מדי ערב אנחנו מפרסמים כאן באתר "טיים אאוט" אתהמלצת הצפייה הלילית שלנו. מראש אנחנו לא מכוונים גבוה: דברים שאפשר לצפות בהם בלילה בלי לשרוף את המוח במנת יתר של טפשת (את זה אתם יכולים לעשות לבד) גם אם אינם יצירות מופת על-זמניות. ההמלצות מבוססות לפעמים על צפייה בפרק בודד שמראה פוטנציאל כלשהו למשהו, אבל אתם בהחלט מוזמנים להתלונן להנהלה אם לא אהבתם את אחת ההמלצות, ואנחנו נשגר את אחד מעובדי המערכת לעבר השמש. לכבוד תחילת השבוע ולנוחותכן אנחנו מקבצים את כל ההמלצות במקום אחד, לטובת הלילות המתים בשבוע שלפנינו, מדורגות על פי הפרמטר "כמה בא לנו שתראו אותן". וזכרו: גם גיבורי על לפעמים נשברים.

1. וונדר מן // Wonder Men // דיסני+

כבר הרבה זמן שמארוול נמצאים בלופ שהם מתקשים לצאת ממנו, אבל יציאות כמו הסדרה הזו עשויים להיות גלגל ההצלה. בשבירת פורמט מסוימת, הפעם מדובר בסדרת מטא – סדרת גיבורי על שעוסקת ביצירת סרט גיבורי על. יאיא עבדול-מאטין השני מגלם את סיימון, שחקן מתחיל שחולם לקבל את תפקיד הפריצה שלו כ"וונדר מן", ונעזר בשחקן ההאז-בין טרוור סלאטרי (בן קינגסלי).הרבה זמן לא נהנינו ככהמסדרה של מארוול.

2. טיפות של אלוהים // Drops of God // אפל TV

הסדרה הכי מפתיעה של אפל TV חוזרת לעונה שניה, ואם כבר ראיתם אותה אתם יודעים למה יש סיבה להתלהב, אבל אם לא – תקשיבו טוב, כי יהיה קשה לשכנע אתכם, אבל אתם תגידו לנו אח"כ תודה. זו קופרודוקציה אמריקאית-צרפתית-איטלקית, שהיא בכלל עיבוד למנגה יפנית, בבימוי של ישראלי (עודד רסקין) ועל הנושא הכי לא טלוויזיוני שיש: טעימת יין. ותקשיבו, לא תאמינו לכמות המתחת והתככים והכיף שיצא לכם ממנה. פשוט תפסו הזדמנות,ותעלו על הגל האלכוהוליהזה.

3. מל ברוקס: האיש בן ה-99! // Mel Brooks: The 99 Year Old Man! //יHBO Max

לא בכל יום יש הזדמנות לשבת עם גאון קומי בן כמעט מאה שנים, ולשמוע ממנו את כל הג'וס על חייו. אבל לג'אד אפטאו – שפיתח חיבה לדוקומנטרים על קומיקאים מזדקנים – היתה הזדמנות כזו, והוא ניצל כל רגע ליצירת דוקו בן 2 חלקים שסוקר את שנות הקריירה הענפות של ברוקס. ג'רי סיינפלד, אדם סנדלר, בן סטילר, קונאן אובריאן, דייב שאפל, שרה סילברמן, וגם דיוויד לינץ' ורוב ריינר בריאיונות אחרונים לפני מותם הגיעו כדי לתת כבוד לאב הקומי של כולם, ובאמת שמדובר באירוע מרגש. עכשיו בואו נראה את המענטש הזה שורד עד 120,לפחות כפאנץ' ליין.

4. סאדה // سادة // מכאן 33

"סאדה היא, בפירוש, סדרה מצוינת. כזו שיודעת לספר סיפור טוב, מהודק, מעניין ורלוונטי לחיים שלנו (כולל לאקטואליה של עכשיו ממש). גם ברמת השחקנים, היא עובדת בצורה נהדרת – ענת חדיד רושמת תפקיד פריצה נהדר, הישאם סלימאן תמיד יודע לעשות את העבודה וההברקה הגדולה מגיעה מכיוונו של יוסף אבו ורדה (שלקהל הישראלי הקלאסי מוכר יותר כ"עמרם בולדוג" מסדרת הקאלט "הבורר"), שגונב את ההצגה בתור הסבא". מתוךהביקורת של אבישי סלעעל הסדרה.

