שלחנו את הכתב הכי ציני שלנו לערב שירה בציבור שנערך אתמול (28.11) בתדר, כי השביעי לאוקטובר שינה קונספציות לכולם. ובמקום להתמרמר על האווירה המחבקת, אפילו הוא - הציניקן, הבור, חסר הידע, המתנשא - מצא את עצמו מתרגש. האם זה הבילוי של התקופה?
בתחילתו של ערב השירה בציבור "שרים בתדר", שהתקיים אמש (28.11) בבית רומנו, המארגנת ומנחת הערב אביה פרחי אמרה כמה מילים, לא נאום של ממש, אבל כן טקסט קצר שיכניס אותנו לאווירה. פרחי דיברה על כך שמאז השביעי באוקטובר אנחנו, כחברה, נהיינו יותר מאוחדים ופחות ציניים, ואירועים שפעם נחשבו מביכים – כמו לשיר שירים ישראליים מרגשים ביחד ברחבת התדר – יהיו עכשיו אירועים נורמטיביים, אולי אפילו מרפאים. ואני ישבתי שם, על מחצלת, מוקף בזרים מוחלטים וחבר אחד שגררתי איתי, ושאלתי את עצמי – האם זה נכון גם לגביי? האם גם אני אוכל להיפטר מהציניות שלי לערב אחד, לשיר עם כולם ולהתרגש?
![כמה מילים לפני שנתחיל: די כבר עם הציניות. אביה פרחי בערב "שרים בתדר". צילום: יונתן עמירן](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2023/11/WhatsApp-Image-2023-11-29-at-14.56.18-1000x750.jpeg "כמה מילים לפני שנתחיל: די כבר עם הציניות. אביה פרחי בערב "שרים בתדר". צילום: יונתן עמירן")
אני לא יודע באמת למה מערכת "טיים אאוט" שלחה דווקא אותי לסקר את האירוע הזה. אני אדם שמאזין בעיקר לאמני היפ-הופאזוטריים מאמריקה, אז מסורת השירה הישראלית לא מוטמעת בתוך ליבי. ואכן, היתה כמות מביכה של שירים שאפילו עם ליווי של זמר או זמרת על הבמה, והמילים על המסך, לא יכולתי לשיר עם כולם. ישבתי שם עם אנשים סביבי ששרים קורין אלאל או עמיר בניון (היה מגוון), והרגשתי קצת מנותק מאותו עם מאוחד.
אבל אז הגיע רגע מיוחד – לאורך הערב, פרחי ואנשי התדר ארגנו מספר אורחים מרשימים ומוכשרים, בנוסף לערן מיטלמן האגדי שליווה את כל הערב על הקלידים, כך שהקהל זימר עם אמנים כמו ג'ני פנקין, רם אוריון, ליהי טולדנו ולירון עמרם. ואז בשלב מסוים של הערב, עלתה המנחה לבמה והודיעה על שינוי בתכנית – הזמר והיוצר ישראל ברייט, שהיה אמור לבצע עכשיו את מה שבמילותיה של פרחי הוא "אחד השירים היפים ביותר בשפה העברית", לא יוכל להגיע לאירוע. ועל כן, פרחי הציעה שנשיר את השיר בכל זאת, ביחד. כי הרי זו מהות השירה בציבור, לא?
על המסך הופיעו מילות השיר "בדרך הביתה" מאת ישראל ברייט, שבוצע במקור על ידי להקת "השמחות" אותה הנהיג. מיטלמן ניגן את השיר, והקהל כולו שר בקול רם, ללא אף קול בולט שייתן את הטון או ינהיג אותם. עלי להתוודות, שוב, שאינני מומחה גדול בפועלו של ישראל ברייט. שמעתי עליו ועל "השמחות", וידעתי שהם מוערכים ואהובים מאוד, אבל לא הכרתי. וכך אפילו אני – הציניקן, הבור, חסר הידע, המתנשא – מצא את עצמו מתרגש ברגע הזה. כי העיקר בערב הזה לא היו האמנים המוכשרים ששרו על הבמה, או אפילו ערן מיטלמן על הקלידים (שתפקד כמרכז וליבו של הערב), אלא דווקא האנשים הרבים שמילאו את התדר, שרו והתרגשו ביחד. הציבור, שבלעדיו אין שירה בציבור.
הערב נולד, כמובן, בתגובה לטרגדיה הגדולה של השביעי באוקטובר, היה בחינם לקהל, וכל הכנסות הבר הופנו למטה משפחות החטופים. אבל מעבר ליוזמה מבורכת זו, הערב נוצר בשביל כולנו: אלה שראו את הזוועות בחדשות, שהכירו אנשים שנחטפו (או לפחות בני משפחת החטופים). הנפש של כולנו עברה דברים נוראיים מאז אותו יום, והערב הזה נועד להיות איזושהי נקודת אור. רגע בו כולנו נשיר ונרגיש ביחד. ומטרה זו הושגה.
קשה לחזות אם הערב הזה יתחיל מסורת של ערבי שירה בציבור מודרניים, בהם אנשים מכל הגילאים יגיעו למקומות כמו התדר, וישירו שירי ארצישראל הטובה (וגם מזרחית) ביחד. האם התחושות הללו של ה"יחד" וחוסר הציניות יישארו גם אחרי שכל החטופים יחזרו? גם אחרי שהמלחמה תיגמר ונתחיל עוד סבב של בחירות וריבים? אין איך לדעת. אבל באותו ערב בתדר, למרות שכולם שרו סביבי ואני התבאסתי שאני לא מכיר את כל השירים, הרגשתי תחושה של "ביחד". תחושה שכולנו באותה סירה, וגם כשאנחנו לא יודעים אם היא שוקעת או לא, אנחנו שרים ביחד, ובציבור.
