרטו הבא. ואת הסבתא עם הפה המלוכלך מגלמת יו ג'ונג-יון, שחקנית קוריאנית ותיקה שנאום האוסקר שלה היה הכי מגניב השנה. האוסקר, דרך אגב, הוענק לה על הבמה על ידי בראד פיט, שהפיק את הסרט (אך כדבריה בטקס, מעולם לא הגיע לסט). סבתות לא מחונכות וילדים מתוקים הם כידוע גנבי ההצגה הכי גדולים (לצד כלבים), אך לזכותו של "מינארי" ייאמר ששתי הדמויות נחוות כאותנטיות ולא כחיזור אחרי הצופים. לרגעים הסצנות שלהם הזכירו לי את הקולנוע של היפני הגדול יסוז'ירו אוזו, שכל סרטיו עסקו במשפחות ובאכזבות מהחיים.

מינארי (צילום: יחסי ציבור)

כאמור, זה אינו סרט הגירה עם נרטיב טיפוסי, וזה מתבטא גם בכך שאין בו רמז לגזענות. הקהילה הדרומית מקבלת את בני המשפחה בזרועות פתוחות ובסקרנות. בסצנה נחמדה בכנסיה ילדה ניגשת לאחות הבכורה אן (נואל צ'ו) ופונה אליה בג'יבריש שנשמע לה כמו קוריאנית. מה שהיה יכול להריח כמו גזענות סמויה מניב רגע מקסים. אם יש לי טענה לסרט היא רק שהאחות האחראית היא דמות פחות מפותחת, והגיעו לה עוד כמה רגעים משל עצמה.

יותר משיש כאן עלילה, יש רקמה עדינה ונושמת של חיים. הדרמה וגם ההומור נובעים מהעיצוב המדויק של שאר הדמויות, בהן פול הידידותי והמוזר שעובד עם ג'ייקוב בשדה ובסופי שבוע נוהג לשאת צלב על גבו. וויל פאטון כל כך משכנע בתפקיד, שאפשר היה לטעות ולחשוב שמדובר בנון-אקטור אלמלא היה מדובר בשחקן הכי מנוסה ומוכר בסרט.הסלרי הקוריאני המכונה מינארי גדל פרא ליד מקורות מים. זה אינו אחד מהגידולים שג'ייקוב שתל באדמתו, אך דווקא הוא העניק לסרט את שמו, ובסוף אנחנו מבינים למה. כמותו הסרט העדין הזה אינו מציע ארוחה דשנה ונוטפת שומן, אלא הוא מרענן ומלא טעם.

★★★★ 4 כוכבים
Minari בימוי: לי אייזק צ'אנג. עם סטיבן יואן, וויל פאטון, יו ג'ונג-יון. ארה"ב 2020, 115 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע
• הסרטים הכי טובים ב-2021
• קולנוע קוריאני
• סרטים מומלצים