זוכרים את הימים שבהם בכל יום כמעט נפתח בשוק הכרמל מקום חדש? הזמנים האלה כנראה חלפו. – לפחות זמנית, כך אנו מקווים. רק אתמול סיפרנו עלסגירת בוטרגה, מסעדת השוק המתוקה של השפית פריאל שבו. בקושי חלפו 24 שעות והנה עוד מקום אהוב בשוק נסגר – רומיה, הבר־מסעדה של פנדה (עידן פיינבורג), האיש והפיתה. מזל שהשבוע תכף נגמר.

>> "סאלוט": מקום חדש ומתקתק לאפרטיבו נולד בשדרות וושינגטון

רומיה נפתח לפני כשנתיים וחצי בחצר אחורית חבויה בשוק. צעדים ספורים הפרידו בין הרחוב הראשי העמוס לפאטיו ירוק, נעים ומשופץ. "קצת נמאס לי מהשירות התל אביבי. אני שבע מכך שעושים לי טובה כשאומרים לי שלום כשאני נכנס למקום", אמר לנו פיינבורג בפתיחה, וסיפר שאיטס אול אבאוט אירוח חם ולבבי. הרעיון להקים חצר יין עלה עוד לפני שהעיר הוצפה בברי יין, ורומיה נראתה כדבר הנכון במקום ובזמן הנכון. בשבעה באוקטובר הכול השתנה. הקבבים של מיטש, הסנדוויצ'ים המפוארים של הילה אלפרט בבית הקפה בינז 20 ועוד ועוד נעלמו מהמפה, והשוק כבר לא מרגיש אותו הדבר.

לקושי האובייקטיבי. שנגרם בעקבות עבודות הרק"ל והשיפוץ בחלקו המערבי של השוק, נוספו תוצרי המלחמה – אפס תיירות, משבר כלכלי, מחסור בידיים עובדות ומצב רוח ציבורי בשפל המדרגה. ברומיה עשו הכול כדי לשמר את המומנט מהפתיחה – בראנץ' ואירוח קולגות, מנות ספיישל ואירועים שמחים, אך ללא הועיל. בנקודה זו מחליט פנדה להפנות את תשומת הלב לאפיקים רווחיים יותר, כלכלית ונפשית. "אני עובד בצורה רוחבית על מלא פרויקטים חדשים, והאנרגיה שלי ליצור לא שם", הוא אומר ומספר על מותג חדש בשם האוס אוף דאמפלינגס (תוכלו לפגוש אותו במוזיאון תל אביב בלילה הלבן), ועל המשך החיפוש אתר לוקיישן לפיתות בברלין.

לקראת הפרידה מהשוק תתקיים מחר (שישי) ברומיה מסיבה סוערת ברוח מסיבות פאנק מפעם, "כמו מסיבת חמש קילו, כשהיו נכנסים לסקווט ושוברים את המקום בפטישים. אבל זאת בדיחה, שלא בטעות יגיעו לשבור באמת", צוחק פנדה ומעמיד דברים על דיוקם. אז החל משבוע הבא, האפשרות לתפוס כמה רגעי שקט בחצר כבר אינה על הפרק, אבל רומיה לא סוגרת לגמרי את הדלת. במקום זאת, החלל המיוחד מוצע לאירועים פרטיים ולהשכרה – שזה בדיוק מאיפה שהחלל הזה התחיל. המעגל נסגר, ואנחנו נשארנו רק עם געגוע לאיזה כוס יין וקצת מוזיקה טובה בסביבה נעימה.
הכרמל 15 תל אביב

• אוכלים שותים
• רומיה
• פנדה
• שוק הכרמל
• סגירה

עם כל הכבוד לרחוב נחלת בנימין שכבר הוכרז כאיט גירל של קיץ 2024, הדברים המעניינים באמת קורים בשוק הכרמל. השוק הרוחש מאז ומעולם היה ברומטר עירוני סוער, מקום של אמוציות וטרנדים. ובחסות המצב הוא נעשה מטורלל מתמיד. קחו למשל את המקרה שקרה במיטש, מזללת הקבבים הוותיקה בשוק: בתחילת השבוע הודיעה השפית אורית מושקוביץ שהיא סוגרת את המקום, והפעם סופית, אך לא עברו יומיים, וליוטיוב עלה סרטון שבו "מבקר המסעדות" ניב גלבוע ואיש היח"צ רני רהב מסיירים בשוק, ובין היתר זוללים קבבים במיטש. "היה שווה לבוא, וכנראה שההמלצות שקיבלת היו טובות", חיווה רהב את דעתו. "בול בוקרשט", עונה גלבוע בפה מלא בשר. מושקוביץ הבינה שיש כאן הזדמנות: היא הפכה את ההחלטה, לכל הפחות באופן זמני, ופתחה את המסעדה עד לסוף השבוע הקרוב.

