• Facebook
• Twitter
• Email

בעיר, כמו בקיום כולו, יש מעט מאוד פינות מסתור או הפתעות. בשביל למצוא אותן צריך מדריך שיודע לאן ללכת. לפעמים, מדריך כזה לא ייקח אותך דווקא לסמטה זעירה המוכרת ליודעי ח"ן, אלא ממש לעין הסערה – המקום היחיד שבו באמת יש שקט. עין הסערה שלנו היא הקומה ה־12 בבית העירייה. יהונתן ה' משעל הציע שניפגש שם, והמיקום אכן מושלם: ספות עור, מיזוג חרישי, שומר אחד בלבד, נוף של עיר אפורה באחד מימי הגשם המוזרים של חודש מאי, אדריכלות מקומית מיושנת. משעל הוא אכן מדריך. בשנים האחרונות הוא מתהלך בעיר במסגרת CTLV, קבוצה שמקיימת סיורים אלטרנטיביים בעיר שאינה רק לבנה, כולל מסע אופניים בן שבעה קילומטרים במתחם התחנה המרכזית הישנה.

משעל הוא גם חוקר עירוני, משוטט מקצועי, יזם קהילתי, אמן, אוצר, כותב ומרצה. החוט המקשר בין כל תחומי פעילותו של משעל הוא היחסים בין המרחב האורבני לאמנות. ביוני הקרוב ייפתח הקורס הראשון בבית ספר חדש לאמנות בשם (NVA (New View Arts שמשעל עומד בראשו. אם כי ככל הנראה הוא לא עומד מאחורי המילה "עומד" ואולי גם לא מאחורי המילה "בראשו".

למה אנחנו צריכים עוד בית ספר לאמנות?

"כמו בשאר האספקטים של התפיסה העירונית שלי, חשבתי שיהיה נכון שאמנות תילמד דרך החיים ולא דרך הדיבור עליה. אם יש לאמנים שונים סטודיואים בכל העיר, אין סיבה שתלמידים ילמדו אמנות בבית ספר מרוחק וסגור. למה להביא לשם את כל המורים והתלמידים, אם אפשר ללכת לסטודיואים וללמוד?".

אז אתה עדיין שואף לרכז את כולם במקום אחד, אבל בתל אביב ולא בכפר סבא או בירושלים?

"אין בכלל מקום, מבטלים את המקום. אין מרכז, אין מבנה, אין לוגיסטיקה של מבנה, אין שיקולים של מיקום פיזי, ודווקא כתוצאה מזה התכנים שנלמדים רלוונטיים יותר לסביבה שבה הם נלמדים".

אבל הניתוק – אותה ישיבה בחדר חשוך וצפייה בשקופיות של יצירות מהמאה ה־19 – הוא משהו טוב לאמנות, הוא מעניק לתלמידים השראה ממקומות וזמנים רחוקים, לא יומיומיים.

"אם רוצים לדבר על ניתוק אפשר להכניס את זה לתוכנית הלימודים. אומרים שאי אפשר לדבר על המאה ה־19 בתוך העיר, כי האקספרסיוניסטים ישבו אז על גדות הסיין? אז בואו ניסע לפארק הירקון או לחצבני ושם נלמד על האקספרסיוניזם של המאה ה־19. כך נכריח את התוכן להיות רלוונטי למקום הלימוד".

אבל מספיקים עטיפה אחת של במבה, טמפרטורה גבוהה מדי וכמה יתושים, ואתה כבר לא על הסיין.

