Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
מה רואים הלילה: בטח, תנו לטורקים ללמד אותנו מי היה משה רבנו
שכח כמה דברות. משה רבנו ב"התורה כולה: סיפורו של משה"
תשאירו את זה לנפליקס כדי שיהרסו לנו את הסיפור התנ"כי של פסח בדיוק לפני החג, ועוד יתנו לטורקים להסביר לנו על משה. מה איזה משה? נו, רבנו. נו, לפחות נתנו גם לכמה יהודים, ואפילו כמה שחקנים ישראלים, להשתתף בשטות הזאת
בתור ילדים ישראלים טובים, אתם כנראה מכירים את סיפורו של משה רבנו. זה לא קשה, נסיך מצרים, כמה מכות, "שחרר את עמי", שובר לוחות, מכות לסלע ויצאו ממנו מים. אנחנו אלה שמשננים כל שנה את הסיפור כדי שלא נשכח. מי בכלל צריך או יכול ללמד אותנו על משה, אה?
הטורקים, מסתבר. או לפחות ככה כנראה חושבים בנטפליקס, שנתנו לחברת הפקות טורקית, מכל העמים, להפיק את הדוקו-דרמה "התורה כולה: סיפורו של משה". שלושת הפרקים, באזור השעה כל אחד, מגוללים את סיפורו של הנביא מפרספקטיבה קצת שונה מהמוכר – כן, הוא שלנו, אבל מכיוון שהוא נביא בשלושת הדתות המונוטאיסטיות, הסרט מציג גם היסטוריונים ותיאולוגים נוצרים ומוסלמים, לצד כמה יהודים. כך מתקבלת תמונה קצת יותר רחבה ומסקרנת מאשר רק סיפור פסח, גם אם זה עשוי לעצבן כמה שומרי מסורת.
מה שכן, לא מדובר בשום פיסת תוכן איכותי. זה פחות או יותר טלנובלה מצרית איכותית – שזה עדיין סטנדרט די נמוך עבורנו – עם כמה שחקנים ישראלים בקאסט (ישי גולן בתפקיד אהרון בולט מעל השאר), המון שחזורים דרמטים מוזרים לאללה (תתעלמו מהחלומות של משה) ולא הרבה מידע פרקטי על מה באמת הלך מאחורי המיתוס (יעני מקור מידע: התנ"ך). ובכל זאת, הקשקוש הזה כבר הגיע למקום הראשון ברשימת הסדרות של נטפליקס, כי עם ישראל אוהב להתעצבן. היי, אולי זאת המורשת של משה? יאללה, תכו בסלע. "התורה כולה: סיפורו של משה", 3 פרקים,עכשיו בנטפליקס
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
"קוראים לך עוזי?!" שאל עוזי המרוקאי בתדהמה, בפעם הראשונה שראה אותי, כי לפתע לא רק שהיה עוד עוזי בעולם, הוא גם היה אשכנזי, מה שגרם לו לסדק בתפיסת המציאות. "על שם מי?" "על שם ממציא הרובה עוזי," שיקרתי. אבל הוא לא הרפה: "למה, איך קוראים לו?" "למי?" "לממציא הרובה עוזי." הבטתי בו. הוא היה רציני. אמרתי: "קוראים לו עוזי." "וואלה!" אמר בהפתעה. "אשכנזי או מרוקאי?" "לא ידוע," שיקרתי שוב, "לא ידוע."
