"היינו בני המזל": בסדרת השואה הזאת, הזוועות הן בכלל לא הסיפור
גם אם ראיתם כל יצירה שהוסרטה על השואה, המיני-סדרה של Hulu (עכשיו בדיסני+) תצליח לחדש לכם. כי יש פה סיפור משפחתי רחב היקף, כי יש קאסט מעולה (שבערך חצי ממנו ישראלי) ובעיקר, יש בו המון אנושיות. רק אל תשימו לב למה שליאור אשכנזי ממלמל שם
אחד הז'אנרים שעברו את האבולוציה הכי מעניינת, שהוא לא במקרה גם ז'אנר שזוכה באופן היסטורי בהכי הרבה פרסים, הוא ז'אנר סרטי השואה. אם נתנתק לרגע מנקודת המבט הקבועה של הישראלים על סרטי שואה, ונביט עליהם בתור ז'אנר, ניתן לראות את ההתפתחות המוזרה והמפתיעה שלו. במהלך שנות הארבעים, נושא השואה הוצג בעיקר דרך הפילטר של סרטי תעמולה ("רכבת לילה למינכן" או "הדיקטטור הגדול" הנהדר של צ'פלין), אך ככל שהזמן עבר, והעולם נחשף למימדי הזוועה, כך נושא השואה נטען בחשיבות עצמית, והתחיל לעבוד בלזעזע את הצופה, גם אם לא דווקא מדובר בזעזוע שנובע ממראות גרפיים, אלא בעיקר מזעזוע רגשי.
>> עיריית תל אביב-יפו, למה (וכמה) את מרפדת את הכיסים של הגזען הזה?
תחושת החשיבות (המוצדקת) שצברו הסרטים מהז'אנר הזה קיבלו נקודת מפנה מפתיעה עם "ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו, שהפך את ההיסטוריה על פיה וסיים עם תמונת הניצחון שכולם רצו לראות – היטלר נשרף בקולנוע, מחורר מקליעים. הכי גרפי שיכול להיות. שינוי ההיסטוריה שטרנטינו הרשה לעצמו להשתכשך בו התחבר לעידן התקומה של ז'אנר השואה, שאיפשר לעוד יצירות לדבר על הנושא מזוויות מעניינות לא פחות – למשל "ג'וג'ו ראביט" של טאיקה וואיטיטי, שמצליח לעשות סרט שואה כפי שאף אחד לא עשה, תוך כיבוד הנושא. כעת גם הסדרה החדשה של הולו, "היינו בני המזל", מנסה לספק נקודת מבט מסקרנת על השואה, וזאת באמצעות עיסוק באנושי. ולמרות שהיא לא מושלמת, היא נקודה חשובה בתולדות יצירות השואה.
הסדרה מספרת את סיפורה של משפחה יהודית בפולין, לפני ואחרי הפלישה הנאצית. היא מבוססת על הרומן של ג'ורג'יה האנטר, שמבוסס על חיי משפחתה באותה התקופה. וזו משפחה די ממוצעת בסך הכל – יש את אב המשפחה, סול קורץ, בעלי החנות "קורץ בוטיק" (ובגילומו של אחד, אולי אתם מכירים, ליאור אשכנזי). לצד הילדים יאקוב, אדי, גנק, מילה והלינה, ובני ובנות זוגם, מדובר במשפחה לא קטנה, שמתפזרת בכל רחבי העולם בעקבות הפלישה הנאצית לפולין. לכל אח יש את הסיפור שלו, אבל הגיבורה הברורה היא הלינה קורץ, אותה מגלמת ג'ואי קינג. כליהוק ראשי, מדובר בהברקה. זהו ככל הנראה התפקיד הכי גדול שניתן לקינג, וכשהטקסט שלה לא נופל לקלישאות דרמטיות היא מצליחה ממש להחזיק את הסדרה בעצמה, ולהיות הדמות הכי מעניינת. וזה למרות שאנחנו יודעים שהיא תשרוד, כי הסדרה מתחילה מהסוף. הפעולה הזו לבדה מעבירה כבר את המסר שיחלחל בהמשך – סיפורי זוועות הם לא העיקר כאן.