"העניין הפיזי אכן משמעותי מאוד, אבל לימודים מתקיימים תמיד באותו פורמט: שיעור על המאה ה־19 הוא שעתיים וכך גם שיעור ציור ורישום, וזה נורא מודרניסטי ומיושן. גם הוראה פרונטלית היא כבר מזמן לא רלוונטית. במסגרת אחד המחקרים שאני הכי אוהב הביאו החוקרים מחשבים לכפרים נידחים בהודו. בכפרים האלה לא היו מורים והילדים לא ידעו קרוא וכתוב. תוך שישה חודשים הילדים לימדו את עצמם לקרוא ולכתוב בעזרת המחשב, בעקומת למידה גבוהה יותר מזו שמוצאים בבתי הספר. כלומר, אנשים יודעים ללמוד, ובית ספר – וזו כבר פרשנות שלי למחקר – הוא מערכת שנועדה לקיים את עצמה ולשלם כסף למורים. הוראה פרונטלית היא חלק מהמנגנון שנועד לקחת מאנשים את הכוח ללמוד לבד, ואכן אנחנו רואים שאנשים פחות מצליחים לעשות את זה. גם בסיורים שאני עורך בעיר זה קורה: אנשים מבקשים ממני סיור בשכונת שפירא, אז אני אומר להם: 'אתם לא צריכים אותי. קחו מפה, תקראו בוויקיפדיה ותלכו לדבר עם אנשים', והם עונים: 'לא, לא, אנחנו רוצים סיור בשפירא. אנחנו רוצים את התיווך'. קשה לאנשים לעשות דברים לבד".

אבל ההדרכה מעניקה חוויה שלמה ורציפה. עדיף לשלוף טלפון כל דקה כדי להיכנס לוויקיפדיה? "חדווה, תעשי רגע גוגל על שלום שבזי". זה מתיש.

"אני חושב שזה מרתק, כי ככה יש יותר מקום לטעויות. הסיור המודרך הופך לחוויה כמו קרקס: 'שכונת שפירא – תשעשעי אותי עכשיו', וזה חבל, כי שכונת שפירא לא משעשעת. אולי היא גם משעשעת, אבל בעיקר לא. וכשנכנסים למקום ומתמודדים ישירות עם המורכבות שבו – זה נוגע בחוויה הפיזית ובחוויה הרגשית".

באוקטובר יתחיל בית הספר של משעל לפעול במתכונת כמעט מלאה, בהשתתפות נציגים בולטים של הדור הצעיר בתיאוריה ובאמנות.

"השיח המשמעותי באמנות מתקיים עכשיו", אומר משעלי, "בקרב אנשים מהדור שלי שאין להם תקנים באקדמיה. מעיין שלף תעביר קורס באוצרות, ניסן אלמוג ומעין אמיר ינחו קורסים בעירוניות. עברי באומגרטן, שמארגן את פסטיבל 'מנורת לילה' בנווה שאנן, ידבר על קולנוע לצד קולנועניות צעירות כמו תמי ליברמן. ייפתח קורס צילום שבמסגרתו תהיה סדנת דאגרוטיפ – צורת הצילום העתיקה, עם פיתוח על לוחות נחושת. אנחנו מציעים שילוב בין מסורות ישנות שאין אליהן כל כך גישה, לצד שיח מתקדם ברמה האקדמית. ישנם טקסטים עכשוויים שעוד לא הגיעו לאקדמיה, כי עד שהטקסט עובר את כל הפילטרים ומגיע לתלמידים עובר הרבה זמן. חשוב לומר שאין בתוכנית הקורסים לא ציור ולא פיסול".

למה, כי אלו אמנויות ״מתות״?

"ההפך. ציור ופיסול הם המיינסטרים של האמנות כבר 1,000 שנה. כל הניסיונות להרוג את הציור והפיסול לא צלחו, הן ה־אמנויות. לכן לא מעניין אותי להתעסק בהן, למרות שההשפעה שלהן על שאר האמנויות משמעותית מאוד. זה כמו לבחור לדבר על שוויון לנשים או על זכויות לפלסטינים – על פי רוב לא מדברים על זה ולכן צריך לתת לזה מקום. את האג'נדה הימנית־שמרנית שכבר קיימת בעולם מקדמת דנא לא צריך לקדם".

קראת עכשיו לציור ולפיסול גזענות ובערות?

"לא, קראתי להם חיטה וסוסים".

