ב-1996 גרתי בניו יורק ועקבתי בתשומת לב אחר שידורי האולימפיאדה באטלנטה. הפיצוץ הקטלני שארע בפארק האולימפי ב-27 ביולי זינק כמובן לכותרות הראשיות, ותשומת לב מסוימת הוקדשה למאבטח ריצ'ארד ג'ול שגילה את מטען הנפץ מתחת לספסל כמה דקות לפני שהתפוצץ, התריע עליו ומנע אסון גדול יותר. אבל ארבעה ימים אחרי האירוע, פורסם שג'ול עצמו חשוד בהנחת המטען, וכל מהדורות החדשות עטו על הידיעה. לפתע ג'ול הפך מגיבור לנבל. אני זוכרת את חוסר הנוחות שחשתי עם פרסום החשד – זה היה מהר מדי ולא מבוסס דיו, ותהיתי אם אין צו איסור פרסום על שמות של חשודים שאפילו לא הוגש נגדם כתב אישום. לכן סירבתי להיסחף על ידי כל הדיווחים על המוזרויות של האיש שעד אז היה אלמוני. המתקפה התקשורתית על ג'ול נמשכה בעוז, ורק אחרי שלושה חודשים של רצח אופי, האף.בי.איי הודה שבעצם אין להם קייס של ממש נגדו, ושהוא אינו חשוד יותר. חלף עוד זמן בטרם נלכד האשם האמיתי, שבינתיים הספיק להניח פצצות באתרים נוספים באטלנטה.

תיארתי את התגובה שלי בזמן אמת כדי להבהיר שבמהלך הצפייה בסרטו החדש של קלינט איסטווד חשתי מעין קשר אישי לסיפור על האיש שהואשם על לא עוול בכפו, ועל קלונה של התקשורת. זה סיפור שראוי ואף חשוב לספר אותו, ואיסטווד מספר אותו היטב. ועדיין יש בסרט רגעים חשודים, שמחדדים את התהיה מדוע "ריצ'ארד ג'ול", המבוסס על כתבה בוואניטי פייר מ-1997, נוצר דווקא עכשיו. האם זו דרכו של איסטווד, שבשנים האחרונות שב להתגאות בדעותיו הקונסרבטיביות, לתקוף את האופן שבו התקשורת האמריקאית ממהרת לפרסם את האשמותיהן של נשים כלפי גברים בעמדות כוח (בהם הנשיא החביב עליו) בעידן MeToo?

הנבל העיקרי הוא העיתונאית קאת'י סקראגס, שמציעה לסוכן אף.בי.איי ולעו"ד סקס בעבור מידע. סקראגס מתה ממנת יתר ב-2001 ואינה יכולה להגיש תביעת דיבה בשמה ובשמן של כל העיתונאיות על הצגתה כזונה

הנבל העיקרי של הסרט הוא העיתונאית קאת'י סקראגס (אוליביה וויילד), שהייתה הראשונה לפרסם את החשד בעיתון באטלנטה. בסצנה שככל הידוע אין לה שום קשר למציאות, היא מציעה לסוכן אף.בי.איי (דמות בדיונית בגילומו של ג'ון האם) סקס בעבור ההדלפה. והוא מתפתה. אחרי כן היא מנסה לפתות באופן דומה גם את פרקליטו של ג'ול (סם רוקוול), אך הוא מגרש אותה ממכוניתו בבושת פנים. סקראגס מתה ממנת יתר ב-2001 ואינה יכולה להגיש תביעת דיבה בשמה ובשמן של כל העיתונאיות על הצגתה כזונה.

חטאה של סקראגס (ובעקבותיה של שאר כלי התקשורת) היה גדול דיו, וחבל שאיסטווד והתסריטאי בילי ריי (שכבר עסק באשמת העיתונות בסרטו "חשיפה") בחרו להעצים אותו באופן בזוי שכזה, כי מבחינות רבות זה סרט טוב ומעניין. ג'ול הוא גיבור קולנועי מאוד לא טיפוסי, בהיותו איש שמן שמתגורר עם אמו (קת'י בייטס), והרצינות היתרה שבה הוא ממלא את תפקידו מעוררת גיחוכים בקרב האנשים סביבו. פול וולטר האוזר, הזכור לטוב מ"אני, טוניה", מצוין בתפקיד הבחור שיודע שהוא נחשב לבדיחה, אבל רק לעיתים רחוקות חושף את פגיעותו. שתי הסצנות שבהן הוא יוצא מעורו ומתריס כנגד האנשים שדורכים עליו מרגשות מאוד. גם רוקוול נהדר כתמיד בתפקיד עורך דינו של ג'ול שמאמין לו, ונינה אריאנדה ("השמן והרזה") משעשעת כמזכירתו הנאמנה.

