כנראה שזו עונת הביל לורנס, אחרת אין דרך אחרת להסביר איך יוצר הטלוויזיה הוותיק (שהתחיל לכתוב לסיטקומים עוד בשנות ה-90) הצליח להוציא חודש אחר חודש את הסדרה הכי מעניינת בשני שירותי סטרימינג שונים – הראשונה היתה הקאמבק המצוין של "סקראבס" בדיסני+, והשנייה היא "Rooster" החדשה, שעלתה ממש היום לשירות HBO Max – וזה עוד לפני שדיברנו על "שרינקינג" החמודה שבעיצומה של עונה שלישית, "טד לאסו" שלו שחוזרת לעונה רביעית, ו"קוף רע" האנדרייטד שתיכף תגיע לעונה שנייה באפל TV.

כנראה שיש משהו בטביעת האצבע הייחודית שלו ששובה את כולם – שילוב שנון ומתקתק בין לב ענק לחוש הומור מתוחכם שלא פוחד להשתטות. כך שאין זה מפתיע שבסדרה החדשה שלו הוא הגיע לשתף פעולה עם אגדת סיטקומים בפני עצמו, אחד האנשים הכי מצחיקים עלי אדמות, המייקל סקוט האחד והיחיד – סטיב קארל. כנראה שגם הוא רצה קצת מהקסם של ביל לורנס, מה שאומר גבר בגיל העמידה שנמצא במשבר ועצוב אבל בעצם רק מגלה את עצמו ואת הכוחות שלו מחדש בעזרת חבורת אנשים מחממי לב. אנחנו קצת סרקסטיים, אבל גם קשה שלא להודות שהנוסחה הזו פשוט עובדת.

ב"Rooster" (שבטח יתורגם כ"תרנגול") קארל מגלם פרופסור לספרות שחוזר ללמד בקולג' כדי להתקרב לביתו, גם היא מרצה, בדיוק בזמן שנשואיה מתפרקים – רק שלקארל הסופר המצליח יש תדמית שמזכירה את גיבור ספרו. וזה כולל את הכינוי המגה גברי רוסטר, ואת ההתנהגות שבד"כ גברים בגיל קולג' מעריצים ונשים בגיל קולג' בזות לה. הדמות שלו מבוססת באופן רופף על זו של הסופר קרל היאסן, שכתב את "קוף רע", כך שיש לנו כבר עולם קולנועי שלם של ביל לורנס. זה כנראה לא אומר שטד לאסו יגיע לבקר בקולג', אבל כן נחמד להבין את ההקשר של כל יצירותיו, והנקודות בהן הם מתחברות.
"Rooster", פרק ראשון עכשיו ב-HBO Max

• מה רואים הלילה
• המסך
• HBO
• סטיב קארל

מדי ערב אנחנו מפרסמים כאן באתר "טיים אאוט" אתהמלצת הצפייה הלילית שלנו. מראש אנחנו לא מכוונים גבוה: דברים שאפשר לצפות בהם בלילה בלי לשרוף את המוח במנת יתר של טפשת (את זה אתם יכולים לעשות לבד) גם אם אינם יצירות מופת על-זמניות. ההמלצות מבוססות לפעמים על צפייה בפרק בודד שמראה פוטנציאל כלשהו למשהו, אבל אתם בהחלט מוזמנים להתלונן להנהלה אם לא אהבתם את אחת ההמלצות, ואנחנו נשגר את אחד מעובדי המערכת לעבר השמש. לכבוד תחילת השבוע ולנוחותכן אנחנו מקבצים את כל ההמלצות במקום אחד, לטובת הלילות המתים בשבוע שלפנינו, מדורגות על פי הפרמטר "כמה בא לנו שתראו אותן". וזכרו: אם אין בזה חדש, אז זה לא חדשות.

1. מחפשים // DTF St. Louis //יHBO Max

הסדרה המדוברת של הרגע עוסקת באבות חרמנית ומשועממים בנישואים שצוללים לראביט הול של אפליקציות זיונים, ויוצאים מהצד השני עם רצח בידיים. זה שחור, זה קורע מצחוק, זה דיוויד הארבור עם הכרס הכי מרשימה על המסך. "סדרה קטנה ומצוינת, עם סיפור שמצד אחד פוגע בעצבים חשופים ומצד שני מספק רגעים קומיים נהדרים", כמו שכתב לירון רודיקבביקורת שלו.

2. ולדימיר // Vladimir // נטפליקס

מרצה פופולרית באוניברסיטה, שמכונה בסדרה רק מ' (M, בגילומה של רייצ'ל וייס, "הגנן המסור"), נשואה למרצה ותיק ממנה שנקלע לפרשיית MeToo סבוכה בנוגע ליחסיו עם סטודנטיות (ג'ון סלאטרי בטייפקאסט הגיוני פוסט "מד מן") – ומול ניסיון לעמוד כנגד סטודנטיות ליברליות מעצבנות, מתרסקת קשות על קולגה חדש בשם ולדימיר שמצית את הפנטזיות שלה. אל תדאגו, אתם תדעו אותם מצוין, כי היא דואגת להראות ולספר למצלמה כל פרט ופרטבסדרה השנונה הזו.

3. האחים פריק // The Freak Brothers // נטפליקס

סוף סוף סדרת אנימציה למבוגרים שמצליחה להיות חצופה, בוטה ומצחיקה מבלי לנסות להיות חיקוי של איש משפחה – בין היתר כי היא מבוססת על קומיקס מחתרתי משנות ה-60, ומצליחה לשמור על רוח חומרי המקור. שלושת האחים פריק (הם לא אחים, אבל עזבו, זה לפעם אחרת) מעשנים משהו טוב מדי בסיקסטיז, והתעוררו בשנות ה-20 למאה הנוכחית ולליגליזציה. ג'ון גודמן, וודי הרלסון ופיט דיווידסון מדובבים את האחים, טיפאני האדיש את החתול. 2 עונותנחתו ישר בנטפליקס, כיף גדול.