באג במערכת

יהונתן (על שם יוני נתניהו), ה' (קיצור של הראל, על שם החטיבה) משעל (38) נולד וגדל בשיקגו. בגיל 6 אימא שלו, ששמעה יותר מדי "יושב בסן פרנסיסקו על המים", החזירה את המשפחה לארץ. את היזמות והאידיאולוגיה הוא ירש כנראה מהוריו, שבחרו להקים עם שובם יישוב קהילתי דתי־חילוני בגליל בשם אשחר, שמשעל גר בו עד גיל 17. את האהבה לערים קיבל, סביר להניח, מבהיית יתר בטרשים ובטקסטורות שונות של כלום. משעל המשיך במסלול מחייב בגרעין ובמגורים בקומונה עצמאית בקריית שלום ובלימודים בכל מוסד אקדמי אפשרי: "מערכות לא יודעות איך להתייחס אליי, לא מבינות מה אני עושה שם ולמה. תמיד חושבים שאני בא ממקום ביקורתי, ואני לא. פשוט יש לי מחשבות ואני אומר אותן".

בימים אלו מוצגת תערוכה בשם המשמין "קרמשניט", שאצר משעל לאמנים ערן ענבר וענת מעוז, בגלריה הכי מגניבה בעיר – משונע. החלל של משונע ברחוב הרצל, שהיה בעבר חנות רהיטים, מתאים לאירוח אובייקטים וציורים של "תרבות שכבר לא קיימת כתרבות. בעיקר תרבות אירופית משנות ה־30: ויטרינות עם פורצלנים, כלי הגשה מסוימים, דברים כמו שהם צריכים להיות".

לפעמים נראה שכל מה שנותר לאמנות לעשות הוא לסדר דברים מחדש.

"האתגר של האמנות הוא הרבה יותר גדול מכך. אמנות צריכה לשנות את העולם. לא במובן ההיפי של שנות ה־60, אלא לא לתת לעולם אפשרות להישאר כפי שהוא. אם אמנות מספיק חזקה, מי שמסתכל עליה לא יכול להמשיך לחיות את חייו כפי שהוא חי עד כה".

קרמשניט ערן ענבר וענת מעוז, גלריה משונע, עד 13.6

• ערן ענבר
• גלריה משונע
• גלריות
• סיור
• CTLV
• NVA
• New View Arts
• יהונתן משעל
• ראיון
• ענת מעוז
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

התפשטות אמנות הרחוב בתל אביב שיחקה תפקיד מרכזי בשינוי הגישה כלפי אמנות במרחב העירוני בעשור האחרון. לא עוד רק גלריות מלאות ידענים נפוחים מבייגלה ויין זול, אלא גם חומרים שמדברים לאדם מן הרחוב ולנושאים רלוונטיים לחייו, ומוסיפים למרקם העירוני שכבה שמבדילה אותו מהפרברים הישנוניים.

יש משהו חופשי ובלתי אמצעי במפגש שלנו עם יצירות אמנות אורבנית ברחוב, בניגוד למרחב המגביל והסטרילי של הגלריה שאליו חלק מהאמנים זולגים בסופו של דבר. תוך שיטוט עצל או הליכה נמרצת, עבודה קופצת לנו לפריים וגורמת לנו לחשוב, לגרד בראש ובעיקר לעצור (ואולי גם להעלות לאינסטוש). מה טוב יותר ממוזיאון חינמי ונטול שעות פתיחה שבו אתם מחליטים מה לראות וכמה זמן להתעכב, בלי שאף אחד יתווך לכם את משמעות היצירה או ינעץ בכם מבטים מתנשאים? כנראה רק גלידה.

עבור מי שכן מתעניינים ברקע של האמנים ובמשמעויות היצירות, קמו סיורי אמנות אורבנית – הסיורים של הסיירת, CTLV, Niro Trip, דינה שגב או העירייה עצמה הן כמה דוגמאות מייצגות – שיעשו לכם קצת סדר בעיניים ובבניינים. אבל המגוון שהרחוב התל אביבי מציע מאפשר לכל אחד לעקוב אחרי ההתפתחות של אמן כזה או אחר גם בלי להיות מבין גדול.