>>מסעדת OCD חוזרת, וגם בינו גבסו, וגם דה טאקו וגם עוד חדשות אוכל

"הכתבה צולמה לפני כחודש, וכשהבנתי שאנחנו מורידים את התריס ולא ממשיכים את הפעילות, שלחתי לניב הודעה שכרגע המסעדה סגורה. למחרת הכתבה עלתה, והבנתי שאני לא יכולה שלא לפתוח" הסבירה מושקוביץ את הזגזוג. מה יהיה בשבוע הבא אין לדעת, אך הבניין שמול המסעדה עתיד להיהרס ולכן היא מחפשת מקום אחר, מחוץ לגבולות השוק. מי שעוקב אחרי מיטש ומכור לקבבים ולמוג'דיי, ממרח שום רצחני, יודע שזו אינה הפעם הראשונה שהמיטש נסגר. אבל בזמן שכזה, נראה שזהו היוצא מן הכלל שדווקא מעיד על הכלל, ובעיקר מעיד על חוסר היציבות בשוק, שמאז השבעה באוקטובר מצבו הולך ומידרדר.

שוק הכרמל התאפיין תמיד בתחלופה מהירה של עסקי אוכל. בחודשים האחרונים האדוות הפכו לצונאמי ומקומות נסגרים בזה אחר זה. בית הקפה בינז 20, בר היין והאוכל לה סיטה, בר האוכל היפני-מרוקאי Mess והמסעדות מרלוזה ונינג שעברו דירה הן רק כמה דוגמאות. ואנחנו לא מדברים בכלל על דוכנים שהפציעו לרגע והתפיידו, שווארמה גרטי ודוכן הקובה העיראקי של רוני בשרים למשל. לקושי האובייקטיבי שנגרם בעקבות עבודות הרכבת הקלה באלנבי והשיפוץ בחלקו המערבי של השוק נוספו תוצרי המלחמה – אפס תיירות, משבר כלכלי, מחסור בידיים עובדות (צעירים רבים נמצאים עדיין בשירות מילואים) ומצב רוח שפוף.

"יש בשוק הכי פחות רגליים הולכות מאז שהגעתי לכאן לראשונה בשנת 2010", אומר אייל קיצ'ס בעלי OSU, דוכן הסמאשבורגר היפני שנפתח בחודש ינואר השנה. "כל העסקים מסביבי בהישרדות מטורפת. כולל הבסטות וכולל מקומות שפותחים רק חלק מהשבוע. אפילו הפלאפל לידי עובד פחות, אבל הוא וואן מאן שואו, אז זה לא נורא. אפשר לספור על יד אחת את המקומות שעובדים טוב". קיצ'ס מכיר את השוק היטב, שכן לפני אוסו הוא היה מבעלי ספוט הבשרים כרמל, ובר האוכל הסיני צ'יינה קלאב. לדבריו, המשבר החל עוד לפני המלחמה עם עבודות הרק"ל ("עברו כאן אוטובוסים כמו בתחנה מרכזית והיום הכל סגור. באלנבי עסקים בכלל גוססים"), והתגבר בגלל המלחמה ועם בוא הקיץ.

מסתבר שבימי ראשון ושני השוק ריק לגמרי, ואת יום שלישי אפילו שוק האמנים במדרחוב נחלת בנימין אינו מצליח להציל. לקוחות מעדיפים לחסוך מעצמם את סיוט ההגעה והחניה, ובמקום זאת מזמינים וולט – גם כאלה שגרים קרוב. קיצ'ס מספר שגם כשכבר יש תנועת לקוחות, הקניות עצמן במגמת ירידה. למשל דוכן הדגים המפורסם של מוסי, שפתוח רק יומיים בשבוע, ובמקום ויטרינה מפוארת, המקום פועל בהזמנות. "לבעלי דוכנים ומקומות אוכל אין עבודה. הם יושבים ומדברים אחד עם השני ומעבירים את היום".