4. מונרך: מורשת של מפלצות // Monarch: Legacy of Monsters // אפל TV

בתזמון מושלם לשק החרדות שמגיע עם המלחמה, סדרות המפלצות של אפל מגיע לעזור לנו לעבד את הפחד. עונה שנייה לאפוס שאמור לאחד את עולם המפלצות של אולפני לג'נדרי למקשה אחת דרך 3 דורות של משפחה שמעורבת בלידתם של גודזילה, קונג ומפלצות ענק נוספות. אפקטים מרהיבים, סיפור מעולה ובעיקר צרות שהם לא טילים, ויש לנו אתהסחת הדעת המושלמת לתקופה.

5. שרלוק הצעיר // Young Sherlock // אמזון פריים וידאו

בשלב מסוים בקריירה שלו גיא ריצ'י הבין שאין לו הרבה מה להציע מעבר למה שהוא כבר הביא לעולם, והחליט לחזור אחורה ולעשות את אותו הדבר – רק יותר טוב. זה עבד עם "הג'נטלמנים" שהפכה לסדרה כיפית בנטפליקס, ומנסה לעבוד עם "שרלוק הצעיר", בו ריצ'י חוזר לדמות שבנה עם רוברט דאוני ג'וניור, רק בלעדיו. במקום זה הוא מביא את הירו פיינס טיפין לגלם גרסה צעירה יותר, פוחזת ומסוכמת וחצופה יותר, של הבלש האייקוני. אל תדאגו, יהיה מכות. זהבכל זאת סדרה של גיא ריצ'י.

6. ריאיון של הילה טוב // כאן 11

עם כל הכבוד לסדרות אסקפיסטיות ממקום אחר, הרגע הכי אופטימי שנראה השבוע על המסך היה דווקא בשידור צהריים סתמי של כאן 11 שהפך לויראלי, ובצדק. כתב החדשות לירן כוג'הינוף ניסה למלא קצת זמן מסך מבוזבז עם קלישאה של תל אביבים מנותקים, וקיבל במקום זאת את השטיפה הכי מוצדקת שראינו השבוע מידי תושבת העיר והעיתונאית העצמאית הילה טוב, שפחות או יותר אמרהכל מה שלא שואלים באולפנים. בית ספר לתקשורת.

• מה רואים הלילה
• המסך
• נטפליקס
• HBO
• אפל טיוי
• אמזון פריים

לא צריך להיות מומחה גיאו-פוליטי גדול מדי כדי להבין שזו תקופה משוגעת. ולכל אחד מאיתנו יש התמודדות אחרת עם המצב, כמו גם את הבריחות שלו. לפחות אצלי ההומור תמיד עבד – הצחוק, מעבר לקלישאה שסוברת שהוא "טוב לבריאות", היה גם הדבר שאיתו יכולתי לפזר את המחשבות הרעות, אולי גם לתת להם איזושהי פרופורציה נכונה – ולסמן אי קטן של שפיות בתוך הכאוס הענק שסובב אותנו. וכאילו בהזמנה, היקום שלח לנו חתיכת מתנה – הסרט הדוקומנטרי בן שני החלקים "מל ברוקס: האיש בן ה־99" (שזמין לצפייה ב-HBO Max).
>>

הבמאי הקומי ג'אד אפטאו, יחד עם מייקל בונפיליו, יצאו למסע בעקבות סיפור החיים המרשים, המזעזע, המטריף והכל כך מצחיק של אחד הקומיקאים הגדולים בכל הזמנים. מבחינה צורנית, הדוקו על ברוקס מאוד מזכיר יצירה דוקומנטרית אחרת – גם היא תוצרת HBO, והיא הסרט שהפיקו שם על בילי ג'ואל. מעבר לעובדה ששניהם יהודים די בולטים, שתי היצירות מתחלקות לשני חלקים ארוכים יחסית, שניהם מבוססים על ראיון מרכזי עם מושא הדוקו שמספר את הסיפור בקולו, ושורה של מרואיינים נוצצים וקרובי משפחה שמספקים זוויות נוספות לסיפור.

וכפי שהדוקו על ג'ואל חגג את המוזיקה, הדוקו הזה חוגג את הקומדיה. לא רק באמצעות ברוקס עצמו והראיונות המאוד מצחיקים שלו, אלא גם בעזרת שורה של קומיקאים גדולים שהתראיינו לסרט: קונאן אובריין, ג'רי סיינפלד, דייב שאפל, שרה סילברמן, איימי שומר, בן סטילר, וכך גם קרל ריינר, חברו הקרוב של ברוקס, ובנו הבמאי הגדול רוב – שניהם, לצערנו, כבר לא איתנו. מי שנעדר באופן די מפתיע מהסרט הוא לארי דייויד, שאירח את ברוקס בעונה שלמה של "תרגיע" (שגם מוזכרת בסרט בעקיפין), אבל לא התראיין מסיבותיו שלו.

ואם שוב למתוח קו בין היצירה הזו לבין הסרט על ג'ואל – אצל שניהם מסופר הסיפור באופן מלא. בסרט ההוא זה היה דרך השירים שביצע, אך הפעם זה דרך היצירות שכתב לאורך השנים. מ"האיש בן 2,000 השנים" שהקליט יחד עם קרל ריינר, דרך העבודה המשותפת עם סיד סיזר ומעל הכל הסרטים הגדולים. הוא נותן את הכבוד לכל יצירה (ברוכה השם, יש זמן), אבל לא בהכרח מפרגנת יותר למה שהצליח, ויודעת לכבד גם את היצירות הפחות מוכרות. אז למה הדוקו של ברוקס הוא הדבר המושלם עכשיו? בעיקר כי הוא ממחיש בדרך מדהימה כמה קומדיה יכולה לרפא. איך היא היתה הכלי של ברוקס – אדם שאיבד את אביו בגיל צעיר, נסע להילחם במלחמת העולם השנייה ואיבד את מרבית חבריו הטובים – כדי לחיות ולנצח את הכל. ברוקס הוא לא רק דוגמא לקומיקאי מהטובים שידע העולם, אלא גם לאיש יוצא דופן, אדם שגילם יכולת עמידה מול סכנות מטורפות, ובעיקר כישרון בלתי נגמר.