"ההיסטוריה של האמנות האורבנית בישראל היא קצרה יחסית", אומרת יעל ניר, חוקרת תרבות נלהבת, מנהלת המכירות של יריד "צבע טרי" ומקימת הסיירת. "מרגע שהסוגה האמנותית הזו הגיעה לכאן היא התפתחה ביתר שאת, והיום תל אביב נחשבת לאחת מערי העולם (Global Cities) המובילות בתחום הזה. כמה מהאמנים האורבניים המוכרים בעולם – כגון Zero Cents, Know Hope, Klone ו־Foma – חיים ופועלים בתל אביב זה יותר מעשור ונחשבים לאמנים ישראלים – בין שהם מזדהים עם ההגדרה הזו או לא".

אם תגידו למי שעוסק באמנות רחוב או חוקר אותה את המילה "גרפיטי", הוא כנראה יתחיל להתפתל בחוסר נוחות. זה המקום לעמוד על ההבדלים בין גרפיטי לאמנות רחוב – מושגים שהם קרובי משפחה אבל לחלוטין אינם נרדפים. גרפיטי, בפשטות, הוא כתובות פומביות בספריי. כיום הגרפיטי הנפוץ ביותר נקרא "Name Based", והוא מורכב משמו או מכינויו של המרסס. חלק מהאוחזים בספריי הם אמנים, אבל רובם פעילי מחאה או ונדליסטים שמטרתם אחת – להתערב במרחב. בהקשר הזה יש להפריד בין האמנים העומדים מאחורי שלל הכיתובים השבלוניים שמופיעים על קירות העיר – "#את_לא_שמנה", "צעדה ללגליזציה" ואחיהם הסחיים "דג מחיר" ל"מהפכה של אהבה", לבין בני דודיהם הפוליטיים. "יש בתל אביב כמה סטנסילים מוצלחים, אבל אני לא מגדירה אותם כאמנות", אומרת ניר, שחושבת שגם העומדים מאחוריהם לא יגדירו עצמם כאמנים. "אמנים חותמים בשמם ומחפשים הכרה", היא מסבירה. "סטנסילים זה אקטיביזם חברתי שמשתמש בחומרים ואסטרטגיות של אמנות רחוב כדי להשפיע על דעת הקהל".

ההכרה באמנות רחוב כאמנות מודרנית לכל דבר היא כנראה הסיבה לכך שהעירייה לא פועלת להעלמת היצירות. "בניגוד לערי עולם אחרות, בתל אביב יש סובלנות גבוהה יחסית", מסבירה ניר. "העירייה יודעת שהאמנות האורבנית היא חוזקה תרבותית ותיירותית ולכן לא עושה מאמצים מיוחדים למחוק עבודות ואפילו מחבקת את האמנות, כי יש לנו עבודות מאוד מוצלחות כאן. חלקן נעשו על ידי אמנים שהגיעו מחו"ל והיה להם חשוב להטביע חותם במרחב הגיאוגרפי הטעון הזה".

Know Hope

אחד מאמני הרחוב המוכרים בתל אביב שהתחיל להציג את האמנות שלו במרחב הציבורי לפני כעשור, כשהיה בן 18. בתחילת הדרך עסק בעיקר בשירת רחוב מורכבת באנגלית (שפת האם של האמן, שנולד בקליפורניה) ובהמשך התחיל לעבוד עם דמות נטולת מגדר, גזע ולאום, שאפשר לפענח את הנרטיב שלה אם עוקבים אחרי העבודות.Know Hopeאינו כינויו המקורי, אלא אחד מצירופי המילים שהשתמש בהם בעבודות שלו בתחילת הדרך. הצירוף הזה דבק בו והפך מזוהה איתו לחלוטין. עד לאחרונה הציג תערוכת יחיד בגלריה גורדון, ובימים אלה הוא מציג בגלריית Openspace בפריז.

