מלא מחצלות, כיסאות מוזיקליים, פינת יצירה עמוסה ובידורית שצורחת עד השמיים בקולה של אנה זק: אי אפשר היה לטעות, כל דבר ודבר ביוזמה החדשה של העיריה התאימה את רחוב חובות הלבבות לשימוש הילדים. וזה עבד מצוין
אחר צהריים בלב שכונת שפירא. מבעד לאגלי הזיעה שטשטשו את הראייה, שורת דגלים צבעוניים וגדרות ארעיות ברחוב חובות הלבבות בצבצה כמו פאטה מורגנה וסימנה שהדבר הזה – סגירת רחוב על ידי העירייה רק בשביל שילדים ישחקו – באמת עובד. חמושים בזאטוטת המחמד, הנושקת לגיל שנתיים (אבל לא על הפה) התגלגלנו לרחוב והופתענו לטובה. מה דמיינו שיהיה בו? קלאס, גומי וחיי שרה. מה באמת היה שם? הפנינג מושקע, שכונתי ומלא כוונות טובות.
לאורך הרחוב נפרשו מחצלות על הכביש, חלקן היו מוצלות ותפקדו כבונוס אדיר בשלב הזה של יום ביולי בעוד שנה של התחממות הגלובלית. לרשות הילדים הוצעו מגוון אפשרויות אליהן יכלו לגשת חופשי-חופשי, כמו (קחו נשימה ארוכה) גיגיות עם מים וסבון וכלי בית לעשות איתם בועות ענק, ארגזי חפצים ישנים (טלפונים, פן, משקפות, שנורקלים, גלגלים וסירים משומשים) שבני הגיל הרך עפו עליהם, מסילת קרטון ענקית שאפשר היה לגלגל בה כדורים, עמדות ציור צורות בחול, לוחות נול ידני צבעוני, שולחנות משחקי חשיבה, פינות יצירה והכי מוצלח – משחק הכיסאות עם להקת לייב, שזה קונספט שצריך לאמץ כל יום בכל שכונה.
בפן הירוק, הייתה פינת שתילת עציצים עם אפשרות לצייר על העציצים לקטנטנים, ולגדולים יותר – אפשרות להתבונן בעלים במיקרוסקופים חד פעמיים (כן יש כזה דבר, זה כמו מצלמות חד פעמיות רק מה שרואים דרך זה באמת יפה), וגם אפשרות לשחרר חיפושיות בטבע האורבני שסביב. כלומר בערוגה שמסביב לעץ שבאמצע המדרכה.חלק מהעמדות היו בגישה חופשית וחלקן כללו מפעילים שהיו מאוד נלהבים, לבביים ואנרגטיים עם המון רצון טוב, גם אם לא תמיד מותאם (סליחה ממפעיל של משחקי חשיבה שנרמז לו בעדינות שבת שנתיים לא תצליח לבנות פאזל של יונק דבש מצורות בשם טרפז. אם אתם לא מבינים למה, חכו שתהיו הורים).
ברקע, בידורית השמיעה כל הזמן פלייליסט מגוון של סטטיק ובן אל, אלה לי ואנה זק בלופים. אז סך הכל לא היה לנו רע, חוץ מהעובדה שנשרפנו בשמש, ובניגוד להורים המקצועיים יותר לא הבאנו שלוקים וארטיקים מראש. כמובן שגם גילינו בדיעבד שהייתה עליהם הנחה של 20% למחזיקי דיגיתל והיינו מתים לחזור בזמן רק בשביל להתפנק בחום הנוראי של אחהצ ביולי באיזה ארטיק מישמש, אבל לא באנו להורות בשביל להנות. באנו בשביל הילדים.
והילדים היו בעניין. ממש בעניין. הגיעו לשם טף החל מגיל זחילה ועד גילאי 8 בערך, אם כי יכול להיות שמרוב שאנחנו הורים, כל הילדים כבר נראים לנו באותו הגיל. לא משנה. מה שחשוב הוא שאיכשהו כל ילד מצא פעילות אחת או יותר להישאב אליה, ואפשר לקבוע זאת לפי זה שלא נשמעו צעקות "משעמם לי", זעקות "לא בא לי" או התבכיינויות. הם עפו על משחק הכיסאות והלהקה, בפינות היצירה היה עמוס ברמת הלא-הצלחנו-לתפוס-מקום-בשולחן-הכבוד, המים של בועות הסבון היו בריפיל מתמיד ואף ילד לא הצליח לעצור את עצמו מלשים כדור במסילה רק כדי לוודא שהוא אכן מתגלגל.
בשכונת שפירא עצמה זה לא הרגיש שחסימת הרחוב ישבה על ציר מהותי שהפריע לתנועת הרכבים, אך מאחר שאפשר להזמין את הפעילות לכל רחוב, לבקשת התושבים (!), יכול להיות שזו פעילות עם פוטנציאל מוצלח דווקא לשעות הבוקר, בקיץ המאוחר, בשלב שכבר אין קייטנות. בהנחה שבשעות הבוקר אין לילדים מה לעשות ולא מעט מהרכבים יוצאים לעבודה, לעומת שעות שחוזרים מהעבודה בהן התרחשו אירועי רחוב משחק, זה יכול להיות מאוד אפקטיבי ולייצר כמה הורים אסירי תודה. קצת יותר הצללה, הרבה יותר מאווררים, ויש כאן פעילות ממש מומלצת לילדי השכונה עם פוטנציאל לגבש ולעורר היכרויות עם הבן של השכן, שזה קצת מזכיר את איך שאנחנו היינו ילדים. אבל זה היה מזמן.