חוץ מזה, הוא גם נותן את הכבוד הראוי לסאטירה, ולתפקיד הגדול שהיא יודעת לתת בחיים שלנו. איך דווקא בעזרת תחום פחות מוערך כמו הומור אפשר להגיד דברים הרבה יותר עמוקים על החברה שבה אנחנו חיים. איך דווקא כשאתה גורם לאנשים לצחוק, המוח שלהם נפתח גם למחשבה אחרת. היכולת שלו לצחוק, דווקא כיהודי, על היטלר – סימלה את העובדה שסאטירה טובה יכולה וצריכה להחציף פנים מול הכוח. מול האנשים החזקים מדי, שחושבים שהם כל יכולים, הנשק הכי טוב הוא לא אף כדור אקדח, אלא ההגחכה. זה מה שברוקס ידע לעשות טוב מכולם; והקים אחריו יורשים רבים, מטריי פארקר ומאט סטון ועד, אם תרצו, יניב ביטון והחיקוי שלו לחמנאי.

חלק לא פחות חשוב שזוכה לכבוד בדוקו של אפטאו הוא חברת ההפקות שהקים ברוקס, "ברוקספילמס", שהיתה הדרך שלו להילחם בטעם הקהל. הקהל ציפה מברוקס, כמובן, לקומדיות הקלילות והאינטנסיביות (שהוא עשה בכישרון רב), אבל הוא דווקא רצה ללכת למקומות אחרים. יותר דרמטיים, יותר אישיים ולא רק להצחיק. וכך, דרך החברה (שהפיקה במקביל גם סרטים של ברוקס) הוא נתן את הבמה לבמאי גדול אחר בשם דייויד לינץ' – מישהו מאוד רחוק תדמיתית מהקומדיות הפרועות של ברוקס, אבל על פי הודאתו, כנראה לא היה מתחיל את הקריירה הארוכה שלו בלעדיו.

ובסוף, אחרי כל הסמליות והחלקים הרציניים, הדוקו על מל ברוקס עובד – פשוט כי הוא נורא מצחיק. כי ברוקס, גם בסרטים מושקעים וגם כשישב מול מרואיין באולפן טלוויזיה, ידע קודם כל להצחיק מהבטן. בתרבות שלנו, אנחנו נוטים לעתים לזלזל בקומדיה – מבקרים (ואת זה ברוקס ידע מצוין) תמיד יעדיפו דרמות, ויאהבו להתנשא על יצירות שאמורות לגרום לנו לצחוק. אבל זה חלק מהמנדט של "האיש בן ה-99" היא נותנת את הכבוד הראוי לקומדיה כיצירה לא פחות חשובה, ואולי אפילו יותר קשה לעשייה. אפשר לגרום למישהו לבכות אם דורכים לו ממש חזק על הרגל, אמר ברוקס בדרכו, אבל להצחיק – זה כבר הרבה יותר קשה.

ועוד סיבה טובה ליהנות מהדוקו היא השיעור הגדול באומץ. המילה הזאת, "אומץ", קצת איבדה ממשמעותה לאורך השנים – אבל מל ברוקס, כפי שהוא משתקף מהיצירה האמפתית והכיפית של אפטאו, היה פשוט איש אמיץ. הוא לא חשש להשתמש בשואה ובהיטלר בבדיחות שלו, במיניות, בנושאים מעוררי מחלוקת כמו האינקוויזיציה (דווקא כיהודי) – הוא באמת צחק על הכל בלי פילטרים, אבל גם בלי לנהות יותר מדי על "פוליטיקלי קורקט". הוא לא דיבר יותר מדי, הוא פשוט עשה קומדיה – פרועה, מרעננת, והופכת את הבטן מצחוק. וכך הוא גם נכנס ללב של העולם.

זה לא סרט שמח בהכרח – כמו בדוקו הארוך והמפותל על ג'ואל, גם הוא עובר מחלקים קלילים ומצחיקים לחלקים יותר קשים וכואבים (כמו שהחיים של ברוקס נגעו בשתי פסגות הרגש הללו, העצב העמוק והשמחה וההומור המתפרצים). אבל שווה לשרוד אותם בזכות הבדיחות, בזכות ההומור יוצא הדופן, ובזכות שזה גם שער למי שפספס את היצירה המפוארת של ברוקס במהלך חייו – והיא גם מורשתו האמיתית, שחיה יחד איתו עד עצם היום הזה.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• מל ברוקס
• דוקומנטרי
• HBO

זאת הייתה השנה שבה מהפכת הסטרימינג הגדולה ומלחמות הסטרימינג שפרצו בעקבותיה נעצרו בחריקת בלמים ובהנפת דגל לבן של כל הצדדים. כל שירותי הסטרימינג, למעט אפל TV, קיצצו באופן משמעותי את השקעתם בתוכן מקורי חדש. התוצאה: פחות סדרות, פחות סדרות טובות, ועוד פחות מזה ניסיונות לפרוץ דרך ולהעמיד יצירות שבכלל מנסות להגיע לרף של עידן הזהב הטלוויזיוני בתחילת האלף.