ענת שבי עובדת בשוק כבר 14 שנים, וגם היא לא זוכרת תקופה קשה כל כך. "השוק מת", היא אומרת בקול עייף. "ראיתי את ההידרדרות שלו מול התפתחות הקולינריה, שנמצאת היום במצב קשה מאוד". בגלל המצב, מיעוט התיירים וחום יולי-אוגוסט החליפה שבי פאזה ממסעדת פועלים למעין חמארת שוק שפועלת בשעות הערב. היא הביאה שף והעזיבה אותו ("לא יכולתי לסבול שבחור צעיר אומר לי מה לעשות"), והרכיבה תפריט של מנות קלות שהולכות טוב עם בירה. בתחילת המלחמה היא אירחה במסעדה את שפוי, בר היין של אנשי M25 הסמוך, ותרמה את המטבח לפופ אפ שהפעילו אנשי טרטוריה מקומית, שפונו מהצפון – הכול כדי לשמור את המסעדה בחיים.

"הם רצו לקחת את המקום אבל הוא הבית שלי. זה משהו שאני יוצרת עוד מהניינטיז, כשהיו יושבים אצלי דראגיסטים ורוקיסטים באותו שולחן. עשיתי לילה ועשיתי יום, ועכשיו אני עושה ערב". עבור הלקוחות הקבועים היא מתגמשת ופותחת את המקום בשישי בצהריים בפורמט הישן, כמסעדת תבשילים ביתית. "יושבים אצלי כמה פרלמנטים שהתאכזבו כשעברתי לעבוד ערב. כשהודעתי לכמה חבר'ה שאני פותחת בצוהריים עם אוכל אמיתי, הם באו אלי בחיבוקים והראו לי את ההתרגשות בקבוצת הווטסאפ שלהם. הבנתי שבשישי אני חייבת לפתוח כמו פעם. עברתי את הקורונה והמלחמה והלקוחות הקבועים מחזיקים אותי".

פנדה (עידן פיינבורג), בעלי דוכן הפיתות והבר רומיה, מתוסכל גם הוא מהמצב. "אני כבר לא מצליח להבין מה אני עושה פה. יש כל כך מעט סיבות להישאר עד שגם אני חושב לסגור, ואני עסק מצליח ומותג חזק. אני משלם ערימות של כסף ובמקום להיות איתנו, המלחמה שלי היא בתוך הבית", הוא אומר ומפנה אצבע לעיריית תל אביב יפו. "אנחנו נמצאים בעיר הכי יקרה בעולם ובמצב מלחמה, ובסוף יוצא שהאויבים שלנו הם דווקא החברים בעירייה. במקום להבין את המצב ולבדוק אם אפשר לעזור במשהו ולשים איזה ספסל, מקשים עלינו".

הקושי מגיע ברגעים הכי לא צפויים: לפני מספר ימים הוגשה נגד פנדה פיתה תלונה על רעש, אז נשלח להוציא אישור איכות הסביבה, שעבורו הוריד את הרמקולים כדי לקבל את האישור, ואז נותר ללא רמקולים, ללא אווירה ועם פחות לקוחות. "מיום שהכנסנו את הרמקולים למחסן יש ירידה של 30 אחוז בהכנסות. לקוחות והעובדים מרגישים כמו ביום הזיכרון". כדי להתמודד עם הקושי בבסיס האם בשוק, הוא מפנה משאבים אל פרויקטים במקומות אחרים – אירועים, פופ אפ בתערוכת "צבע טרי" וסניף שפעל בבניין צ'קפוינט בשכונת ביצרון.

"בסוף אנשים כמוני בונים את העיר הזו. אנחנו עושים הכול כדי שיהיה טוב וכיף וחווים אכזבה מהשותפים שלנו. לשוק קשה, ועם כל מה שאני מנסה לעשות – בסוף הסכין נתקעת לי בגב". האם יש מישהו שיהיה, בעירייה או מחוץ לה, שעובד על הצלת השוק? למרבה הצער, נראה ששוב בעלי העסקים נותרו בעיקר לבדם כדי לנסות ולהשאיר שריד מתל אביב הישנה, תוך כדי לוליינות עסקית בלתי אפשרית רק כדי להישאר בחיים. אז אולי בפעם הבאה, אפשר לוותר על הוולט ולבוא לשוק.