5. מי זאת // כאן 11

"זו לא סדרה שמתארת נשים רק מסוג אחד או רק מהסוג הצודק. למרות שהיא נשית, היא לא בהכרח פמיניסטית במובן המקובל. יש בה נשים היסטריות, דפוקות, משוגעות, מניאקיות – בדיוק כמו שיש שם גברים כאלה. היופי ב"מי זאת" הוא שהיא לא שיפוטית – היא צוחקת על כולם, גברים ונשים, בצורה שווה. וזה מה שהופך אותה לכל כך משחררת ולכזו שיכולה לגעת גם בצופים שאינם נשים (כמוני)". מתוךהביקורת של אבישי סלעעל העונה השניה של "מי זאת".

6. שרינקינג // Shrinking // אפל TV

קומדיית הפיל גוד של ג'ייסון סיגל אמנם בלטה לראשונה בתור המקום אליו האריסון פורט החליט להגיע לראשונה בטלוויזיה, אבל מאז התפתחה לקומדיית אנסמבל חמודה שדוגלת בטלוויזיה עם הרגשה טובה. זה אומר שלמרות הנושאים הלעיתים אפלים, היא דואגת לשמור על זה קליל וחמים ולבבי. בעונה השלישית מתמודדות כל הדמויות עם הצורך (ועם חוסר היכולת) לעבור הלאה ולהמשיך הלאה, כולל הופעת אורח מרגשת במיוחד של מייקל ג'יי פוקס, ואנחנו פה כדילהרגיש יותר טוב יחד איתם.

7. דו-קיום, בתחת שלי! // Coexistence, my Ass! // שיחה מקומית

הסרט התיעודי המסקרן על הקומיקאית היפואית נועם שוסטר אליאסי ועל המופע המסקרן שלה נפתח לצפייה "ליהודים ולפלסטינים החיים בין הנהר לים" -היי, זה גם אנחנו! –באתר "שיחה מקומית". הדוקומנטרי עוקב אחר שוסטר אליאסי, שגדלה בישוב המעורב נווה שלום, עוד מימי הקורונה ועד לאחר ה-7 באוקטובר, ומציג את הסיבוב הופעות שלה עם מופע שמבוצע בשפות אנגלית, עברית וערבית (וגם קצת פרסית), ורץ מזה מספר שנים. שווה צפייה למי שחולם על תקווה,ואולי במיוחד למי שלא.

8. ישוחרר ברט // Free Bert // נטפליקס

ברט קריישר הוא קומיקאי מסוג צעקני-אך-חכם, ומשום מה גם מסוג הבלי חולצה. אבל היעדר החולצה הזו הביאה אותו למקום די רציני בנטפליקס, ולבסוף גם לשאיפה של כל קומיקאי באשר הוא – לסיטקום המבוסס על חייו. שם קריישר מנסה להתמודד עם המבוכה שהוא מביא על שתי בנותיו הצעירות, שנכנסות לבית ספר עילי ולא מרגישות שהאבא הצעקן, הכרסתן והנטול חולצה שלהם מתאים לסביבה.בינג' קליל ומהנהשלא ידרוש מכם יותר מדי מחשבה.

• מה רואים הלילה
• דיסני+
• אפל טיוי
• HBO

ישנם הרבה טייטלים שיכולים להגדיר את מל ברוקס – קומיקאי, שחקן, קולנוען, תסריטאי, מחזאי, זוכה EGOT (אמי, גראמי, אוסקר וטוני), אגדה בחייו ובן ה-99 הכי חד מחשבה שאי פעם נתקלתם בו – אבל יותר מהכל, כנראה שהמילה הכי נכונה להגדיר אותו תהיה מענטש. פשוט בחור יהודי טוב ומצחיק, שעם מספיק אמביציה הצליח לצאת משירות צבאי במלחמת העולם השנייה, ולגלף לעצמו את אחת הקריירות הכי משמעותיות ומשפיעות בתולדות הוליווד. ספק אם תמצאו קומיקאי מ-50 השנים האחרונות שלא מושפע ממנו בדרך כזו או אחרת.

