בין כותרות הפתיחה של "קרוב אלי" מופיעות על המסך האותיות ARI, רגע לפני שהן הופכות לחלק מ-ARTOMAS – שמה של חברת ההפקה המשפחתית. ארי הוא, כידוע, שמו של אחיה הצעיר של במאית הסרט תום נשר, שנהרג בתאונה בספטמבר 2018 עת רכב על אופנים. שוט הפתיחה של הסרט מתמקד ברגליו של נער הרוכב על אופניו בשדרות דוד המלך בתל אביב. הוא מקשיב למוזיקה באוזניות, צועק "לא!" ואז מתנגש במכונית. הוא לא נהרג בתאונה הזאת, אלא בתאונה נוספת כמה סצנות אחרי כן. הסרט אינו אוטוביוגרפי, אבל מקור הצער השורה עליו שזור לכל אורכו, ומונכח בכותרות הסיום המקדישות אותו לארי נשר. נוסף לכך, הסצנה שאיתה הסרט נפרד מאיתנו צולמה בקרבת מקום לבית הקברות שבו הוא טמון.

>>הסרט היפני הזה יפה, מרגש ונוגע ללב. והוא הולך להתהפך עליכם

בספרה על אישה צעירה שמתאבלת על מותו הפתאומי של אחיה הצעיר בתאונה, סרטה הראשון של תום נשר הוא חלק מתהליך האבלות שלה על ארי, ולצופים בארץ קשה להפריד אותו מהסיפור האישי של הבמאית. עם זאת, נשר עשתה כמה בחירות מעניינות ומאתגרות, שמרחיקות את דמות הגיבורה ממנה, והופכות את "קרוב אלי" לסרט מתריס וחף מסנטימנטליות. בהקשר המשפחתי, יש להוסיף שאביה המפורסם של הבמאית, אבי נשר, אינו מיוצג בסרט. במקומו יש אבא גרוש שחי בהולנד (יעקב זדה-דניאל), שם יש לו מסעדה, והוא ממהר למכור את בית המשפחה כבר במהלך השבעה. זאת הדמות הכי פחות סימפטית בסרט, ונראה שבתו עומדת לצידו בעיקר משום שהיא כועסת על אמה מסיבות היסטוריות, ומאשימה אותה בהתפרקות המשפחה. את האם, הנאבקת על ביתה ועל יחסיה עם בתה, מגלמת נטע גרטי, שעשתה את בכורתה הקולנועית לפני עשרים שנה כנערה מרדנית ב"סוף העולם שמאלה" של אבי נשר. יש לשער שזו מחווה קטנה לנשר האב.

עדן (ליה אללוף מצוינת בבכורתה הקולנועית) היא יפהפייה סוערת. יחסיה עם אחיה נתי סימביוטיים, והיא אינה מבחינה שהוא כבר מוכן להשתחרר מהשפעתה. הקשר הכמעט ארוטי הזה, שהתעצם עקב גירושי ההורים, מסומן כלא מאוד בריא מיד אחרי כותרות הפתיחה, כשנתי נחטף באלימות (אירוע מצמרר שמעלה אסוציאציות קשות בימים אלה) על ידי חבריו, ומובא למסיבת יום הולדת שעדן ארגנה לו על חוף הים. כשהיא מופיעה לראשונה למול המצלמה, עומדת על צוק ושיערה האדום מתנפנף ברוח, היא נראית כמו אלה נחשקת – לא כמו אחות של מישהו. ואז היא דוחפת אותו מהצוק והוא נופל. בתום החגיגות עדן ונתי שוכבים לישון פנים אל פנים, וחוט אדום זוהר שמוטל לצידם על החוף מדמה את חבל הטבור שמחבר ביניהם.

אבל בזמן שעדן מדברת על תכניותיהם לעתיד, אנחנו כבר יודעים שנתי (עידו טאקו, מהסדרה "בלקספייס") מעדיף להיות במקום אחר, שם מחכה לו מישהי אחרת. עדן תגלה את זה רק בלוויה, כשתבחין בנערה לא מוכרת בין הנוכחים. עדן מאתרת אותה במעין מבצע בלשי, ופולשת לחייה – מטריף אותה לגלות שלנתי היו חיים שהסתיר ממנה, ושהם כללו אהבה למאיה בת ה-16 (דריה רוזן מ"כראמל"). הרתיעה הראשונית של מאיה מעדן רומזת לנו שנתי חשש ממפגש בין אחותו לאהובתו. אבל עדן לא מוותרת. המוקד הדרמתי של "קרוב אלי" הוא מערכת היחסים שמתפתחת בין שתי הנשים הכה שונות זו מזו, שרק דבר אחד מחבר ביניהן – האהבה לנער שנעלם מהסרט ומחייהן בשלב כה מוקדם.