בתגובה לדבריו של פנדה, מעיריית תל אביב-יפו נמסרה התגובה הבאה:"העירייה ערה למצוקת העסקים ועושה כל שביכולתה על מנת לסייע ולעזור לבעלי העסקים בעיר. כך למשל העירייה מקדמת סיורי טעימות בשווקים ופעילויות בשיתוף העסקים על מנת לעודד אנשים להגיע והחל מתחילת המלחמה ועד פברואר נתנה העירייה פטור לעסקים מאגרות שונות כמו היתרי שולחנות וכיסאות, פרגודים והיתרי לילה. בנוסף ראש העירייה פנה בתחילת המלחמה לשרי האוצר והפנים בקריאה לפטור את בעלי העסקים מתשלומי ארנונה אך לא נענה. באשר לעסק המדובר, בעקבות ריבוי דו״חות בגין מטרדי רעש, הוא זומן לשימוע שלאחריו קיבל אישור מהרשות לאיכות הסביבה ורישיון העסק עדיין בתוקף. אין בסיס לטענה בדבר אכיפה מוגזמת. מחובתה של העירייה לשמור על איזון בין האינטרסים של העסקים לבין שמירה על איכות חיי התושבים המתגוררים בסמיכות".

• אוכלים שותים
• שוק הכרמל
• המקום של ענת
• פיתה פנדה
• רומיה
• סגירה

גליה הראל דור היא סופרת, מרצה, מנחת סדנאות כתיבה, צלמת רחפנים וגם יו"ר אגודת הידידים של מוזיאון העיצוב חולון, בלוגרית נסיעות וטיולים, נשואה ואם לשלושה.ספרה החדש "לא סופי" יוצא לאור בדיוק בזמן לשבוע הספר. "לפני 5 שנים חליתי בסרטן שד. טופלתי במשך שנתיים בבית חולים איכילוב. הספר החדש שלי מבוסס על היומן שכתבתי באותן השנים ועל תובנות שאספתי בדרך. דניאלה, גיבורת הספר, היא תל אביבית המגלה יום אחד גוש בשד. הגילוי הזה לוקח אותה למסע ברחבי העיר ובתוך נבכי נפשה. בין איכילוב לבארבי, בין הרקוויאם לרוקנרול, היא משתמשת בפחד מהמוות כדי ללמוד איך לחיות".

>> העיר של בת שבע אוז: מכולת סודית בלוינסקי ובר לפגוש בו את אבא
>> העיר של דנה שוופי: תפאורה לסרטי אימה ומדרחוב לשיטוטי אוכל

1. הבארבי (הישן, ולאט לאט גם החדש)

אם סופרים לפי כמות הפעמים שהייתי כאן, הבארבי הוא הבית השני שלי. אחראי ללילות רבים ובלתי נשכחים של רוקנרול, של מוזיקה שחודרת לנשמה, שנכנסת לי דרך האוזניים והרגליים לתוך הלב. כי בלב אני נערת רוק שנתלית על השנדליר וצורחת ״הידיים באוויר הראש מונף״ (ג. תורן). כי לחיים שלי יש פסקול. יש מנגינה. כל רגע בו, כל זכרון, מחובר לשיר.

2. הגג של חניון גרוזנברג

אני אוהבת לצלם מלמעלה. בדרך כלל עם הרחפן, אבל גם מכאן. באמצע המדרחוב הסואן של נחלת בנימין, במקום הכי לא רומנטי – חניון מלא מכוניות, עולים 7 קומות, וכל גגות העיר נפרסים בפניך מכל כיוון במבט פנורמי מרהיב. אפשר לראות כאן גם זריחות וגם שקיעות, להביא בקבוק יין, לצפות באנשים הקטנים הממלאים את הרחוב, ולאהוב.גרוזנברג 16

3. בר 51

בתל אביב יש אלף מסעדות, אבל רק אחת שחוזרים אליה תמיד. שהיא ברירת המחדל. בשבילי זה הבר הארוך בקצה רחוב טרומפלדור הנשפך אל הים. שילוב מנצח של אוכל שחולמים עליו בלילה (הקרקר עם הגבינות, כן כן) אווירת שיק פריזאית, ולילות תל אביביים שלא רוצים שיסתיימו.הירקון 59

4. סנטי

מסעדה חדשה יחסית שהכרתי לא מזמן ואני רוצה שתהפוך לחלק מהחיים הקולינריים שלי. גיא אריש ממסעדת משיה מגיש כאן מנות קטנות, מדוייקות, וטעימות להפליא, שבמיוחד מצליחות להפתיע, גם את אלו שיודעים למה לצפות. השירות מעולה, חברותי אך מקצועי ובעיקר קשוב והאוירה נהדרת. והלחם. הו. הלחם.גורדון 17

5. גינת דובנוב

כשהבן הבכור שלי נולד, לפני 25 שנה, גרנו בדירה קטנה בסמוך לגינה, שהפכה להיות החצר האחורית שלנו. אין יום שלא היינו בה, לפעמים גם פעמיים. מתפתחים ביחד איתה. מטיילים עם העגלה, פורסים שמיכה, זורקים כדור לכלבים, צופים שעות בילדי הסנובורד, מנסים לגלוש על המדרגות. היום אני לוקחת לשם את אמא שלי, בת 82, שגרה בסמוך. יושבות על הספסל וצופות בילדים המתנדנדים בנדנדה ושרות חרש נד נד. סוגרות מעגל.