הדרמה של הסרט נובעת מההערצה של ג'ול למערכות החוק והסדר, ומהקושי שלו להבין שנציגיהן אינם מחפשים את האמת, אלא מנסים להפילו בפח. בהקשר הזה הליהוק של כוכבים אטרקטיביים כוויילד והאם לתפקידי הבריונים הוא אפקטיבי ונכון. אילו רק הסרט היה מסתפק בזה.

ציון:3.5/5
סרט על:סיפורו האמיתי של המאבטח שהואשם על לא עוול בכפו בהטמנת פצצה באולימפיאדת אטלנטה ב-1996
ללכת?כן. סיפור מעניין מסופר היטב, עם תוספות מרגיזות

Richard Jewell בימוי: קלינט איסטווד. עם פול וולטר האוזר, סם רוקוול, ג'ון האם, אוליביה וויילד, קת'י בייטס. ארה"ב 2019, 131 דק'

• סרטים
• קלינט איסטווד
• המסך
• נשים
• metoo#

• Facebook
• Twitter
• Email

זוכרים שלפני עשר שנים קלינט איסטווד אמר שהוא פורש ממשחק? אז אמר. מה ששכנע אותו לחזור למסך הוא כתבה ב"ניו יורק טיימס" על סבא זקן בשם ליאו שארפ, ששימש כבלדר סמים של קרטל מקסיקני. בסרט שמו של הגיבור שונה לארל סטון, כדי לאפשר לתסריטאי ניק שנק ("גראן טורינו") יד חופשית. התוצאה היא סיפור מחמם לב על גזען חמוד שהפיכתו לבלדר סמים מאפשרת לו להיות אבא ובעל טוב יותר. בשעה הראשונה זה די נחמד, אבל ככל שהסרט מתקדם אל הסצנה עתירת הדמעות בבית המשפט, העיוות המוסרי שלו מתחיל להעלות ריח רע.

בקריירה הארוכה שלו, איסטווד (88) גילם לא מעט פושעים ושוטרים, אבל מעולם לא חטא בשילוב כה גס של גזענות, סקסיזם, סמים ממקסיקו וקיטש, מה שהופך את הסרט לביטוי מושלם של עידן טראמפ, וככל הנראה מסביר את הצלחתו הקופתית באמריקה.

עוד ביקורות קולנוע:
"המועדפת" צריך לקבל אוסקר ולו בזכות קלוז אפ עוצר נשימה אחד
"האשמים": מה קורה כשהצופים יודעים בדיוק מה שיודע הגיבור?
"ספר ירוק" הוא מלכודת אוסקרים שאי אפשר לסרב לה

כאמור, זה מתחיל נחמד. סטון, מטפח פרחים מסור לעבודתו, אינו טורח להגיע לחתונת בתו (אליסון איסטווד, בתו של הבמאי), אבל היא טיפוס די מעצבן אז אפשר להבין אותו. כשהאינטרנט מביא אותו לפשיטת רגל, סטון מקבל הצעה שהוא מתקשה לסרב לה. הנהג הקשיש, המתגאה בכך שמעולם לא קיבל דו"ח תנועה, יוצא לדרכים, ואף שאינו חוגר חגורת בטיחות, אף אחד לא מעיר על כך – כנראה משום שזה היה פוגע בדימוי הגברי של האקדוחן לשעבר.

במסעותיו הוא נתקל בלסביות על אופנועים שהוא חושב שהן גברים, ובמשפחה שהוא מכנה "negroes" ("כושים"), אבל הוא אדיב לכולם ולכן אנחנו אמורים לגחך בהבנה, ולחשוב שהוא לא באמת גזען וסקסיסט אלא רק זקן מנותק מהזמנים. הבעיה היא שהסרט, בבימויו של אותו זקן, מתענג על זה יותר מדי.