עדן היא דמות מורכבת ומרתקת, שלא קל לאהוב. במבט ראשון העלמה שעובדת בפאב תל אביבי ומתגוררת בדירה מגניבה נראית בטוחה בעצמה ובכוחה המיני. אבל היא גם ילדה שברירית שלא התבגרה, והכאב שלה על אובדן אחיה ממוטט אותה. השילוב הזה הופך אותה למסוכנת למאיה, שמנקודת מבטה של עדן איימה לקחת ממנה את אהבת אחיה. "תגידי, מה המזימה שלך?" שואל אותה בעל הפאב הנשוי (שלומי שבן), שקצת דומה לאבא שלה, ולפעמים גם שוכב איתה. ואכן, התנהגותה הערפדית של עדן זורה על הסרט תחושת סכנה ומעניקה לו גוון של מותחן אימה.

במסגרת הז'אנרית הזו, מאיה היא הנערה התמה מהפריפריה שנופלת למלכודת שעדן פורסת לרגליה, כשהיא סוחפת אותה להרפתקה בסיני. מה עדן רוצה ממאיה? לא ברור אם היא עצמה יודעת. במהלך השבעה עדן לובשת את בגדי אחיה, כולל אלה התחתונים, ודוחפת לשם גרב מגולגל. אז כשהיא מפתה את מאיה, היא עושה את זה כעדן, או כנתי? שתי הנשים אבלות ומבולבלות, אבל עדן מסתירה את התסבוכת הרגשית שלה מתחת לחזות של פאם פטאל תל אביבית. כשהיא מסירה את התחפושת, היא נראית הרבה יותר אנושית ונגישה ונוגעת ללב, אך נדמה שהפרק הזה בסרט חטוף מדי. מאיה היא דמות פחות מפותחת, ולכן כשהיא מתחילה לעמוד על דעתה זה קצת פחות משכנע.

"קרוב אלי" זכה בארבע קטגוריות בפרסי אופיר – הסרט הטוב ביותר, הבימוי הטוב ביותר, השחקנית הראשית הטובה ביותר והעריכה הטובה ביותר – והועמד בעוד 8 קטגוריות, כמעט כל הקטגוריות המכונות טכניות, או שמא יש לומר אומנותיות. הצילום המשובח של שי פלג והעריכה המדויקת של שאולי מלמד תורמים רבות לעיצוב נקודת מבטה של עדן, ולאווירת האיום המפתה של "קרוב אלי". זה סרט ביכורים טעון ומרשים של יוצרת מוכשרת, ומעניין יהיה לראות לאן היא תמשיך מכאן.
4 כוכבים
בימוי: תום נשר. עם ליה אללוף, דריה רוזן, נטע גרטי, שלומי שבן, יעקב זדה-דניאל. ישראל 2024, 107 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• פרס אופיר
• קולנוע ישראלי
• אבי נשר

טקס פרסי אופיר 2023 יוצא לדרך, והבוקר הכריזה האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה על המועמדים הסופיים לפרס הכי נכסף של הקולנוע הישראלי. והכותרת הגדולה של המועמדויות: קרב אדיר בין "שבע ברכות" של הבמאית הנערצת איילת מנחמי בסרטה העלילתי הראשון מזה 16 שנים עם 12 מועמדויות, לבין "גן קופים" של המאסטרו אבי נשר עם 11 מועמדויות, כשאליהם מצטרף גם "החייל הנעלם" של המטאור הקולנועי דני רוזנברג עם 11 מועמדוית אף הוא.