>> העולם הזה חם: 23 סדרות לוהטות שבטח תרצו לראות בחודש מרץ
>> זמן לקאמבק: 13 סדרות שחייבות לחזור לעונה אחת נוספת לפחות

אולי זאת שירת ברבור, אבל ממרום מושבנו ב-2026 אנחנו יכולים להביט ולהיווכח כמה מיוחדת הייתה השנה הזאת, כמה הברקות מקוריות, מרגשות, מרתקות, מותחות ומצחיקות הצליחו טובי היוצרים להביא השנה אל המסך, וכמה אנחנו שלמים עם תוצאות הבחירות הפנימיות שלנו שהשאירו בחוץ להיטים שאיבדו ברק ונכנעו לנוסחאות של עצמם, מ"האחרונים שבינינו", דרך "סוסים איטיים" ועד "דברים מוזרים". האתגר הגדול של סדרות הטלוויזיה בזמן הזה הוא להתמודד בכל הכלים היצירתיים על תודעת הצופה שרוצה לנדוד אל טיקטוק. ואלה הסדרות שעשו את זה טוב מכולן.

20. סאות' פארק 28/27 South Park // פרמאונט+

מדהים, פשוט מדהים שסאות' פארק מצליחה לשמור על רלוונטיות ועל השפיצים שלה כל כך הרבה שנים, ועדיין להיות אחת הסדרות הפרועות והאמיצות גם ב-2025. הסדרה המצוירת הנפלאה והוותיקה הזו סיפקה בפורמט די מוזר שתי עונות מאוד מצליחות ומאוד מדוברות תוך שנה, ובעיקר להטריף את ראבו של דונלד טראמפ ולהוציא אותו מדעתו הדמנטית עם הדמות החדשה שתפרו לו, מיקרו-פינס ורומן עם השטן והכל. מצווה מדאורייתא לכל הדעות.

19. פיסמייקר 2 Peacemaker //יHBOmax

בניגוד לעונה הראשונה, שהייתה מיקס אחיד ומהנה להחריד בין קומדיית מד"ב, סדרת פעולה בוטה ויצירת גיבורי על שלא לוקחת את עצמה ברצינות, העונה השנייה של פיסמייקר היתה מבולגנת בהרבה. בכנות, זה הרגיש כאילו לג'יימס גאן היו יותר מדי דברים על הצלחת עם ניהול היקום הקולנועי של DC, ודווקא לבייבי האהוב עליו הוא הגיע עם הפרעת קשב, אבל בכל זאת עם רעיון אחד מבריק במיוחד. לכן מה שקיבלנו היא פתיחת עונה חלשה, סיום מאוד מקרטע – ושני פרקים מדהימים שמגיעים אחרי הטוויסט המבריק שבלב העונה. ג'ון סינה רק שדרג את יכולות המשחק שלו, והעונה הציג מנעד שעוד לא הכרנו ממנו, ולמרות שלפחות נכון לעכשיו גאן אומר שזו העונה האחרונה לסדרה, אנחנו רוצים להאמין שהוא עוד ישוב אליה ויתקן את הסיום העקום הזה.

18. רובורצח // Murderbot //אפל TV

אפל TV היא כרגע התקווה הגדולה של היצירה הטלוויזיונית החופשית, ו״רובורצח״ מוכיחה עד כמה: סדרת מד״ב על רובוט AI שנועד להיות מכונת הרג בשירות בני אדם במסעותיהם בחלל, אך מפתח מודעות, מצליח לעקוף את מנגנוני השליטה בו ולהשתחרר מאחיזתם, מסתיר את זה מחברי הצוות ו– מתמכר לאופרות סבון. הרובוט הרוצח מגלה שהוא לא כל כך רוצה לרצוח ושהוא קצת דלוק על בני האדם המטומטמים והשטויות שלהם, והתוצאה היא סוג מוזר מאוד של קומדיית פיל גוד פילוסופית ואידיוסינקרטית שמתאימה מאוד לעידן הזה, ובגדול סיפור ממש מוזר (שמבוסס על ספר מצליח, כמעט כמו כל דבר בטלוויזיה כרגע), שרק באפל TV היו יכולים להמר עליו. איזה כיף לנו.

17. פילדלפיה זורחת 17 Always Sunny in Philadelphia // דיסני+

זה לא ברור איך הם עושים את זה, אבל הסיטקום האינסופי מצליח להיות מבריק, מופרע, בוטה ודוחה גם 20 שנים מאז בדיחת הטרנסים הראשונה. העונה ה-17 (!) הצליחה להמשיך לחדש, תוך כדי מודעות עצמית נהדרת. גם אם לא אהבתם את הקרוסאובר עם "אבוט אלמנטרי" (אנחנו אהבנו), העונה מיד המשיכה עם פרק מבריק על תרדמת של פרנק, פארודיה מעולה על "הדוב", פרק רטרוספקטיבי שסוגר מעגל מלחיץ מהעונה הראשונה וסיום קורע עם, שמזכיר כמה דני דה ויטו הוא גאון קומי, וכמה החבורה הדוחה הזו מבריקה ביחד. מצידנו שימשיכו לעוד 17 עונות, כי גם בגיל 60 הנרקיסיזם הזה יהיה מושלם.

16. החברים והשכנים שלך // Your Friends and Neighbors //אפל TV

בתור הזהב של הטלוויזיה, סדרות כמו "סיינפלד", "הסופרנוס" ו"שובר שורות" בלטו בנוף בעקבות הבחירה לשים במרכז אנשים, ובכן, לא ממש יפים. בסדרה הזאת של אפל TV+ הם עושים משהו קצת שונה. הם לוקחים את ג'ון האם, בחור נאה ומוצלח לכל הדעות, והופכים אותו לאדם שאין לו מושג מה הוא עושה. האם משחק את קופ, איש פיננסים עשיר שמפסיד את אשתו לחברו הטוב ביותר, וכשהוא מאבד את עבודתו הוא צריך למצוא פתרונות יצירתיים, כמו לגנוב מהשכנים הטיפה יותר עשירים שלו. מדובר בסאטירה חברתית-מעמדית די משעשעת, עם מערכות יחסים שמסתבכות זו בזו, שקרים, סודות וחיים ראוותנים וחסרי תוכן. אתם יודעים, צרות של עשירים. תענוג.

