אחד היתרונות שיש בחיים ברמת גן הוא שפארק הירקון נמצא תמיד במרחק הליכה. רק כשהתחלתי ללמוד במכללה בתל אביב והייתי צריך לחצות אותו באופניים חשמליים, הבנתי שלא הערכתי אותו כמו שצריך, במיוחד אחרי רכיבה בכבישים המסוכנים של ישראל.

>> מה שיותר ירוק: דירוג הפרקים שאנחנו הכי אוהבים בתל אביב
>> הפינה הירוקה שלי: היתרון של פארק המסילה זה שהוא לא באמת פארק
>> הפינה הירוקה שלי: באין ציפור שיר, גם גינת אלוף בצלות היא זמיר

השנים עברו, האופניים נמכרו, ורוב התנועה שלי עברה לרכב הפרטי. כעת, כשאחד ממקומות העבודה שלי נמצא ברמת החייל, אני מוצא את עצמי מוותר על הרכב הפרטי, עולה על הקורקינט החשמלי ונרגע כל הדרך בירוק של הפארק. גיליתי גם פינה חדשה: הנספח החדש של פארק הירקון בקצה רמת החייל. קוראים לזה "טיילת ירקון מזרח", ומדובר בנקודה שהופכת את ההגעה לעבודה, שיכולה להיות מייגעת (ללא קשר לתוכנה כמובן, אלא רק מעצם העובדה שאני חייב לעבוד), להרבה יותר נסבלת.

טיילת ירקון מזרח (צילום: לב וקסמן)

את הדרך הזאת אני מכיר גם כי הייתי עושה אותה בדרך לעבודתי כצ'קר במסעדת שגב אקספרס, אי שם בשנת 2017 הרחוקה. אז היא הייתה חשוכה, הרוסה ומוזנחת ואילו כיום – פנינה ירוקה של ממש. כל פינה בדרך היא תחנת עצירה פוטנציאלית, החל בגשר המכביה שליד קניון איילון וכלה בפנייה לרמת החייל מול אסותא. אני יכול לעצור לעשן מול מבצר שנמצא בלב האגמון (אמרנו ריאה ירוקה, לא?), לשבת ולכתוב במחברת מול הנחל או לפתוח את הלפטופ באחת מעמדות העבודה ולעבוד מרחוק קצת.

אבל אחד הדברים היותר נחמדים שיצאו לי לעשות שם בזמן האחרון זה דייט פיקניק בפארק. אני נשוי לאישה דתייה, וזה אומר שאני לא יכול לנסוע איתה בשבת לצפון או לדרום, ולכן היינו צריכים למצוא משהו אחר לעשות בשבת מלבד לרבוץ בבית. הכנו מראש סלסלה עם פוקצ'ות, גבינות, יין וכל טוב, שמנו פעמינו אל הפארק במרחק חצי שעה הליכה מהבית, מצאנו פינה נחמדה מול המבצר עם ערסל מובנה, השתכרנו ואכלנו גבינות ופירות כאוות נפשנו, ולבסוף רבצנו על הערסל, שזה ממש כמו לרבוץ בבית רק עם בריזה נחמדה על הפנים וקצת שמש.

אם נמאס מהספוט הזה אפשר להמשיך הלאה ולמצוא פינות נוספות בפארק, פינות ישיבה וסתם סביבה מוצלת נחמדה להתמקם בה, באמת שלא חסר. הפארק הפך באותו יום להיות המפלט הקטן שלנו מהדילמות היומיומיות בין אורח החיים החילוני שלי לאורח החיים הדתי שלה, והפך להיות קו המשווה, מקום שבו אפשר להנות מהטבע ולא להתרחק יותר מדי מהבית, באזור שבאמת אין בו יותר מדי טבע. יש את הפארק הלאומי בקצה השני של רמת גן, ובתל אביב יש את הים ועוד כמה גינות, אבל שניהם לא במרחק הליכה.

כשהייתי ילד, פארק הירקון היה בשבילי מקום לעל האש. כשהייתי נער הוא הפך בלילות למפלט עבור מסיבות רוויות אלכוהול ולילות לבנים עם נרגילה וגיטרות. כאדם מבוגר הוא הפך להיות הטבע הכי קרוב לסביבת המחייה שלי, ונחמד לחזור וללמוד אותו מחדש כל בוקר וצהריים על הקורקינט החשמלי. החיים על קו התפר בין רמת גן לתל אביב מעולם לא היו נעימים יותר.