Klone

בן 31, יליד ברית המועצות לשעבר, עוסק באמנות רחוב ובגרפיטי. האייקון המזוהה איתו ביותר הוא דמות כלאיים בין אדם לחיה, ודרכה הוא עוסק בדברים "פראיים ו"חייתיים" שהולידה החברה העכשווית. משמעות כינויו היא שיבוט או שכפול (בשגיאת כתיב מכוונת) – רמז לדיון המתקיים בעולם האמנות על מקוריותן של יצירות אמנות ועל האפשרות לשכפל אותן. הרבה פעמים רואים אייקון שלKloneמשוכפל על אותו קיר כמה פעמים.

Zero Cents

אמן בן 29, יליד ניו ג'רזי שהגיע ארצה לפני כעשור כמתנדב בקיבוץ. בתחילת הדרך נודע בשםZero Centsויצר עבודות שמתבוננות באופן ביקורתי בשיטה הקפיטליסטית. אחר כך החל לחתום JESUS על עבודות שעוסקות במיתוסים נוצריים. בילדותו אובחן כדיסלקט, ולכן טקסטים המופיעים בכתב ראי הם סימן היכר לעבודותיו. השנה הציג Zero Cents תערוכה זוגית עם האמן יאיר פרץ במכון אלפרד.

Foma

אחת הנשים היחידות המוכרות בתחום. בת 31, ילידת ברית המועצות לשעבר, בוגרת שנקר במחלקה לעיצוב טקסטיל. התחילה ליצור אמנות רחוב בשנת 2007 והתחברה עם Klone ,Zero Cents ו־Know Hope כשהשלושה כבר עבדו יחד. Foma עוסקת ביצירתה בנושאים כמו טשטוש גבולות מגדריים, סטייה ומערכות יחסים. היא מציגה עבודות אישיות, הרבה פורטרטים עצמיים ודימויים נשיים. העיסוק בתפקידי מגדר, מיניות, נורמות חברתיות וחריגות מלווה אותה מתחילת דרכה.

Dede

בעולם אמנות הרחוב בתל אביב נוטים לחלק את האמנים ל"דור ראשון" ו"דור שני". לא מדובר בגיל הביולוגי של האמנים (רובם באותו טווח גילים), אלא בוותק שלהם בסצנה. Dede משתייך לדור השני. יש לו חיבה לבעלי חיים, אבל לא רק לחיות הנפוצות בתל אביב ובסביבותיה כגון חתולים, עכברים וכלבים, אלא גם לאיילים, צבאים, סנאים ועוד יצורים פרוותיים ששכיחים יותר באירופה. הוא עוסק בסוגים רבים של מדיה ויוצר בטכניקות שונות – ציור ביד חופשית, פייסט אפס, שבלונות, מיצב ועוד. אחת העבודות המוכרות שלו היא סדרת שבלונות של חיות דו ראשיות.

ניצן מינץ

בת 25, משוררת רחוב ונצר למשפחת רוקח, ממקימות שכונת נווה צדק. להבדיל מרוב אמני הרחוב,מינץחותמת על יצירותיה בשמה האמיתי. השירה שלה עשירה בדימויים ובמטפורות, אבל היא לא מציירת, לפחות לא במובן הקלאסי של המילה. לעתים קרובות היא משתפת פעולה עם ציירים שמעטרים את השיר שכתבה ב"דף" מספר שירה וב"איור" לצד השיר, כדי לקרב שירה עברית גם למי שאינו נוטה לצרוך אותה. מינץ עובדת עם שבלונות ומברשות וצובעת כל אות בנפרד בעבודה עדינה ומורכבת. היא עוסקת בנושאים כגון נשיות ומשפחה, החיים העירוניים בכלל ובתל אביב בפרט.