עכשיו, כחצי שנה לפני שהוא שורד (טפו טפו טפו) לגיל המופלג 100, ב-HBO Max עולה דוקומנטרי בן 2 חלקים על האגדה החיה. "מל ברוקס: האיש בן ה-99!" נוצר – איך לא – על ידי ג'אד אפטאו, שכבר יצר כמה סדרות דוקומנטריות על אגדות קומיות שיצאו לאחר מותם: "גארי שנדלינג: יומני הזן" ו-"החלום האמריקאי של ג'ורג' קרלין", שניהם ב-HBO. למרבה שמחתנו, הדוקומנטרי הנוכחי נוצר וגם מגיע לקהל עוד בחייו של מל ברקס (הוא בטח היה אומר משהו כמו 'טוב, ג'אד חיכה שאמות מספיק'), ואנחנו זוכים לראות את האדם עצמו יושב ומספר על חייו, ממרום 99 שנותיו.

כיאה לדוקומנטרי על אדם במעמדו, מיטב הקומיקאים בעולם נהרו כדי לדבר על ברוקס – ג'רי סיינפלד, אדם סנדלר, בן סטילר, קונאן אובריאן, דייב שאפל, שרה סילברמן ועוד – אבל גם דמויות נוספות מעולם הבידור, ביניהם ריאיונות אחרונים שצולמו עם דיוויד לינץ' ורוב ריינר טרם מותם. עם זמן כולל של 3 שעות וחצי, שמחולקים לשני חלקים, 80 שנות הקריירה שלו מקבלים את הכבוד הראוי להם – מההופעות הראשונות בחגורת הבורשט, דרך העבודה עם סיד סיזר, יצירות הקולנוע והתיאטרון ועד להשפעותיו העמוקות על קומדיה של היום – ומוצגים בערבוב של ריאיונות עבר לריאיון מהיום, שנותן תחושה של קריירה אלמותית. ואולי תופתעו עד כמה מצחיק הוא בשני החלקים – גם בעבר, וגם בהווה. ויותר מהכל, פשוט מענטש.
"מל ברוקס: האיש בן ה-99!", 2 פרקים, עכשיו ב-HBO Max

• מה רואים הלילה
• מל ברוקס
• דוקומנטרי
• HBO

כשישבתי לראות את "יריבות לוהטת", הסדרה החדשה של הרשת הקנדית "קרייב" שעלתה השבוע ב-HBO Max רק ידעתי שמדובר בדרמת ספורט רומנטית. אחרי הפרק הראשון הבנתי שזה שקר. כשהגעתי (בקושי רב) לפרק האחרון, כעסתי על בזבוז הזמן וכשראיתי שהביקורות והצופים משבחים את הסדרה, כבר איבדתי את זה לגמרי ולא הבנתי מה לעזאזל פספסתי. אז בואו נעשה רגע סדר.

>> כן, נראיתם מוזר ב-2016. אבל לא מוזר כמו הסדרות והסרטים האלה
>> מה הם מבינים? הסדרות שהפכו ללהיט למרות שהמבקרים שנאו אותן

"יריבות לוהטת" מספרת על שני שחקני הוקי מקבוצות יריבות שמפתחים מערכת יחסים רומנטית על רקע ההתכתשויות שלהם על המסך. שיין הולנדר (הדסון ויליאמס) הוא הקפטן של נבחרת מונטריאול. הוא ילד טוב, בסך הכל, נורא מקובע ועם רגליים על הקרקע. מולו משחק איליה רוזנוב (קונור סטורי), הקפטן ממוצא רוסי של הבוסטון ריידרס. הוא הצד היותר פרוע בזוגיות הזאת. הוא קשוח, אבל אוהב להנות והוא לא מפסיק לתאר את שיין כאדם משעמם.

את מערכת היחסים הזאת שהתחילה בחדר ההלבשה אנחנו מבקרים כל פעם במועד שונה, וכך למעשה סיפור שהחל ב-2008 בפרק הראשון כבר הגיע לשנת 2016 תוך שלושה פרקים. זאת אומרת שאין הרבה זמן לכל שלב ושלב במערכת היחסים שלהם, ואנחנו מקבלים שלושה פרקים שמהווים מונטאז' אקספוזיציוני להחריד ליחסים שלהם. אני אקצר לכם: אין פה דרמה ואין פה כמעט ספורט. יש פורנו גייז רך ומעט רומנטיקה.