15. דור ה-Vי2 Gen V //אמזון פריים

גם בעונתה השנייה, הגרסה של "דה בויז" לאקס מן הצליחה לספק את הסחורה ובענק – רגע לפני השואודאון הגדול בעונה החמישית והאחרונה של סדרת האם. הפעם מארי מורו וחבריה חוזרים לקמפוס תחת השגחתו של הדיקן החדש והמסתורי, סייפר. הסיפור מתחבר באופן מושלם לעלילה המרכזית, אבל הוא גם לגמרי עומד בפני עצמו ומציג את ההשלכות מהעונה הרביעית של "דה בויז", אבל גם לגמרי עומד בפני עצמו. העונה מכילה כמובן עוד סצנות מעוררות בחילה וחלחלה למכביר לצד סאטירה נוקבת ונשכנית, אבל אנחנו בעיקר רואים את ארה"ב על סף מלחמת אזרחים, ממש כמו פה אצלנו. כמו כן, סיבה נהדרת ונכונה מאין כמוה לצפות בסדרה הזאת היא הדוד הזה שיכול להכניס מלא דברים לתחת. אתם תזהו אותו כבר לבד.

14. מובלנד // Mobland //פרמאונט+

אחת ההפתעות הגדולות של השנה. סדרת מאפיה בריטית בניחוח אינסטנט קלאסיקה עם טום הארדי, הלן מירן, פירס ברוסנן וקאסט תומך מושלם, הפקה הוליוודית מתוקתקת של פרמאונט+ שאולי לא ממציאה את הז׳אנר מחדש, אבל בהחלט מבלה איתו יפה. היא אלימה ומחוספסת כמו שצריך, הארדי משובח בתפקיד הראשי, והיא זכתה להצלחה עצומה, שברה את שיאי הרייטינג של שירות הסטרימינג וכבר חודשה לעונה שנייה לפני סיום עונת הבכורה. למרות הסטאר-פאוור שלה ובגלל השידור בפרמאונט+ השולית יחסית, רוב העולם התעלם מקיומה. לגמרי הפסד שלו, כי ״מובלנד״ היא סדרת מאפיה מושקעת, מענגת ועתירת אקשן, וזה לא שיש לנו הרבה כאלה.

13. הנוסע השמיני: ארץ // Alien: Earth // דיסני+

היו רגעים במסע הזה של ״הנוסע השמיני: ארץ״ שנדמה היה בהם כי נואה האוולי, יוצר הסדרה והאיש שחתום על העיבוד המבריק של ״פארגו״, מצליח לעשות את זה שוב. האופן שבו הסדרה התפתחה במחציתה הראשונה סימן פוטנציאל למאסטרפיס, והעיר את הפרנצ׳ייז הדועך של ״הנוסע״ לחיים חדשים. פרקי הסיום קצת דפקו את העסק ופגמו ברושם שיש כאן הברקת ענק, אבל זה עדיין הדבר הכי טוב שבקע מהביצים של המלכה ב-30 השנים האחרונות, והעונה השנייה כבר בדרך אז למי אכפת מה אתם חושבים. מעל הכל, הסדרה הזאת הוכיחה שאפשר להתניע מחדש גם מותגים קולנועיים וטלוויזיוניים שהקהל כבר זנח. אלה לא בהכרח חדשות טובות, כן? חכו לרימייק הטלוויזיוני של ״הארי פוטר״ ונדבר.

12. הדיפלומטית 3 // The Diplomat // נטפליקס

אחדים מאיתנו סבורים שהסדרה הזאת אמורה להיות מדורגת הרבה יותר גבוה, אחדים מאיתנו סבורים שאחדים מאיתנו סתם דלוקים על התחת של קרי ראסל, אבל כולם מסכימים ש״הדיפלומטית״ ממשיכה להשתפר מעונה לעונה ומצליחה איכשהו להיות גם מותחן מדיני על היחסים בין המעצמות, גם סאטירה פוליטית דקה על הפטריארכיה וגם דרמת יחסים כנה ומעניינת, כולל המון דמויות משנה מצוינות וקליף-האנגרים מפתיעים, מבלי שיצא מזה סלט בלתי אכיל. בדבר אחד באמת אין ספק: קארי ראסל יוצאת מהסדרה הזאת כאחת משחקניות הטלוויזיה הטובות והחשובות של דורה, וזה מרשים עוד יותר כשמבינים שהיא גם הפיקה את הסדרה ולמעשה תפרה אותה למידותיה החטובות שלה. ואנחנו לא סתם דלוקים לה על התחת. יש לנו סיבות ממש טובות.

11. פרדייז // Paradise // דיסני+

עוד אחת מהפתעות השנה, שלמען האמת קצת קשה שלא לדבר עליה מבלי לספיילר את סיום הפרק הראשון – ולכן נעשה בדיוק את זה. מרגע שהפרק נגמר, ואנחנו מגלים שתעלומת הרצח של הנשיא היא למעשה (נו, כאן מגיע הספויילר) סדרת מד"ב פוסט-אפוקליפטית, כל המוד משתנה. הכמיה בין סטרלינג קיי בראון המצוין וג'יימס מרסדן עובדת נהדר, ותווה עלילה קונספירטיבית מעניינת שמחזיקה יפה את המתח בעונה הראשונה, לצד פסקול מצוין וקלילות מסוימת שמונעת ממנה להיות אובר-רצינת – אבל את המקום המכובד הזה הסדרה הרוויחה בזכות הפרק הלפני אחרון, שהיה אחד מהפרקים המושלמים שראינו השנה על המסך הקטן. גן עדן קטן, ותיכף העונה הבאה.