המועמדויות מציגות גם את מי שמסתמנים ככוכבים הגדולים החדשים של הקולנוע הישראלי, כשריימונד אמסלם מועמדת פעמיים (!) בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר על תפקידיה ב"שבע ברכות" ו"העתיד", ואוחזת במועמדות נוספת בקטגוריית התסריט הטוב ביותר ("שבע ברכות"), בעוד דרור קרן מועמד לפרס השחקן הטוב ביותר על תפקידו ב"טור פרידה", פרס שחקן המשנה הטוב ביותר על תפקידו ב"בית" ומועמד גם לפרס התסריט הטוב ביותר (על התסריט ל"בית", יחד עם בני פרדמן).

יש גם דברים שלא משתנים: ששון גבאי הענק עשוי לזכות בפרס אופיר החמישי שלו (!) על תפקידו הראשי ב"בתי אהובתי", ואילו דאנה איבגי הנפלאה יכולה לזכות בפרס אופיר הרביעי שלה על תפקידה הראשי ב"הפילגש". ועוד משהו מעניין: שני סרטי בכורה מועמדים בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, "הפילגש" של מעיין ריף ו"לרוץ על החול" של אדר שפרן, בעוד "המנצחים" של אלירן פלד – מיוזיקל תקופתי וסרט בכורה אף הוא – מועמד בארבע קטגוריות (פסקול, מוזיקה מקורית, תלבושות ועיצוב אומנותי). אין כמו ישן לצד חדש.

לתחרות הוגשו השנה לא פחות מ-121 סרטים מכל הז'אנרים, ביניהם 28 סרטים באורך מלא ו-23 סרטי דוקו באורך מלא.חברי האקדמיה יוזמנו לבחור את הזוכים בקטגוריות בין ה-31.8 ועד 3.9.הטקס יתקיים ביום ראשון, 10.9 ב-East תל אביב ת"א במתכונת שטיח אדום וקבלת פנים כאשר משדר מיוחד של "ערב טוב עם גיא פינס" ילווה את הטקס ב-LIVE תוך שילוב ראיונות וקטעים נבחרים מתוך הסרטים הזוכים.

• ❤ תרבות
• קולנוע ישראלי
• פרס אופיר
• אבי נשר

יישוב קטן ומבודד שעומד להיות מותקף על ידי כוח גדול מגייס לוחמים להגנתו. הגברים הזרים מלמדים את בני היישוב להתגונן ותוך כדי כך מתאהבים בבנות המקום. אבי נשר ודאי הבחין בדמיון לתבנית העלילתית של "שבעת הסמוראים" של קורוסאווה כשכתב את התסריט של "תמונת הניצחון", אבל הרפרנסים הבולטים בסרט שלו הם דווקא לסרטים הוליוודיים משנות הארבעים, התקופה שבה מתרחש הסרט. ג'וי ריגר בתפקיד האלחוטנית מירה בן-ארי נכנסת לאוהל של מפקד הגדוד ופונה אליו בטון רומזני, כמו היתה לורן בקול שנכנסת לחדרו של המפרי בוגארט עם בקבוק אלכוהול ב"להחזיק ולאבד". גם מרלן דיטריך זרוקה שם על המיטה, עטופה בתוך תקליט. אלא שלריגר לא נכתבו משפטים נצחיים כמו "אתה יודע איך לשרוק, נכון? פשוט מקרבים את השפתיים ונושפים".

בבואו לשחזר את הסיפור הטראומטי של נפילת קיבוץ ניצנים במלחמת העצמאות, נשר בחר להעביר אותו דרך פריזמה של קולנוע, אבל זה נראה יותר כקישוט מאשר כאמירה מפותחת. האלחוטנית היפהפיה, שהפכה לסמל של גבורה בקרב, מופיעה לראשונה על המסך דרך נקודת מבטו של העיתונאי המצרי מוחמד חסנין הייכל (אמיר ח'ורי), שמצלם את פלישת הצבא המצרי לפלשתינה לסרט תיעודי. "תמונת הניצחון" שואף להפוך את התגלותה בפניו לרגע קולנועי מיתולוגי, אך במקום זאת משיג סנטימנטליזציה מביכה ("מכל הגברים והנשים שהכרתי בימי חיי, אותה אני לא יכול לשכוח", הוא מספר ומוסיף "אני יודע שזה לא הגיוני כי היא האויב, נכון?").