בואו נשים רגע דברים על השולחן: הבנתי שזאת לא סדרה שמיועדת לגברים סטרייטים, ואין לי בעיה עם סדרות להטב"קיות וגם לא עם סצנות סקס חד מיניות. אבל גם אם היה מדובר בגבר ואישה – אני רוצה לקבל סיפור. והסיפור לא קיים. ובמעט שקיים יש המון בעיות. קודם כל, מדובר בסדרה שמתמקדת ביריבות בין שני ספורטאים. היריבות הזאת כמעט ולא קיימת על המסך, ובמעט הזמן שביא קיימת היא מתרחשת מאחורי הקלעים ולא על המגרש. למען האמת זה מרגיש כאילו יוצר הסדרה, ג'ייקוב טירני, לא ראה הוקי מעולם וכנראה גם התעצל לעשות עבודת תחקיר. אבל בסדר, נגיד שההוקי הוא רק תירוץ כדי שתהיה דרמה. למה, למען השם, אין דרמה?

שיין אמור להיות הדמות הראשית. הוא אמור להניע את העלילה ולהיות הדמות המעניינת יותר והמורכבת יותר. עם זאת, טירני בחר להקשות דווקא על איליה. בעוד שיין מתמודד עם חיים די נוחים והורים שנותנים לו כל מה שהוא רק רוצה, איליה מתמודד עם החיים הכפולים ברוסיה שיכולים לסכן את חייו, עם אבא גנרל רוסי וחולה אלצהיימר שאף פעם לא מרוצה מהישגיו של בנו ואח נרקומן שסוחט ממנו כסף. החיים של שיין לא כאלה קשים או מורכבים. הסיבוך היחיד הוא להיות הומוסקסואל בענף ספורט גברי, אבל כבר דנו בנושא בצורה הרבה יותר רהוטה וטובה ב"טד לאסו". הצד של שיין לא חידש לי שום דבר. רוב הקונפליקטים שלו הם פנימיים, מול עצמו, ולא מול הסביבה שלו. אותי פחות מעניין לראות על המסך אדם שאוכל תסביכים עם עצמו.

אז מה קרה כאן בעצם? סדרה שהיה לה פרמיס די טוב, עם קאסט לא רע בכלל, הפכה לפנטזיה אירוטית חסרת פואנטה. האם זה אי פעם היה אמור להיות יותר מזה? אני לא בטוח. איך זה הפך להיות כזה להיט? ובכן, כשמסתכלים על עידן הסטרימינג ועל ההיסטוריה של השידור הטלוויזיוני, לא באמת קשה להבין. אחרי "הסופרנוס" כולם רצו ליצור עוד "הסופרנוס". כתוצאה מזה קיבלנו את "שובר שורות" ועוד סדרות רבות אחרות ששאפו לגדולות וכוונו גבוה. שירותי הסטרימינג שינו הכל. הכמות הפכה לחשובה יותר מאיכות והניסיון לייצר להיטים מידיים גבר על הרצון לייצר סדרות שייזכרו למשך שנים.

זה בדיוק מה שקורה ב"יריבות לוהטת". ולמרות שאפשר היה לקחת את סדרת הספרים עליה הסדרה מבוססת ולעשות ממנה משהו אשכרה טוב, אנחנו מקבלים טלנובלה להטב"קית סמי-פורנוגרפית שלא מתקדמת לשום מקום – והקהל מריע.אני תמיד מאמין שאסור לזלזל בקהל, כי אם ההיסטוריה הוכיחה משהו זה שאפשר להאכיל את הקהל בחרא והוא יגיד תודה, אבל כשמאתגרים את הקהל ונותנים לו יצירות בעלות משמעות הוא מעריך את זה הרבה יותר. "יריבות לוהטת" היא לא סדרה כזאת ולא נועדה להיות כזאת. היא ממלאת את התפקיד שהיא אמורה למלא – להיט פרובוקטיבי רגעי שאמור למשוך את הצופים ובעיקר את הצופות, אבל מגיע לנו יותר. לשיח הכל כך חשוב על הומופוביה בספורט מגיע הרבה יותר מפורנו רך במסווה איכותי, אפילו אם הוא מצולם ממש יפה.