• ❤ תל אביב
• פארק הירקון
• ריאות ירוקות בתל אביב
• שטחים ירוקים
• פארקים

אולי לפני שנתחיל, רצוי להסתכל למציאות בעיניים – פארק זה לא. גם גינה קשה מאוד לקרוא לה. סמטה זה אולי נכון, אבל לא מרגיש מדויק. וזה עוד מבלי לדבר על כמה "אלוף הבצלות" מרגיש מוזר. כך או כך, איך שלא תקראו לה, הפינה הקטנה הזו שבין לוינסקי לפלורנטין היא לא באמת פארק (כמו שכונתה בראשית הדרך), ואפילו מתקשה להצדיק את הכינוי "פינה ירוקה". אבל עבור תושבי השכונות הצפופות שמסביבה – זה מה יש, ועם זה ננצח.

>>

כתושב האזור שבין נווה שאנן לפלורנטין, אני זוכר את האכזבה שהתפשטה בשכונה ברגע שגילינו שלאחרהייפ ארוך שנים של תוכניות פיתוחושאיפות ליצירת פארק קטן של ממש שיתחבר עם גינת אליפלט, בסוףנשארנו עם אספלט צבוע בסגול ורצועת דשא קטנה. לא צריך להיות מוותיקי השכונה כדי לזכור את החניון הפתוח והמכוער שעמד שם במשך 40 שנה, אבל ברגע שראינו איך נראית הגינה – קצת הרגשנו שמדובר בבזבוז של חניה טובה.

ב-11 בינואר 1927, בימים בהם לא היתה מצוקת חניה באזור, פורסם בעיתון דבר מודעה: "שוק חדש בתל אביב: היום ב-4 אחה”צ ייפתח השוק החדש לצרכי אוכל בפסז’ הרצליה, רחוב הרצל ורחוב השוק". השוק החדש נפתח באזור שכונת מרכז מסחר (היום שוק לוינסקי), וקיבל את השם "פסאז' הרצליה" כדי לתת לו אפיל ארופאי (למרות שטכנית הוא לא היה פסאז') – אבל ברחוב קראו לו שוק הרצל. לאורך השנים הוא הפך לשוק עירוני עבור פועלי הסביבה, שחטפו איזה פלאפל קדמוני באחד הדוכנים בדרך לכפתורייה שלהם או מה שהם לא עשו שם בשנות השלושים. 50 שנה פעל השוק, שהפך משוק אוכל לשוק של כל דבר, עד שהפך בשנות השמונים לאותה חנייה מדכאת.

אבל אם יש משהו שחסר בתל אביב יותר מאשר חניה, זה גינה טובה. ובהיעדר גינה טובה, גינת אלוף בצלות תספיק. לתושבי פלורנטין והסביבה אין הרבה אופציות נעימות לספוג בהן שמש – אפשר להצפין לפארק המסילה, לנוע מערבה לעבר גינת אליפלט או להמר על חייכם בגינת לוינסקי ממזרח. אבל בלב השכונה, הרחובות העמוסים לא מספקים נקודה לעצור בה. וכך – למרות כל האכזבה והתלונות וגינת התבלינים שהקימו שאני די בטוח שהפכה לפינת השתנה לכל כלבי השכונה – גינת אלוף בצלות הפכה לפינה ירוקה נהדרת לשבת בה, גם מבלי להיות ירוקה.

המתמטיקאי איאן מלקולם אמר פעם ש"החיים מוצאים דרך" (זה היה ג'ף גולדבלום ב"פארק היורה", אבל נכון שזה נשמע יותר חכם ככה?). ואיכשהו, החיים התמיד מפעפעים של פלורנטין מצאו דרך להפוך את אלוף בצלות לנקודה עירונית שכיף לעצור בה בצהרי יום שישי עמוס, לרדת מרחוב הרצל ולשתות איזה קפה או כוס יין מבית הקפה החמוד שקרוי על שם הגינה, ולתפוס מקום על כיסאות הבטון-עץ המוזרים שתקעו פה, בתקווה שתמצאו נקודה עם צל מהשמשיות שפיזרו פה, ולא להיתקע על כיסא פלסטיק על הדשא, כי הרוח נכנסת מהרצל ומריחים את השתן של הכלבים. אולי בכל זאת היה נחמד אם היו שמים פה איזה עץ, או לפחות דוכן פלאפל קדמוני.