6. בית חולים איכילוב

בספטמבר 2019 גיליתי לעצמי גוש בשד. הוא היה סרטני. במשך שנתיים הסתובבתי במסדרונות של איכילוב. עליתי וירדתי במעליות. ישבתי במרפסת של קומה 7 מחוברת לעמוד הכימו. שתיתי קפה בארומה במרכז ויצמן. קניתי ספרים בחנות הקטנה שליד המודיעין. שמעתי מפורסמים מנגנים בפסנתר שברחבת הכניסה. במשך שנתיים זו היתה עבורי עיר בתוך עיר. עיר ששנאתי אבל במובן מסויים גם אהבתי. עיר שסבלתי בה אבל גם הצילה את חיי.

7. Tomi Flower shop

חנות פרחים קטנה ומטריפה ברחוב קינג׳ ג׳ורג. אני חולה על פרחים. או שבעצם, מאז שחליתי, אני מרגישה שהם מבריאים אותי. חייבת להקיף את עצמי בהם. הצבעוניות שלהם משמחת אותי. מחזור החיים שלהם מסקרן אותי. את החנות הזו גיליתי כשקיבלתי במתנה סדנא לשזירת פרחים. התפעלתי כל כך מהידע של עובדי החנות הצעירים והתרגשתי מהאהבה שלהם לפרחים. מאז אני מאוהבת בחנות ובהם.קינג ג'ורג' 30

8. החצר של רומיה

בלב שוק הכרמל, נפתח לאחרונה בר חדש וסודי, מאלה שגם אם שמעת עליהם קשה לך למצוא אותם, אבל לגמרי שווה את המאמץ. הבר ממוקם בחצר שהיתה בבעלותה של סבתא של המעצב וגם קרוי על שמה, ומגיש אוכל טעים פרי ידיו של פנדה מפיתה פנדה. לאכול עם הידיים ולשתות כוס יין.הכרמל 15

מקום לא אהוב בעיר

החניון של בית חולים איכילוב.עם איכילוב יש לי יחסי אהבה שנאה, כאמור, אבל את החניון של איכילוב אני שונאת. מקום אפל ומלא בכאוס שמעורבב בתחושות של פחד, חשש, ואי וודאות. ברגע שאני יורדת עם האוטו מתחת לאדמה אני חושבת על כל מה שקורה מעלי ומתמלאת באימה. בתחושה פיזית של כאב.

השאלון

איזה ארוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ההצגה החדשה "מיקי מציל" של "הקאמרי דור חדש", קבוצת הצעירים של הקאמרי, על סוכן שב"כ שחוזר בזמן כדי להציל את רבין. מושחז ומצחיק ועצוב כמו כל דבר שהם עושים. תאטרון עדכני, נועז, יוצא דופן ומלא באמירה. ומי שעוד לא ראה את "רינגו" – שירוץ.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
מיצב התאורה ״אשד״ של מוחמד אבו סאלמה שהותקן לאחרונה במפל האור של מוזיאון תל אביב, ונבנה במיוחד עבורו. סאלמה הוא אמן תאורה שלקח אלפי מטרים של שרשראות מתכת המזוהות עם עם הדיסקית הצבאית ובימים אלו עם משפחות החטופים, והציב אותן במסה צפופה הנושרת במבול כבד מגובה רב אל רצפת מראה ומייצר חוויה חזקה שבין השתאות למועקה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב?
החל מה- 8 באוקטובר התייצבתי במטה המתגבש של"אחים לנשק", שעשו ועושים עבודה מופלאה עם הנפגעים, עם המפונים, ועם החיילים הזקוקים לכל עזרה, מהדברים הקטנים ביותר ועד הגדולים ביותר. בימים האלה שאחרי שהגל הגדול של ההתנדבות האזרחית עבר, נראה לי שהם בעצמם ישמחו לעוד עזרה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל מי שיוצא מהבית במוצ״ש ומצטרף להפגנות.

מה יהיה?
נקווה לטוב, ונעשה שיהיה טוב.

• העיר שלי
• שבוע הספר
• בארבי
• בר 51
• סנטי
• דוקאביב
• דובנוב
• איכילוב
• רומיה