• ביקורת טלוויזיה
• HBO
• גייז
• להט"ב

מדי ערב אנחנו מפרסמים כאן באתר "טיים אאוט" אתהמלצת הצפייה הלילית שלנו. מראש אנחנו לא מכוונים גבוה: דברים שאפשר לצפות בהם בלילה בלי לשרוף את המוח במנת יתר של טפשת (את זה אתם יכולים לעשות לבד) גם אם אינם יצירות מופת על-זמניות. ההמלצות מבוססות לפעמים על צפייה בפרק בודד שמראה פוטנציאל כלשהו למשהו, אבל אתם בהחלט מוזמנים להתלונן להנהלה אם לא אהבתם את אחת ההמלצות, ואנחנו נשגר את אחד מעובדי המערכת לעבר השמש. לכבוד תחילת השבוע ולנוחותכן אנחנו מקבצים את כל ההמלצות במקום אחד, לטובת הלילות המתים בשבוע שלפנינו, מדורגות על פי הפרמטר "כמה בא לנו שתראו אותן". וזכרו: אם ריאן מרפי עושה עוד סדרה אחת על תרבות היופי, הוא מקבל טיפול פנים חינם.

1. הצלחת של הארץ המובטחת // כאן 11

הסדרה דוקומנטרית החדשה הזו עלתה השבוע בכאן 11 בקול ענות חלש, כמעט ללא קידום משמעותי ומול גמר של ריאליטי שכמעט ולא נתן לה סיכוי. אבל עבורנו, מדובר בפיסת הטלוויזיה הכי מעניינת שהגיעה השבוע. שף מסעדת "האחים" אסף דוקטור והפילוסוף התל אביבי החביב ג'רמי פוגל – שניהם בני בית בטיים אאוט – מובילים תוכנית שחוקרת את המטבח היהודי הקדום, לפני שהיה בכלל דבר כזה עדתי, בתוכנית של הבימאי והיוצר עופר עין גיל ("אנחנו על המפית"). והתוצאה של הסופרגרופ היצירתי הזה שהיא "טיפול מרתק כזה באוכל שאנחנו אוכלים, שלא היה כאן מאז 'אוכל למחשבה' של אייל שני ושחר סגל", כדבריהביקורת של אבישי סלע. מחכים לחמשת הפרקים כדי לטרוף בבינג'.

2. אביר שבע הממלכות // A Knight of the Seven Kingdoms //יHBO Max

לפריקוול השני של "משחקי הכס" הגענו עם כל החששות המתבקשות – המיאוס שהגיע לקראת סוף הסדרה המקורית, היאוש מ"בית הדרקון" הנמרחת והפחד ש-HBO סוחטים את הלימון הדרקוני הזה עד שכבר אין בו מיץ. אבל הטוויסט עם הסיקוול הזה הוא שזו אשכרה סדרה כיפית? בלי שטויות של פוליטיקה בממלכת הדרקונים? ועם דמויות שקל לאהוב?! מה קורה פהוהאם אפשר עוד ממנו?!

3. נשות המרגלים // PONIES // פיקוק, yes ו-HOT

ז'אנר הריגול קיבל כל כך הרבה סדרות חדשות לחיקו, עד שהוא נכנס לאיזה הרגל די קבוע וסטנדרטי (ובסעיף הבא יש דוגמה קלאסית), כך שנחמד מאוד לראות יצירה ששוברת את השגרה כמו זו. אמיליה קלארק ("משחקי הכס") והיילי לו ריצ'רדסון ("הלוטוס הלבן") מככבות כצמד נשים של מרגלים (טוב נו, השם די רמז) שגרות במוסקבה במהלך המלחמה הקרה בשנות ה-70. כשבני זוגם נהרגים בתאונה מסתורית (סתם נו, בריגול) הן מצטרפות ל-CIA ומתחילות לעסוק בעצמן בריגול, ולמרות השוני הגדול ביניהן, הופכות לצוות מוצלחבסדרה מהנה למדי.