10. חברת הכיסאות // The Chair Company //יHBOmax

חוש ההומור הכל כך ספציפי של טים רובינסון הוא לא טעם נרכש. כמו כוסברה, זה או שלא יכולים לסבול אותו, או שלא יכולים להפסיק איתו. אנחנו מהסוג השני. עם כל הכבוד לסדרת מערכונים בנטפליקס או אפילו "דטרויטרס" המצוינת, סדרה עלילתית ב-HBO היא שדרוג מתבקש למוזרות של רובינסון, שמקבלת הזדמנות להתפרש לקונספירציה מטופשת להחריד. כהרגלו, רובינסון מתענג על הדמויות הקטנות והקטנוניות של החיים, שמסרבות לתת לעליבותן לעצור אותן מלהיות הזויות לחלוטין. מעבר לדמויות, העלילה, התעלומה והפתרון ההזוי שלה, הדבר הכי מבלבל ומטריד ב"חברת הכיסאות" היא העולם שרובינסון בנה, בו כל פניה, אדם או מקום הם פוטנציאל של דפיקות עמוקה ומוזרה, סוג של דיוויד לינציות של קומדיה. רק אם תתעניינו מספיק ותצללו לעומק, תוכלו להבין עד כמה מוזר כל הקיום הזה שלכם.

9. מתה לסקס // Dying For Sex // דיסני+

בצדק רב זכתה מישל וויליאמס בפרסים על ההופעה האדירה שלה בסדרה הזאת, באחד הפורטרטים הכי מעניינים של נשיות ואנושיות שעלו על מסך כלשהו בשנים האחרונות. הוליווד כבר לא מייצרת דרמות כאלה וגם בטלוויזיה מעדיפים סיפורים שמחים יותר או מותחים יותר או לפחות שלא צריך לחשוב בהם בכל רגע נתון שכולנו הולכים למות, אבל סיפורה של חולה סופנית שמחליטה להתגרש ולחגוג את המיניות שלה לפני שתמות הצליח איכשהו לחמוק דרך הפילטרים השמרניים של מקבלי ההחלטות, והפך לאחת הסדרות המרגשות והמשחררות של השנה. ״מתה לסקס״ היא לכאורה ״סדרת בנות״, רק שהיא ממש לא. היא סדרה לבני אדם.

8. אז בקיצור // Long Story short // נטפליקס

למרות שהיא חולקת את אותו יוצר, הסדרה הזאת היא לא "בוג'ק הורסמן". אם באחרונה הרגשתם שאתם צריכים נוגדי דיכאון אחרי כל פרק, הרי שעכשיו היוצר, רפאל בוב-וקסברג, נוקט גישה עדינה יותר כלפי גיבוריה – בני משפחת שוופר, שעומדת במרכז הסדרה. מדובר במשפחה יהודית סמי-מתפקדת ולמרות שאמרתי ממש לפני רגע שהגישה בסדרה הזאת רכה יותר מבוג'ק, הגיבורים שלה עדיין פגומים, פשוט בוב-וקסברג כיוצר מראה להם הרבה יותר חמלה והרבה פחות שיפוטיות. התוצאה היא קומדיה מקסימה ומשעשעת שצובטת במקומות הנכונים ומקלה במקומות הנכונים עם הדמויות המצוירות הכי יהודיות על המסך. טוב, אולי אחרי סמי בייגל ג'וניור ב"מסיבת נקניקיות".

7. הדוב 4The Bear // דיסני+

העונה הראשונה של הסדרה הזאת הכניסה את הצופים לסיר הלחץ שנקרא "ניהול מסעדה". בעונה הרביעית החליטו לשנות כיוון ולמרות שהסדרה איבדה מעט מהעוקץ שלה, היא עדיין אחת מהסדרות הכי מעניינות ומיוחדות שמשודרות כיום. אז כן, כרמי הוא כבר לא שף-כוכב רוק מיוסר, הוא מנסה לתקן את חייו העגומים ואת יחסי האנוש העגומים עוד יותר שלו, ובמקום להוריד את עצמו באופן כמעט קונסיסטנטי הוא מחליט להרשות לעצמו להיפתח, לדבר על הרגשות שלו ולהתמודד עם הפגמים שבו. זה לא "הדוב" שהכרתם בתחילת הסדרה – וזה בסדר גמור, כי זה התהליך של הדמות. "הדוב" היא סדרה אקספרימנטלית שמביאה בכל עונה משהו אחר לחלוטין ולראות אותה מרגיש כמו לשבת במסעדת גורמה ולהגיד למלצר – "שהשף יבנה לי את הארוחה". אולי נאהב את זה, אולי לא, אבל בטוח תהיה חוויה מעניינת.

6. דה פיט // The Pitt //יHBOMax

באמת שכבר השתכנענו שדרמת בתי החולים מצאה את מותה אי שם באחת העונות של "האנטומיה של גריי", ונידונה לחיות בגיהנום טלנובלי עצל – ובאמת שלא האמנו שחיבור בין "E.R" ל-"24" יתגלה כמושיע של הז'אנר. אבל מי היה מאמין, הם הצליחו להציל את החולה. נואה ויילי וצוות הרופאים הריאליסטים להחריד שלו מדלגים מעל כל הקלישאות בסדרה ריאליסטית, מותחת, מבדרת ומרתקת כאחד, שמצליחה בו זמנית לשאוב את הצופה להרגשת חדר המיון האינטנסיבית כמו שמעולם לא חוויתם (כן, גם אם ראיתם את כל סדרות בית החולים), וגם לעסוק באופן עמוק יותר מכל אותן סדרות בבעיות שנובעות מחיי הרפואה, בדגש על הפוסט-טראומה המתמשכת. עשוי לעילא, ממכר להחריד ולעצמו סיבה מספיק טובה לעשות מנוי ל-HBOmax.