בינתיים המנהל לאכיפת סמים בשיקגו ממנה את בראדלי קופר לאתר ולעצור את הבלדר המכונה "סבא" – כינוי שמשום מה לא גורם לאף אחד לחשוד שאכן מדובר בסבא. קופר ואנשיו פורסים רשת רחבה אך הסבא חומק להם שוב ושוב מבין האצבעות, ומהתל בשוטרים לקול צהלת הצופים, גם במחיר חוסר אמינות משווע (באחת הסצנות השוטרים מחפשים סמים בטנדר שחור החונה בחניון של אכסניה, ומשום מה לא מבחינים בטנדר השחור השני שחונה שם). ובינתיים סטון מגשים את החלום האמריקאי – עושרו החדש מאפשר לו להפוך לנדבן והוא זוכה לשכב עם זונות מקסיקניות תאוותניות (בסצנה מביכה במיוחד) במקביל להפיכתו לאיש משפחה חם (דיאן וויסט מגישה הופעה מוזרה בתפקיד גרושתו שעדיין אוהבת אותו).

בעוד הוא נישא על גבי חינו כסבא חביב, סטון מוקף בפושעים מקסיקנים אלימים שגם אותם, או לפחות את חלקם, הוא מצליח לכבוש. אפילו השוטרים הופכים לכלבלבים בנוכחותו, וכשהוא סוף סוף נלכד הוא מקפיד לשמור על כבודו הגברי היקר מכל. הרי האיש לחם במלחמת קוריאה.

לפני ארבעה חודשים הוקרן בארץ "הג'נטלמן והאקדח" של דיוויד לאורי, עם רוברט רדפורד בתפקידו הקולנועי האחרון (כך לפחות הכריז) כשודד בנקים אדיב. גם הסרט המקסים והלא מתחסד הזה נוצר בהשראת סיפור אמיתי, אך עוצב כמחווה לכוכבו – זה נראה כמו סיפורו של הסנדנס קיד אילו שרד את בוליביה ודילג למאה העשרים. ב"הפרד", לעומת זאת, אין התייחסות לסרטיו הקודמים של איסטווד או לדמותו הקולנועית (ב-1970 הוא אמנם כיכב ב"Two Mules for Sister Sara" אבל אין קשר בין הפרדים). אם כבר, נראה שבזקנתו הוא הפך לג'ון וויין – רפובליקאי קונסרבטיבי שלא הייתה לו בעיה לגלם גזען, אבל סירב לגלם פחדן. שאף אחד לא יעז לומר שהוא לא גבר.

סרט על:קשיש שמאבד את מקור פרנסתו הופך לבלדר של קרטל סמים

ללכת?לא. איסטווד עושה קיטש, וזה לא נעים לראות

• סרטים
• ביקורת סרטים
• קלינט איסטווד
• המסך

• Facebook
• Twitter
• Email

פעם הכרתי בחור שהיה מאוד מאוד יפה. כמה יפה? עד כדי כך שאפילו אני שמתי לב לזה, ואני… בואו נגיד ככה: שאל אותי מה מישהו שפגשתי ברחוב פעם לפני חמש עשרה שנים הרגיש, חשב, או התכוון לומר ולא אמר – ואשלוף את זה מיד; אבל מה הוא לבש? אם היה לו שפם או לא? אין לי מושג. אני לא בטוח מה אני עצמי לובש ברגע זה. אז תאמינו לי שאם אני
זוכר את יפי תוארו – הבחור היה אליל.
וזה ניכר גם במי שהיה מסביבו: בנשים שהתעלפו ממנו, בגברים שרצו להיות חברים שלו (לגברים, בעיקרון, לא אכפת להיות ליד גברים יפים מהם, מאותה סיבה שאנשים קונים דירה בבית מוזנח שממרפסתו נשקף בית חדש ויפה: הם מסתכלים החוצה, לא פנימה).