4. מנהל הלילה // The Night Manager // אמזון פריים

לקח עשר שנים ועוד כמה סרטי מארוול (וגם סדרה אחת) עד שטום הידלסטון חזר לתפקיד המרגל ג'ונתן פיין, שהחל את קריירת הריגול שלו כמנהל במלון יוקרה, ומאז עבר כמה גלגולים. אז סוחר הנשק המיליארדר יו לורי כבר לא בקרב מוחות מולו, אבל הקולומביאנים החדשים שהוא פוגש בדרך עושים לו מספיק צרות, והידלסטון נשען לצד האקשן של עבודת הריגול בסדרה שנולדה מיצירה של ג'ון לה קארה. לא המרגל הכי איכותי, אבל בהחלטבינג' חביב לחובבי הז'אנר.

5. ביוטי // The Beauty // דיסני+

מה נעשה עם ריאן מרפי? יוצר הטלוויזיה המצליח להחריד הפך למפעל של סדרות, חלקן הפכו ללהיטים, חלקן סתם טראש אשפה בוער, ונראה שככל שעובר הזמן הוא רק שוקע עמוק יותר לתוך עצמו. "ביוטי" היא ללא ספק הסדרה הכי ריאן מרפית שיצר עד כה, בתור יצירה שעוסקת בתרבות היופי וברציחות, שני הנושאים האהובים עליו. בהשראת האוזמפיק (איך לא), ביוטי עוסקת בסם שהופך אנשים ליפים, אבל בא עם מחיר רצחני במיוחד, וגם הופך למחלת מין מדבקת, וגם יש שם מתנקש חתיך, וגם אשטון קוצ'ר כמיליונר טק. איזה בלגאן מפואר,איך הוא אוהב.

• מה רואים הלילה
• ריאן מרפי
• דיסני+
• טום הידלסטון
• כאן 11
• HBO

אחרי כל האכזבות שחווינו לאורך יותר מעשור, למדנו לגשת לתכנים מעולמות "משחקי הכס" בזהירות יתרה. החל מעונה 4 של סדרת המקור החלה הידרדרות וכל פרק בסדרה היה יותר גרוע מקודמו. השיא היה בעונת הסיום, כשיוצרי הסדרה פשוט דהרו אל עבר הסוף ורמסו לחלוטין כל זכר למה שהפך את ארבע העונות הראשונות לפורצות דרך. ואז הגיעה "בית הדרקון", עם פתיחה מבטיחה ושתי עונות שלא באמת התקדמו לשום מקום. מאוד הייתי רוצה לוותר בשלב הזה, אבל אני כבר מושקע יותר מדי ביקום הזה. אבוד לי. אבל לכם עוד יש תקווה.

>> אנחנו מסתכלים עליכםֿ: 20 הסדרות הכי טובות ב-2025. חלק א'
>> זה סופו של כל בלון: 20 הסדרות הכי טובות ב-2025. חלק ב'
>> הצעה שאי אפשר לסרב לה: 30 הסדרות הכי טובות ב-HBO Max

אז לפני שנתחיל בביקורת, זאת ההזדמנות להגיד: אם לא ראיתם מעולם את "משחקי הכס", צאו מהביקורת הזאת עכשיו. תוותרו. אל תיכנסו לעולם הזה שיביא לכם רק סבל ואכזבה. לכו לראות "פלוריבוס" או "הסופרנוס", אל תבזבזו את הזמן שלכם על היקום הזה, זה לא שווה את זה.

יופי, עכשיו כשנותרנו רק אנחנו, הנשמות האבודות שהשקיעו יותר מדי זמן ב"משחקי הכס", בואו נדבר על "אביר שבע הממלכות".הפריקוול הזה מגיע אלינו ממש עם כניסתו של שירות הסטרימינג HBO Max לארצנו, והוא מספר על סר דנקן הגבוה, אביר שדה צעיר שלא גדל בחצרות מעמד האצולה, אלא כנושא הכלים של אביר שדה אחר, סר ארלן מפניטרי. סר ארלן הכתיר את דנקן כאביר שדה רגע לפני מותו, ובעקבות זאת האביר הטיפש שם לעצמו מטרה: לנצח בטורניר למען ארלן. בדרך הוא פוגש את הילד הקרח אג, אותו הוא לוקח תחת חסותו והופך אותו לנושא כליו.