5. הסטודיו //The Studio //אפל TV

מעגל האוננות הבלתי נגמר של הוליווד לרוב מוביל לתוצאה די בינונית. רק תזכרו לרגע ב"הפרנצ'ייז" של HBO, כי כבר שכחתם. פארודיות עצמיות שלרוב לועגות לנפיחות העצמית של תעשיית הקולנוע לרוב מגיעות מאנשים נפוחים בעצמם. סת' רוגן, לעומת זאת, מעדיף נפיחות אחרות. הפרודיה ההוליוודית שלו (ושותפו אוון גולדברג) היא יותר שיר אהבה מריר לתעשייה קורסת מאשר ניסיון לנפץ את הבלון הנפוח, והבחירה לצלם אותה ברצף סצינות וואן-שוט יומרניות היא רק עוד חלק בשכבות ההומור המתוחכם והטיפשי כאחד שלו, שהפעם לועג לעצמו. הופעות אורח מוזהבות ואחד בריאן קרנסטון בתפקיד מבריק משלימים את החוויה של סדרה מהנה לגמרי שנשמח מאוד לראות חוזרת גם לעידן שאחרי רכישת נטפליקס-וורנר, כי מסתבר שהיא רלוונטית מתמיד.

4. חזרה גנרלית 2The Rehersal //יHBOmax

אם העונה הראשונה בסדרת התעתוע של ניית'ן פילדר שברה מוסכמות טלוויזיונית, תיעודיות ובידוריות, העונה השנייה שברה כבר מוסכמות אנושיות. כל אחד מששת פרקי הקרקס הדוקומנטרי המעוות הזה משך אותנו יותר עמוק לתוך חור ארנב שלא ידענו אם ואיך נצא ממנו, ופרם עוד יותר את חוטי המוסר הטלוויזיונים שחשבנו שמקובלים. האם הוא משקר לנו? משקר לעצמו? משקר למשתתפים (טוב, זה בטוח כן)? שאלות כמו 'איך זה מותר' התחלפו ל'איך זה קורה', וההלם התחלף בפליאה נרגשת, זעזוע מסוים ובעיקר תחושת קרינג' שנמתחת כמו גבינה לוהטת. בין אם אלו מתחרי ריאליטי תמימים שכולנו יודעים שלעולם לא יקבלו תהילה (אבל זו אשמתם, כי הם מספיק טיפשים להשתתף בריאליטי טייסים), ובין אם אלו שחקנים שסיכנו את חייהם בידי טייס לא מיומן (אבל מגיע להם, כי הם ידעו מה הם עושים) – כולם פשוט בובות בתיאטרון האבסורדי של פילדר. וממנו נשארו לנו כמה מהרגעים המוזרים, המדהימים והמבריקים ביותר של טלוויזיה שראינו, לא רק השנה, אלא אי פעם. וואו אחד גדול, טלוויזיה שאין כמותה.

3. התבגרות // Adolescense // נטפליקס

״התבגרות״ זכתה כמעט בכל פרס אפשרי וסחפה גם את האמי ואת גלובוס הזהב, ודי בצדק. ההופעה של אוון קופר הצעיר מצדיקה לבדה לפחות שלושה פרסים, וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על סטיבן גרהאם המבריק ועל צילומי הוואן שוט המורכבים והמטריפים לכל אורך הסדרה. לאחר הצפייה מומלץ מאוד להציץ באינטרנט כיצד צילמו חלק מהסצנות, כי כל הסדרה הזאת רצופה בצילומים שגורמים לכם לתהות בקול – איך לעזאזל הם עשו את זה?עם זאת, הסיבה מה שבאמת הופך את הסדרה הזאת ליוצאת מן הכלל זה שהיא הגיעה בשנה רצופה בקומדיות, פנטזיות ושאר מיני אסקפיזם, ״התבגרות״ דיברה על הורות וחינוך מבלי להרגיש מטיפה והצליחה לתת אמירה מורכבת ונוקבת על הנושא ללא רומנטיזציה שלו. שאפו.

2. פלוריבוס // Pluribus //אפל TV

אנחנו עדיין לא מאמינים שהדבר הזה קיים. דרמת המד״ב האוטופית/דיסטופית של וינס גיליגן מ״שובר שורות״ היא יצירה פילוסופית עמוקה שלא פוגשים בטלוויזיה בדרך כלל, או למעשה אף פעם לא. השאלות שהיא מעלה על האנושות ועל האנושיות הן שאלות קשות והתשובות לא פחות קשות. ״פלוריבוס״ היא סדרה מתעתעת שלא מתמסרת לצופה, אבל היא גם סדרה שלא מסתירה דברים מהדמויות ומהצופים שלה, ומאתגרת אותם לחשוב על חייהם ובחירותיהם. אפשר לספור על יד אחת סדרות שניסו משהו כזה בעבר, ועוד פחות מכך שהצליחו. ואולי הכי משמעותי: ״פלוריבוס״ היא סדרה שתוקפת את החיבורים של התרבות ממנה היא באה. היא שמה סימן שאלה גדול מעל דת האינדיבידואל ששולטת בעולם. היא סדרה חתרנית. היא אמנות גבוהה.

1. ניתוק 2 Severence // אפל TV

לא באמת צריך להסביר את הבחירה הזאת, נכון? העונה השנייה של ״ניתוק״ הייתה שיא טלוויזיוני מרהיב ומתפקע מהמצאות עלילתיות רבות תנופה, הברקות קולנועיות עוצרות נשימה ואסתטיקה בלתי מתפשרת שיובאה היישר מארץ ה-Uncanny. ההצלחה המסיבית של העונה השנייה הצליחה להרגיע את חרדת המעריצים מביטולה בטרם עת, ונראה שאפל TV מתכוונת לאפשר לבן סטילר להשלים את החזון שלו לקפיטליזם המאוחר. לאן זה הולך? מה זה אומר? איזה מין עולם הוא זה שהסדרה מתרחשת בו? תשובות אין וספק אם יהיו, אבל תיאוריות על גבי תיאוריות נשפכות ברחבי האינטרנט והופכות את הסדרה לאירוע גלובלי. האאוטי שלכם מת על זה.