זה היה מזמן. היינו ילדים במדים. בלבנון היתה מלחמה כבר שנה, וחיילים התחילו לא לחזור. בסוף גם עוזי לא חזר. הוא גדל באחד מאותם מושבים קטנים עם אוכלוסיה כה הומוגנית, שהיה מסוגל לעבור מעברית למרוקאית בלי לשים לב, אבל מכיוון שהייתי מאותו שבט מובחר של עוזים, מיד לקח אותי תחת חסותו:
הוא לימד אותי איך להתחמק מהרס"ר מואיז ("תשאל אותו איך הוא עושה שהסמל בכומתה שלו תמיד עומד ישר, והוא יסלח לך על הכל"); והוא לימד אותי את סודות המין האוראלי ("כוס זה לא ארטיק," זעק, "חברה שלך תעזוב אותך!" וצדק, היא אכן יצאה מחיי, אבל לא בגלל שעזבה אותי אלא כי מעולם לא היתה שלי –
אתמול נתקלתי בשמה על גבי מדבקה מודפסת ירוקה לבחינות הבגרות של קיץ 82', שגנבתי משולחנה אחרי הבגרות האחרונה, כשכבר ידעתי שאולי לא אראה אותה יותר, מדבקה שנשארה אצלי עד היום, דבוקה לכריכת ספר של המינגווי שלקחתי איתי לצבא לכל מקום כמו קמע, להזכיר לעצמי בלילות הקשים מי אני ובשביל מה שווה לחיות);
והוא ניסה ללמד אותי להניח תפילין אבל לזה סירבתי, עד אותו לילה שבו הכריז שהוא עובר לתותחנים, כי כל החברים שלו שם נהרגים בלבנון וזה אוכל אותו, והזדעזעתי ואמרתי שאני מוכן להניח תפילין אם הוא יוותר על הרעיון הנורא הזה, והוא כמעט התפתה, אבל בסוף אמר, אם אתה צריך להניח תפילין כבר תניח בעצמך,
אלא שאז ראיתי אצלו במדף משהו שלא ראיתי קודם מעולם – ספר. "פיתוחי חותם" לר' יעקב אבוחצירא, פירושים קבליים על התורה. אמרתי לו, טוב, בוא נלמד משהו, והוא אמר, לא, זה לא בשביל ללמוד, והסביר לי שהספר שם רק בתור קמע, ואמרתי לו, תקשיב פעם אחת לאשכנזי, אין דבר כזה "ספר שאי אפשר ללמוד", ופתחנו את הספר, אני בעניין והוא בחיל ורעדה,
וזו היתה הפעם הראשונה שנתקלתי בטקסט קבלי, אבל בגלל תשוקתי המטופשת להבין דברים, פיתחתי יכולת להסביר הכל, גם אם בעזרת קפיצות הגיון מהסוג שהפכו את קרקס מדראנו לבלתי ניתן לביטוח – אז בסופו של דבר הדבקתי את עוזי בחדוות ההבנה-לכאורה, שהיא לא פחות משכרת מהבנה אמיתית, וכשהגיע הבוקר הוא שאל אם נוכל ללמוד עוד פעם ואמרתי בטח, אם תוותר על השטות הזאת של לבנון, והוא אמר לא, לא, אני חייב, אבל בסוף ויתר ונשאר בסוללה והמשכנו ללמוד, והוא לא עלה ללבנון חוץ מפעם אחת, שבה נהרג בתאונת דרכים ליד ג'זין,
ואני זוכר, בשבעה, את הבית שלו מלא בתמונות ומגילות קלף וחמסות עם תמונתו של הבבא סאלי, נכדו של ר' יעקב אבוחצירא שאת ספרו למדנו, הספר שנשאר אצלי בקיטבג, ויום אחד גיליתי אותו שם,
דחוק ליד הספר של המינגווי עם המדבקה של אהובתי שמעולם לא אהבה אותי באמת, חלום חלמתי, אבל הרי רק מחלומות על אהבה לומדים בסופו של דבר לאהוב, ואני זוכר שראיתי את שני הספרים, זה לצד זה, וחשבתי: מוזר, אני מעדיף למות עם עוזי מאשר לחיות עם המינגווי, הסופר שאני חייב לו הכל. הכל.
וזה גם מה שחשבתי בשבוע שעבר, כאשר מכל רחבי עירי האהובה נשמעו זעקות היאוש, על נצחון הפחד והגזענות על השכל הישר, על טיפשותם של אנשים שמצביעים שוב ושוב בשביל אלה שדופקים אותם,
וחשבתי שרק מי שיודע אהבת ישראל מהי, מי שמרגיש אותה בעצמות, יכול לא רק לדבר – אלא אפילו להוכיח. אבל מי שמדבר בלי אהבה, שום הגיון לא יעזור לו.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
