יופי / כיעור

פעם הכרתי בחור שהיה מאוד מאוד יפה. כמה יפה? עד כדי כך שאפילו אני שמתי לב לזה, ואני… בואו נגיד ככה: שאל אותי מה מישהו שפגשתי ברחוב פעם לפני חמש עשרה שנים הרגיש, חשב, או התכוון לומר ולא אמר – ואשלוף את זה מיד; אבל מה הוא לבש? אם היה לו שפם או לא? אין לי מושג. אני לא בטוח מה אני עצמי לובש ברגע זה. אז תאמינו לי שאם אני
זוכר את יפי תוארו – הבחור היה אליל.
וזה ניכר גם במי שהיה מסביבו: בנשים שהתעלפו ממנו, בגברים שרצו להיות חברים שלו (לגברים, בעיקרון, לא אכפת להיות ליד גברים יפים מהם, מאותה סיבה שאנשים קונים דירה בבית מוזנח שממרפסתו נשקף בית חדש ויפה: הם מסתכלים החוצה, לא פנימה).

וכך יופיו שיחק לטובתו לכל אורך התבגרותנו: הוא מצא עבודות יותר ויותר מתגמלות (ולמה שלא ימצא? כשמעסיק מראיין עשרה נואשים לאותה משרה, למה שלא יקח את זה שנראה שהכל הולך לו בחיים?); הוא גיבש סביבו קבוצת חברים מוצלחים שגם עזרו זה לזה לטפס למעלה; וכמובן יצא עם שורה של נשים יפות (לא, אל תשפטו – קל להתאהב באשה יפה בדיוק כמו בזו שעומדת לידה), משכילות (לא, אל תשפטו – אם כבר נשים יפות, למה לא אלה שגמרו תואר?), ולבסוף גם עם מבוססות היטב (לא, אל תשפטו – אם כבר נשים יפות, משכילות, בעלות ביטחון עצמי, אז תהיו כנים עם עצמכם – מה הסיכוי שאשה כזו לא באה מבית מבוסס כלכלית?), שעם המוצלחת שבהן גם התחתן, בסוף. והכל היה יכול להימשך כך עד ערוב ימיו, תהליך אחד מתמשך של הצלחה עקבית, אם לא היה מתאהב לפתע באשה מכוערת.

טוב, לא ממש מכוערת, אבל בחיים הכל יחסי. זה קרה כשהיה בן ארבעים וקצת, עם שני ילדים מוצלחים, עם אשה יפהפיה שלה אבא מאוד עשיר, שהעסיק אותו בתפקיד בכיר – וכמו ברק, זה היכה בבת אחת ושינה את כל המשחק. האשה החדשה היתה מבוגרת ממנו (בשנה, אבל עדיין), עבדה כמורה בבית ספר התיכון שבו פעם למדנו, גרושה, ו… טוב, צריך להגיד משהו
על העניין הזה של כיעור ויופי: היא לא היתה מכוערת במובן שגורם לך להירתע. אבל בהשוואה אליו, היא היתה מגזע אחר: גזע העניים והפשוטים והנאבקים במלחמת ההישרדות היומיומית. בשבילה, לנצח במלחמה פירושו היה לשרוד עוד יום. בשבילו, לנצח היה להזיז חייל על לוח השחמט, ולזכות במשחק שלם. בעוד משחק שלם.

היתה לה אש. והיתה לה קשיחות אמיתית. אבל היה לה עוד דבר אחד נדיר: מעין רכות החלטית, של מי שגמרה אומר להיות רגישה למרות הקשיחות שבה ניהלה את חייה. הוא לא ידע שיש דבר כזה, ובוודאי לא שהוא זקוק לו, כי זה הדבר האחד שלא היה לו מעולם: ביטחון עצמי של מי שאין לו שום סיבה לביטחון עצמי. סטוץ הפך לרומן, רומן הפך לאהבה, שהפכה למלודרמה תורכית. הוא עזב את הבית. הייתי ממשיך, אבל לא הטרחתי אתכם עד כאן כדי לגולל בפניכם רומן רומנטי. סיפור האהבה ביניהם, מטלטל ככל שהיה, היה בסך הכל עוד סיפור אהבה. באמת שיש הרבה כאלה.

לא, מה שהפך אותו לסיפור יוצא דופן, היה העובדה שהאשה היתה מכוערת. בוודאי יותר מאשתו. ויותר מאיזושהי בחורה שיצא איתה אי פעם. והעובדה הקטנה הזו שינתה את חוקי המשחק. הוא איבד בבת אחת לא רק את אשתו, אלא גם את ילדיו (הם היו כבר בוגרים מספיק
להחליט שהם לא מוכנים להיראות בחברתה, בכלל, אף פעם), את עבודתו (חותנו לא פיטר אותו, אבל היה מאוד לא נעים והוא עזב), ואפילו את חבריו (ולא בגלל שעזב את אשתו – רובם היו גרושים ממילא; הם פשוט לא ידעו איך להתייחס לאשתו החדשה, שהיתה פחות זוהרת, פחות מטופחת, ויותר מבוגרת מכולם). ממגנט חברתי הוא הפך לאיש מבודד, אבל במובן מסוים חזק יותר: קשיחותה הקרינה עליו, ולפתע נהיה לו צל של קלינט איסטווד, משהו שלא היה לו מעולם. אני מניח שזה מה שרצה כל הזמן: צלקת.

זהו. אין סוף לסיפור הזה. החיים נמשכים. מה שיהיה, הוא שיהיה. בסוף כולם מתים. אבל אם אדם רוצה לשנות את חייו, הוא צריך לשלם בכמה מהאסימונים שנולד איתם. ויופי זה חתיכת אסימון. ועוד יותר ממנו, ביטחון עצמי.