• המסך
• הסדרות הכי טובות
• סיכום שנה
• דיסני+
• נטפליקס
• אפל טיוי
• HBO
• פרמאונט+
• אמזון פריים

מאז הסיום המזעזע של "משחקי הכס", HBO מנסה להשיב את תהילתה לימי הזוהר שלה. רשת הפרימיום שהפכה שם נרדף לטלוויזיה איכותית הובילה את תור הזהב הטלוויזיוני הגדול, אבל השנים האחרונות היו קשות לה וכללו גם כשלונות גדולים. אבל במהלך 2025, דווקא כשעתידה מונח על הכף בין רכישה על ידי נטפליקס או השתלטות עוינת של פרמאונט, HBO התחילה לחזור לעצמה. ואין סדרה שמדגימה את זה יותר מהקומדיה החדשה "מחפשים".

>> שלום המשפחה: 12 סדרות וסרטים מושלמים לצפייה עם הילדים בדיסני+
>> בריחה מהירה: 14 סדרות וסרטים מושלמים לאסקפיזם בדיסני+

הסדרה עוקבת אחר משולש אהבה באזור סנט לואיס, שם החזאי המקומי, קלארק פורסט, מפתח רומן עם קרול (לינדה קרדליני), אשתו של חברו המתרגם לשפת הסימנים, פלויד סמרניץ'. כמו הרבה סדרות בימינו, גם זאת תעלומת רצח, אבל הז'אנר, קומדיה שחורה, בהחלט מאפשר הרבה יותר מאשר בסדרות אחרות. את קלארק משחק ג'ייסון בייטמן, שבשנים האחרונות מגלם דמויות הרבה יותר מעניינות מבעבר. לפני קצת יותר מעשור הוא היה על הטייפקאסט של הבחור הסחו-נורמלי החמוד (שם הגיע לשיאו ב"משפחה בהפרעה"), אבל הוא מראה יותר גוונים כשחקן וגם הפעם, שהוא משחק כביכול אדם נורמלי, התחושה היא שתמיד יש לו מניע נסתר וכמעט תמיד לא ברור מהו.

יש לו חיים נהדרים, משפחה אוהבת, עבודה יציבה ואין מחסור בכסף. בניגוד אליו יש את פלויד (דיוויד הארבור הנהדר) שהוא אדם נחמד שקל לאהוב. אכפת לו מאוד מהעבודה שלו ומהסביבה שלו ומהבן החורג שלו בעל הבעיות החברתיות הקשות, והוא תמיד יעדיף להרגיש לא בנוח בעצמו מאשר שמי שאיתו ירגיש לא בנוח. בגדול – אדם שכולו לב. עם זאת, הוא מתמודד עם בעיות אחרות, כמו תפקוד מיני לקוי, בן חורג שלא מפסיק לזרוק אבנים על הבית וחובות למדינה. כשקלארק מציג לו אפליקציית הכרויות בשם DTF St Louis (שזה גם שם הסדרה באנגלית, ואם אתם לא מעודכנים אז DTF הוא הקיצור של אפליקציות ההיכרויות לביטוי Down To Fuck), אנחנו מגלים שגם הוא לא טלית שכולה תכלת.

למרות שבמשולשי אהבה מסוג זה דמויות נשיות נוטות להיות יותר פסיביות בתפקיד מושא האהבה, זה לא המצב עם קרול, אשתו של פלויד. היא חכמה, עובדת בשתי עבודות ולא מרגישה נחשקת על ידי בעלה. את המפלט שלה היא מוצאת בזרועותיו של קלארק, כשהיא מגשימה עבורו את כל הפנטזיות המיניות שלו. במקביל, אנחנו מקבלים אינטראקציה קורעת מצחוק עם הבלש דונהיו הומר (ריצ'רד ג'נקינס) והקצינה לפשעים מיוחדים ג'ודי פלאמב. הבלש הוא המנוסה והוותיק בין השניים, לכן הוא גם מתחיל מלהסיק מסקנות מבלי להתייחס ברצינות למסקנות של ג'ודי, שמוכיחה את עצמה מהר מאוד כחכמה ועדכנית יותר. יחסי העבודה ביניהם לא רק מקדמים את העלילה, אלא נותנים לנו רובד נוסף על ההשפעה של הגיל גם ברמה המקצועית.

ברמה הקומית לא נשפכתי מצחוק בכל רגע נתון, זאת לא קומדיה כזאת, אבל זה לא דבר רע בהכרח משתי סיבות: הראשונה היא שכאשר זה קורה – זה מושלם. בין אם מדובר בסצנה שבה קלארק ופלויד עושים ראפ על החברות שלהם בזמן רכיבה על אופנוע ובין אם בסצנות הסקס המוזרות של קלארק וקרול (לא קינק שיימינג, פשוט עובדה בשטח), ההומור המופרע של היוצר, סטיב קונרד, לא מפסיק להפתיע. הסיבה השנייה היא שכשלא נקרעים מצחוק בסדרה הזאת, היא כואבת. היא מדברת באופן חשוף על מערכות יחסים באמצע החיים, על השגרה הנוראית שאנשים נקלעים אליה והיא לא מתנצלת על זה. אין דרמה רועשת, אבל יש כאב מתובל בהומור קודר.

"מחפשים" היא סדרה קטנה ומצוינת, עם סיפור שמצד אחד פוגע בעצבים חשופים ומצד שני מספק רגעים קומיים נהדרים. זאת לא קומדיה שצוחקים ממנה במשך כל הצפייה, אבל כשזה קןרה זה נהדר. יותר מכל, היא מייצגת אולי הכי טוב את הדרך החדשה של HBO – סדרות קטנות ואנושיות לצד או במסגרת הפרנצ'ייזים הגדולים שלהם. עד כה זה עובד להם ואולי אפילו נזכה לראות אותם מככבים בעונת הפרסים הבאה, אבל תכלס, גם בלי פרס, איזה כיף שיש סדרה שבה יש גם את הארבור, בייטמן וקרדליני ושזה עובד כל כל טוב ביחד, גם אם זה כואב מדי פעם.
>> "מחפשים" // DTF St Louis // עונה אחת, 7 פרקים, עכשיו ב-HBOMax

• ביקורת טלוויזיה
• HBO
• סדרות מומלצות