מכאן הסרט חוזר אחורה בזמן, ומתפצל לשתי נקודות מבט – של הדיווה הקיבוצניקית במכנסיים הקצרים ושל הקולנוען המצרי – המתארות את האירועים משני הצדדים. משום מה רק הסצנות של הייכל מלוות בקולו כמספר. בזמן שהוא מחכה בכפר הערבי הסמוך לקיבוץ, הוא מעביר את זמנו בצילום סרט "אומנותי" על אהבתם של שניים מצעירי המקום. הסרט הזה מרגיז את המפקדים בקהיר ששלחו אותו (הם רוצים מלחמה, לא רומנטיקה), ואף אחד לא שואל איפה בכפר הוא מצא שולחן עריכה ואולפן להקלטת המוזיקה (אני שואלת).

נקודת המבט של העיתונאי ואיש התרבות המצרי, שננזף על ידי מפקדיו הדורשים תמונת ניצחון, אמורה אולי להראות שמשני צידי המתרס יש בני אדם שהיו יכולים לתקשר ביניהם אלמלא לוחמנותם של המנהיגים. בצד הישראלי אנחנו נתקלים באבא קובנר (יונתן ברק בהופעה שלא תיזכר לטוב), קצין התרבות של חטיבת גבעתי, שהדביק לכניעתם של תושבי הקיבוץ לצבא המצרי את התואר "חרפה". הבעיה היא שלאורך הסרט הייכל אינו מתפתח לדמות של ממש, ונשאר בגדר ייצוג של רעיון.

מובן שהצד הישראלי מקבל הרבה יותר זמן מסך. הסרט נפרש על פני כמה חודשים שבמהלכם אנחנו עוקבים אחר הגעתם של טירונים מחטיבת גבעתי לקיבוץ הדרומי שרוב חבריו וחברותיו הם עולים חדשים מרומניה ומפולין, המתקשים להסתגל לעבודה החקלאית. בין הבנות והבנים מתפתחים סיפורי אהבה, מתובלים ברמזים ארוטיים חסרי עידון, דוגמת שיחת חיזור נבוכה ומביכה על פטמה של פרה במהלך החליבה.

הקולנוע הישראלי אינו מרבה לשחזר אירועים היסטוריים מתקופת קום המדינה (זה דורש תקציב גבוה) ומעט הסרטים שעשו זאת, בהם "זעם ותהילה" של אבי נשר, לקו בדרך כלל בצעקנות ובמלאכותיות. "תמונת הניצחון", שנוצר בתקציב מוגבר, לא ממש משפר את התמונה. הדיאלוגים המזויפים ("קשה את", "אתה קשה, אני קשה") מכשילים את רוב השחקנים, ורק תום אבני מצליח לעצב דמות טבעית ונוגעת ללב כרפתן מאוהב (במשי קליינשטיין).

בין המהלכים הידועים מספרי ההיסטוריה, הסרט משלב סצנות של צחוקים וחרמנות, כמו טבילה בים (הזדמנות להוריד בגדים) ויציאה מהמקלחת המשותפת (עוד הזדמנות להוריד בגדים). בשום שלב לא נוצרת תחושה של זמן ומקום, ותחושת האמת של הסרט סובלת מכך. לבן-ארי, למשל, יש ילד שמופיע לצידה בתמונה המתנוססת בערך שלה בוויקיפדיה. התסריט לא יודע מה לעשות עם הילד הזה, ולכן, למרות ריבוי ההתקפות על הקיבוץ, רוב הזמן הוא ישן (לפי מכתביה להוריה הוא דווקא היה ילד חיוני וחצוף).

ואז מגיע הקרב הגדול שבמהלכו נהרגו 33 ממגיני הקיבוץ, ו-105 נכנעו ונלקחו בשבי. זאת סצנה מרשימה למדי במונחים ישראלים, ומעשה הגבורה של בן-ארי משוחזר אחד לאחד כפי שתואר בכתבים. "תמונת הניצחון" שואף לעשות צדק היסטורי ולנקות את הכתם שדבק באנשי הקיבוץ משום שבחרו בחיים (הערכים שלנו השתנו מאז). חשיפת תמונתה של מירה האמיתית בסוף הסרט מרגשת בהחלט, אבל עד אז מדובר בעשיית קולנועית לא מגובשת ולא משכנעת.

★★★ 3 כוכבים
בימוי: אבי נשר. עם ג'וי ריגר, אמיר ח'ורי, עלא דקה, משי קליינשטיין, אליענה תדהר. ישראל 2021, 128 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע ישראלי
• אבי נשר