Dioz

השםDiozהוא וריאציה של המילה dios – אלוהים בספרדית. בעבודות של Dioz ניכרת השפעה של אמנות דרום אמריקאית, שאולי מסבירה את הבחירה בשם בעל צליל ספרדי. Dioz הוא בוגר בצלאל במחלקה לאנימציה, ולימודיו משפיעים על עבודותיו – הן מהבחינה האסתטית והן מהבחינה הרעיונית. על פי ניר, יש בעבודות שלו מודעות גבוהה יותר למסורת האמנות ולסמלים שלה, לעומת אמנים אורבניים אחרים שרובם אוטודידקטיים. האמנות של Dioz צבעונית, יצרית ומלאת הומור.

Signor Gi

אם מתייחסים להשכלה פורמלית,Signor Giהוא האמן המשכיל ביותר ברשימה – בעל תואר בהיסטוריה ופילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב ותואר בתקשורת חזותית מבצלאל. הוא עובד לא מעט עם Dioz , Untay ואמנים נוספים בני הדור השני של אמנות הרחוב הצבעונית, ומשתף פעולה עם ניצן מינץ בקריית המלאכה ובנווה צדק. טקסט הוא אלמנט דומיננטי בעבודות שלו. "הטקסטים שלו מעניינים ברמה הרעיונית וגם מבחינת ההופעה הפיזית שלהם ברחוב", אומרת ניר. "הוא הצליח ליצור כתב יד ייחודי, תרתי משמע, בעבודות שגורמות לך לחשוב גם הרבה אחרי שכבר נתקלת בהן".

Untay

בן 31, יליד הארץ. למד במחלקה לתקשורת חזותית ב־HIT והתמחה במדיה דיגיטלית. שמו הוא קיצור של המילה Untitled בשגיאת כתיב מכוונת. הוא היה אחד המעצבים הגרפיים שהיו אחראים על ההיבט החזותי של המחאה החברתית ב־2011 ומעיד שהמחאה משפיעה על העבודה שלו עד היום. קצת לאחר המחאה הוא הציג במתחם החשמל תערוכת יחיד ראשונה על קיר שכללה ציורים על עטיפות תקליטים ישנים. כל עבודה התבססה על שיר שהרכיב את פסקול החיים שלו. הבנדנה הפכה לדימוי בולט באמנות שלו ולסימן ההיכר שלו ברחוב – כסמל לערכי המהפכה ולכמיהה לשינוי – והוא משתמש בה כדי לשמר את הרצון לשינוי חברתי במרחב הציבורי ובתודעה הציבורית. את סדרת הבנדנות "soul of a citizen" (נשמה של אזרח/ית) ואת רוב עבודותיו המוצלחות האחרות תוכלו למצוא בשכונת מונטיפיורי.

SENED

עדי סנד, אדריכל בוגר בצלאל, מבוגר בכעשור משאר האמנים ברשימה וחותם בשם משפחתו האמיתי. הוא עובד בעיקר בשבלונות ובצבעי ספריי ויוצר דמויות גיאומטריות שהוא מכנה "קופסונים". "השפה הציורית שלו היא מכמירת לב, צבעונית וקלילה – לפחות במבט ראשון", אומרת ניר.

סנד עוסק בנושאים מורכבים וטעונים שאמנים רבים אחרים מעדיפים לא להתעמת איתם – היחס לנשים, לזקנים ולנכים, החברה המיליטריסטית, קהילת הלהט"ב ועוד, ומצליח לטפל בכל אלה בעדינות ובדיוק. רוב הקופסונים שלו מופיעים ברחוב בגובה עיניהם של ילדים.

"בסיורים שלנו התובנות הכי מדהימות מגיעות מהילדים", ניר מספרת. "ילד לא מפחד לשאול שאלה או להגיד דבר שיחשוף חוסר ידע ליד החברים שלו. את רוב הדברים שלמדתי ממשתתפים בסיורים, למדתי מילדים שהציעו לי תובנות ונקודות מבט שלא חשבתי עליהן או ראיתי קודם לכן".

• אמנות
• CTLV
• אורבני
• ספריי
• ראש בקיר
• know hope
• תל אביב
• תל אביב
• Foma
• Dede
• Klone
• גרפיטי
• עירוני
• פריז
• אמנות רחוב