כל זה קורה כמאה שנה לפני אירועי "משחקי הכס" ובניגוד לשתי הסדרות הקודמות, זה מרגיש שהמשחק הפוליטי ננטש כמעט לחלוטין לטובת התפתחות הדמויות. הפוליטיקה עדיין נוכחת, אבל לפחות בעונה הראשונה היא נשארת מאחורי הקלעים.התחושה היא שהפעם הם יעשו את הדברים אחרת. בתור התחלה, אין פתיח ארוך ומתיש שכולל בתוכו כל מיני רמזים ושיט. הקדמה, כותרת וזהו, ממשיכים בפרק. ויש הרבה יותר הומור. הדינמיקה בין דנקן הטיפש לבין אג הצעיר אך החכם והבוגר להפליא עובדת באופן מפתיע ומייצרת כמה דיאלוגים שלא ציפיתי לראות בעולם של "משחקי הכס".

דקסטר סול אנסל הצעיר שמשחק את אג ופיטר קלאפי בתפקיד דנקן הם ליהוקים מעולים. בעוד שקלאפי עושה עבודה מצוינת בלשאת מבט מטומטם וכמעט ילדי על פניו, אנסל נראה לעתים כמעין ילד מזדקן. היפוך התפקידים הזה מעניק רובד נוסף למערכת היחסים ביניהם. עוד דבר שממש לא ציפיתי לו זה בדיחות קקי ופלוצים, מסתבר שזה גם קיים בסדרה. בהתחלה זה הרגיש סתם וולגרי ולא במקום, אבל זה גם מה שהיה כל כך מפתיע, ובהמשך זה הפך גם למאפיין מנומק של האוכלוסיה הגברית למדי בטורניר.

יותר מכל, מורגשת הנוכחות של ג'ורג' ר.ר. מרטין בסדרה. יוצר הסדרה, אירה פרקר, טען כי הוספר סיפק חומר לכתיבה שיספיק ל-12 עונות. והאמת? קשה להגיד אם זה טוב או רע. כנראה שרע. נכון לעכשיו פורסמו 3 נובלות בעלילות אג ודנקן, ואם יש משהו שלמדנו מההיסטוריה הבעייתית של הפרנצ'ייז זה שדברים נוטים ללכת לעזאזל במצב כזה. האם קיים סיכוי שהסדרה הזאת תצליח להיות מספיק חזקה גם בהמשך שלא יתבסס על הספרים? האם יש לנו סיבה אמיתית להמשיך ולצפות בה? ובכן, זה תלוי.

כדי ש"אביר שבע הממלכות" לא תחזור על הטעויות של קודמתה, היא חייבת להישען על חומרי המקור יותר מבעבר, לקחת את הזמן אם צריך, ואם אין חומר מקור כתוב, אלא קו עלילה כללי שבו מרטין נותן אירועים מרכזיים שאמורים לקרות, אז עדיף שיתייעצו איתו, ישתפו אותו יותר בתהליך הכתיבה וישמרו על הטון שלו, כי כפי שראינו כאן, כשעושים את זה – אנחנו מקבלים אחלה של טלוויזיה.

הגעתי בלי ציפיות לעונה הראשונה של "אביר שבע הממלכות". הופתעתי וקיבלתי עונה ראשונה מוצלחת ומבטיחה. יש כאן סיפור טוב על אבירות, על אינטלקט מול אומץ לב ועל מוסר. האם זה יישאר כך בהמשך? אף אחד לא יכול להבטיח לנו כלום, אבל אם הם ישמרו על יוצר הסדרה קרוב אליהם (לפחות בשנים שנשארו לו, הוא בן 77 למען השם), יכול להיות טוב. זה אמנם לא יגאל את ההיסטוריה המבישה של הפרנצ'ייז הזה שנרמס מכל כיוון, אבל לפחות נקבל טלוויזיה טובה.
>> "אביר שבע הממלכות" // עונה ראשונה // שישה פרקים // עכשיו ב-HBO max

• ביקורת טלוויזיה
• HBO
• משחקי הכס
• פנטזיה