• ❤ תל אביב
• גינת אלוף בצלות
• ריאות ירוקות בדרום תל אביב
• ריאות ירוקות בתל אביב
• ירוק
• שטחים ירוקים

באופן די גורף, אני לא אוהבת טבע. "לצאת לטבע", כמו שאתם אוהבים לעשות בשבתות, זה אוברייטד בעיני. וכשאני מסתובבת במקומות ירוקים (הכל יחסי), שני הדברים המרכזיים שאני חושבת עליהם הם: 1. מתי אחטוף התקף אלרגיה. 2. מעניין אם אפשר לקחת מפה ייחורים. בבית דווקא למדתי לחבב את הצומח מתישהו במהלך הקורונה כמו כולם, אבל כל עוד אני בחוץ – אני חד משמעית מעדיפה אספלט ובטון.

>> הפינה הירוקה שלי: באין ציפור שיר, גם גינת אלוף בצלות היא זמיר

זה לא היה ככה תמיד: בשנותיי בתיכון לדעתי ישנתי יותר לילות בשק"ש מבמיטה שלי, אחרי הצבא טירקתי בניו זילנד ובמזרח. אבל עם השנים, כמו החיבה היתרה שהיתה לי ללונה פארקים וספורט אתגרי – זה עבר. ללכת על אדמה מלחיץ אותי, ואני מודה לאלוקימה על זה שהילדיםות שלי כבר לא בגיל שבו צריך להרוג שעות בפארקים וגינות שעשועים.

נכון, יש לטבע יציאות. ככלל, הוא יפה. את זה אני נותנת לו. אבל אני מעדיפה לנהל איתו מערכת יחסים של שלום שלום, בלי מחויבות. לכן פארק המסילה הוא בדיוק מה שאני זקוקה לו. כי אמנם טבע הוא לא מוקד משיכה עבורי, אבל השמש היא בהחלט כן. ובעוד שהרבה קולות נשמעו כשהוא נפתח לקהל על חוסר הצל שבו, אני שמחתי על זה שלא מילאו אותו בעצים, ואפשר לספוג בו שמש כמו שצריך. כן, אני יודעת שזה לא בריא. אני עושה את זה במידה, סתמו.

אבל היתרון הבאמת משמעותי בפארק המסילה הוא שהוא לא באמת פארק. הוא רצועת דשא ארוכה שמקבילה לה רצועת בטון שווה ברוחבה, שלאורכה פזורים מקומות שאמורים לספק לי את כל מה שאני צריכה בחיים (רוב הזמן): קפה, אלכוהול ואמנות. בניגוד לפארק החורשות למשל, ריאה ירוקה נאה שביליתי בה לא מעט שעות בעבר (אך לא עוד!), שבית הקפה הקרוב אליו הוא במרחק של רבע שעה הליכה; בפארק המסילה בכל רגע נתון אני נמצאת מרחק שתיים וחצי דקות מהאמריקנו הבא שלי.

מעבר לזה הוא משופע בחללי אמנות שפזורים לאורכו – מבית רומנו בחלקו המזרחי שבו שוכנת גלריה בארי (וירידים, ופופ אפים, ומוזיקה, וספרים, ופיצה); דרך מוזיאון נחום גוטמן שיושב מאחוריו וכלה בגלריה ברוורמן ששוכנת מאחורי תחנת הרכבת הקלה אליפלט. בסמוך לתחנה, אגב, נמצא גם פסל נבט השעועית של הילה עמרם, שהוצב בו במסגרת פרויקט פסלי החוצות אבץ של עיריית ת"א-יפו, ולמרות שאני חולפת על פניו עשרות פעמים בשבוע, הוא עדיין מעלה בי חיוך כל פעם מחדש.

בקצה היותר מערבי שלו יש ים, ולמרות שגם זה מקום שאני פוקדת פחות ופחות בשנים האחרונות, הוא הפך את ההליכה אליו להרבה יותר קלה, מהירה ונעימה. אפילו עם ילדים. פארק המסילה הוא בעצם עוד רחוב שווה במיוחד בעיר, רק עם בונוס של דשא וקצת יותר צמחיה מהרגיל. ואת זה אני שמחה להכיל. רק אל תגידו לי לצאת לטבע.

• ❤ תל אביב
• ריאות ירוקות בדרום תל אביב
• ריאות ירוקות בתל אביב
• ירוק
• שטחים ירוקים
• פארק המסילה