כאמור, הדגש בסדרה הזו מצוי על האנושי. לא תמצאו כאן – לפחות בשלושת הפרקים הראשונים שזמינים לצפייה – מראות קשוחים במיוחד. כשמישהו נורה או כשאצבע נכרתת, המצלמה תזוז באלגנטיות ותיתן לצופה להשלים את התמונה לבד. זאת טקטיקה מוכרת (רק תשאלו את טרנטינו ו"כלבי האשמורת"), אבל כשהיא מתרחשת בקונטקסט הזה, היא מזיזה הצידה את צילומי הזוועות שאנחנו רגילים אליהם ומפנה מקום לאנושי, לאישי ולאינטימי – הלינה יכולה לנהל רומן עם חבר של המשפחה, סיפורו המורכב רגשית של גנק (הנרי לויד יוז), האח הבכור, מקבל מקום כקו עלילה משני, והמסע הבינלאומי של אדי קורץ (לוגאן לרמן) אפילו מציג מקום שטרם ראינו עליו יצירות בתקופת מלחמת העולם השנייה: קזבלנקה (כלומר, חוץ מקזבלנקה). לכל בן משפחה יש את הסיפור שלו, וגם אם אפשר להתבלבל בין כל הדמויות שמופיעות – כולל מיכאל אלוני שלקח לי רגע או שניים לזהות אותו – השלד העלילתי של הסדרה בנוי היטב, ומאפשר כמעט לכל צופה למצוא את הקורץ שאיתו הוא יכול להזדהות. עצם העובדה שמתעסקים בתקופה הזאת בנושאים האנושיים ביותר, כמו אהבה או הקמת משפחה, מצביע על מאפיין נוסף שנדחק הצידה – אובדן האנושיות.
העיסוק הזה, באזרח הגרמני שהופך ללא אנושי במעשיו או ביהודי שמופשט על ידי הנאצים מאנושיותו, כמעט תמיד נוכח בסרטי שואה, אך דווקא בגלל שכאן זה לא במרכז הבמה, אנחנו נפטרים מהשאלה שכבר ידענו עליה את התשובות הרבות ("מה לא היה אנושי?"), ומתחילים לשאול את השאלה המתבקשת – בתקופה כזאת אפלה, שמלאה במעשי זוועות איומים – מה כן היה אנושי? המשפחה היא נקודת האור המרכזית בסיפור, וגודל המשפחה בהחלט מאפשר לנו לראות את כל מהלך החיים – לידה, התאהבות, הקמת משפחה והנהגתה. זה סיפור הרבה יותר אישי מכל מה שאני מכיר, ולמרות שהסדרה היא עדיין לא יצירת מופת טלוויזיונית, היא מציבה עצמה כנקודה חשובה בז'אנר השואה בתרבות העולמית.
קשה לבקר סדרת טלוויזיה על השואה. האינסטינקט המיידי הוא לפרגן, על מנת שכמה שיותר אנשים בעולם ייחשפו למה שקרה לנו. ולמרות זאת חייבים להודות ש"היינו בני המזל" היא לא סדרה מושלמת. הדיאלוגים לפעמים נופלים לקלישאות והדרמה מרגישה לא כנה, המבטאים קצת קשים לעיכול כשכולם מדברים אנגלית, ובכל פעם שליאור אשכנזי (או כל אחד אחר) מברך זה לא נשמע כמו עברית במבטא זר, אלא פשוט מלמול חסר משמעות (בחייאת, חצי קאסט מישראל, לא יכולתם להיעזר בהם?). ועם כל הפגמים האלה, היא עדיין סדרת טלוויזיה חשובה. לא בזכות האיכות שלה, אלא בגלל שהיא חוקרת נושא שלא נגעו בו יותר מדי מאז "החיים יפים" (1997), בזווית חדשה ומעניינת שגורמת לצופה להרגיש שהוא הרוויח משהו מהצפייה. מעבר לזה, המיני סדרה הזו היא הזמנה לחקור צדדים נוספים בתקופה ההיא, צדדים שלא ראינו, הסיפורים על יהדות מרוקו או סיפורים מהגבול הרוסי. רק תשרדו את המלמולים הלא ברורים של ליאור אשכנזי, ואתם תהיו בסדר.
"היינו בני המזל", עכשיו בדיסני+