וכך יופיו שיחק לטובתו לכל אורך התבגרותנו: הוא מצא עבודות יותר ויותר מתגמלות (ולמה שלא ימצא? כשמעסיק מראיין עשרה נואשים לאותה משרה, למה שלא יקח את זה שנראה שהכל הולך לו בחיים?); הוא גיבש סביבו קבוצת חברים מוצלחים שגם עזרו זה לזה לטפס למעלה; וכמובן יצא עם שורה של נשים יפות (לא, אל תשפטו – קל להתאהב באשה יפה בדיוק כמו בזו שעומדת לידה), משכילות (לא, אל תשפטו – אם כבר נשים יפות, למה לא אלה שגמרו תואר?), ולבסוף גם עם מבוססות היטב (לא, אל תשפטו – אם כבר נשים יפות, משכילות, בעלות ביטחון עצמי, אז תהיו כנים עם עצמכם – מה הסיכוי שאשה כזו לא באה מבית מבוסס כלכלית?), שעם המוצלחת שבהן גם התחתן, בסוף. והכל היה יכול להימשך כך עד ערוב ימיו, תהליך אחד מתמשך של הצלחה עקבית, אם לא היה מתאהב לפתע באשה מכוערת.

טוב, לא ממש מכוערת, אבל בחיים הכל יחסי. זה קרה כשהיה בן ארבעים וקצת, עם שני ילדים מוצלחים, עם אשה יפהפיה שלה אבא מאוד עשיר, שהעסיק אותו בתפקיד בכיר – וכמו ברק, זה היכה בבת אחת ושינה את כל המשחק. האשה החדשה היתה מבוגרת ממנו (בשנה, אבל עדיין), עבדה כמורה בבית ספר התיכון שבו פעם למדנו, גרושה, ו… טוב, צריך להגיד משהו
על העניין הזה של כיעור ויופי: היא לא היתה מכוערת במובן שגורם לך להירתע. אבל בהשוואה אליו, היא היתה מגזע אחר: גזע העניים והפשוטים והנאבקים במלחמת ההישרדות היומיומית. בשבילה, לנצח במלחמה פירושו היה לשרוד עוד יום. בשבילו, לנצח היה להזיז חייל על לוח השחמט, ולזכות במשחק שלם. בעוד משחק שלם.

היתה לה אש. והיתה לה קשיחות אמיתית. אבל היה לה עוד דבר אחד נדיר: מעין רכות החלטית, של מי שגמרה אומר להיות רגישה למרות הקשיחות שבה ניהלה את חייה. הוא לא ידע שיש דבר כזה, ובוודאי לא שהוא זקוק לו, כי זה הדבר האחד שלא היה לו מעולם: ביטחון עצמי של מי שאין לו שום סיבה לביטחון עצמי. סטוץ הפך לרומן, רומן הפך לאהבה, שהפכה למלודרמה תורכית. הוא עזב את הבית. הייתי ממשיך, אבל לא הטרחתי אתכם עד כאן כדי לגולל בפניכם רומן רומנטי. סיפור האהבה ביניהם, מטלטל ככל שהיה, היה בסך הכל עוד סיפור אהבה. באמת שיש הרבה כאלה.

לא, מה שהפך אותו לסיפור יוצא דופן, היה העובדה שהאשה היתה מכוערת. בוודאי יותר מאשתו. ויותר מאיזושהי בחורה שיצא איתה אי פעם. והעובדה הקטנה הזו שינתה את חוקי המשחק. הוא איבד בבת אחת לא רק את אשתו, אלא גם את ילדיו (הם היו כבר בוגרים מספיק
להחליט שהם לא מוכנים להיראות בחברתה, בכלל, אף פעם), את עבודתו (חותנו לא פיטר אותו, אבל היה מאוד לא נעים והוא עזב), ואפילו את חבריו (ולא בגלל שעזב את אשתו – רובם היו גרושים ממילא; הם פשוט לא ידעו איך להתייחס לאשתו החדשה, שהיתה פחות זוהרת, פחות מטופחת, ויותר מבוגרת מכולם). ממגנט חברתי הוא הפך לאיש מבודד, אבל במובן מסוים חזק יותר: קשיחותה הקרינה עליו, ולפתע נהיה לו צל של קלינט איסטווד, משהו שלא היה לו מעולם. אני מניח שזה מה שרצה כל הזמן: צלקת.

זהו. אין סוף לסיפור הזה. החיים נמשכים. מה שיהיה, הוא שיהיה. בסוף כולם מתים. אבל אם אדם רוצה לשנות את חייו, הוא צריך לשלם בכמה מהאסימונים שנולד איתם. ויופי זה חתיכת אסימון. ועוד יותר ממנו, ביטחון עצמי.

• אנשים
• טורים אישיים ובלוגים
• יופי
• הצלחה
• סטוץ
• קלינט איסטווד