Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
מכורי השוקולד, הגעתם לגן עדן. ביצת הפברז'ה הענקית הניצבת בכניסה לחנותפסבינדר אנד ראוש(Fassbender & Rausch) ברובע מיטה (Mitte) שבברלין היא רק חלק קטן מתצוגה מוזיאלית של פסלי שוקולד במשקל 300 קילוגרם כל אחד. התצוגה כוללת בין השאר את אניית הטיטאניק, שער ברנדנבורג, הרייכסטאג ודוב ענק – כולם עשויים שוקולד, לצד הר וולקנו הפולט שוקולד נוזלי ארומטי מדי כמה שניות. אחרי דקות ארוכות של סיור מפעים תגיעו למסקנה שלא באתם לכאן רק כדי להתבונן ולרייר.
לאורך הוויטרינות הארוכות ניצבים 200 סוגים של פרלינים (חלק לא מבוטל מהם מלא בקרמים אלכוהוליים) וכוסיות מוס, ויש עוד אזור מיוחד ונפרד של טראפלס ויציקות גולמיות עם מבחר אגוזים וכן ויטרינה של עוגות קרם ועוגות מוס אישיות הנקראות פה מיני-טורטים. על המוני מדפי החנות מונחים טבלאות שוקולד, לבנים עשויות שוקולד, ארנבוני פסחא משוקולד וגם מרקחות פרי. צוות העובדים, הלבוש מדים ירוקים מגוהצים ועטוי כסיות לבנות, ממתין בסבלנות לבחירת הלקוחות הניצבים בצומת קבלת החלטות לא קל לאור המבחר.
חנות פסבינדר אנד ראוש ברובע מיטה. צילום: Fassbender & Rausch
אף שהמוסד המתוק הזה קיים כנראה מאז 1863 ובעברו שירת את בית המלוכה, המחירים היום שווים לכל כיס, כמו ארבעה אירו לעוגת קרם אישית שבהחלט מספיקה לזוג. כדי להבין עד כמה עמוק העיסוק בשוקולד של בעלי המקום, אציין שהמתחם כולל גם בית קפה ומסעדה שמציעים מנות על בסיס שוקולד, כגון מרק שום עם תרד וחומץ בלסמי בגימור שוקולד או סלט בקר ארומטי עם שוקולד. יש גם קינוחים ומשקאות משוקולד, כמובן. המסעדה היא ללא ספק סמן קיצוני למשוגעי שוקולד ברמת התלהבות מתקדמת במיוחד. עצות אחרונות לדרך: התמקדו בשוקולדים ולא בעוגות. רכשו יותר משתכננתם, חלק ייאכל כבר על הספסלים בכיכר הסמוכה.
ביוון, וזה כבר ידוע, יש כל מה שצריך למנוחה מושלמת: ים כחול, חופים, שמש ואוכל טוב. זו הסיבה שכבר שנים אנו נוסעים לשם לחופשה המשפחתית השנתית. את החופשה האחרונה בחרנו לבלות באי זקינתוס (Zakynthos) שבקבוצת האיים היונים. את פנינו קיבלו נוף ירוק, המון עצי זית ומבנים בסגנון ונציאני, משהו שונה לגמרי מנופי האיים שממזרח לחצי האי הפלופונסי.
נאמנה להחלטה להימנע עד כמה שאפשר מבתי מלון ומשהייה במרכז, שוטטתי באינטרנט בחיפוש אחר דירה לא מפוארת מדי. כשנתקלתי באתר של Kymothoe Elite (http://kymothoe.com), מלון דירות, חשבתי שאין סיכוי שנוכל להרשות לעצמנו דירה כזאת: עיצוב מודרני שלא היה מבייש אף מגזין, מרפסת גדולה על צוק ונוף לים מקצה לקצה. המחיר היה סביר להפתיע, ועם קצת חששות בלב מקאץ' לא צפוי ביצעתי הזמנה.
יש אמת בפרסום
כשהגענו, התברר שהמקום נראה בדיוק כמו בתמונות ושבמקרה זה יש אמת בפרסום. ניקי, הבעלים, קיבל את פנינו בלבביות והראה לנו את הדירה – שני חדרי שינה וסלון מאובזרים בכל מה שאפשר לחשוב עליו, כולל מדיח כלים ומערכת שמע משוכללת. המרפסת אכן פונה לים כפי שהובטח, וכבונוס יש בה ג'קוזי וכיסאות שיזוף. מה עוד אפשר לבקש?
שהינו במתחם ארבעה ימים נוחים ומפנקים. בבוקר טיילנו, אחר הצהריים חזרנו למנוחה ולטבילה בבריכה (משותפת עם מלון סמוך, אך עדיין אינטימית ונעימה) ובערב יצאנו לבלות. המיקום התברר כמושלם, ארבעה קילומטרים בלבד מהעיר הראשית זקינתוס טאון (Zakynthos Town או Zante), ועדיין מרוחק מספיק מההמולה. במרחק ירידה קצרה ותלולה מהחדר נמצא חוף ים פרטי – ערך מוסף לאורחי המלון.
באחד הערבים ישבנו במרפסת סמוכה לזו של ניקי ומשפחתו, והתפתחה לה שיחה משותפת בליווי בקבוקי יין מתוצרת היקב המשפחתי. באותה הזדמנות שמענו סיפורים על החלקה המשפחתית שהפכה למלון שנבנה בעשר אצבעות, על רעידת האדמה שפקדה את זקינתוס בשנת 1953 ועל הקשר המיוחד ליהודים. תוסיפו לכך את הדירה המדוגמת וקיבלתם – או ליתר דיוק אנחנו קיבלנו – חופשה מושלמת.
השף והמורה הלאומי שלנו לבישול ישראל אהרוני מזוהה מאוד עם המטבח הסיני, אבל החיבור העמוק והראשוני ביותר שלו הוא דווקא עם האוכל של מרכז אסיה, לא מעט בשל העובדה שהוא גדל בבית בוכרי. מהו המאכל הלאומי של בוכרה, עד כמה הבשר מהווה חלק מרכזי בתפריט הבוכרי ולמה כדאי לאכול דווקא ברחוב? ריאיון מעורר תיאבון עם שף אהרוני
האושפלאו המסורתי של הקהילה היהודית בבוכרה. צילום: עודד וגנשטיין
הוא היה מהראשונים להציג את המטבח הסיני בפני הישראלים עוד בשנות ה-80 של המאה שעברה. ספרי בישול סיני שכתב, מסעדות סיניות שהקים ואפילו צמה סינית שקלע לעצמו גרמו לישראל אהרוני להיחשב לבן האובד של האומה הסינית, אלא שהחיבור העמוק והראשוני ביותר של אהרוני הוא דווקא עם האוכל של מרכז אסיה.
"בפעם הראשונה שהגעתי למזרח הרחוק במחיצת חמישה תרמילאים", מספר אהרוני בריאיון שערכנו בביתו, "הגענו לנפאל לבית של אישה מקומית שאירחה אותנו והגישה לנו תה בקעריות סיניות. לתה היא הוסיפה מלח, ועל התה המלוח יצקה שמנת יאק ופיזרה שברי לחם מטוגן יבש. התוצאה הייתה מרקית. כל הטיילים שקיבלו איתי את התקרובת נגעלו, חוץ ממני. אמא שלי הייתה מכינה לנו בבית צ'וי קומאקי – תה עם שמנת שהכיל תה ירוק, שמנת שנקוותה בבקבוקי החלב שאמא אספה כל השבוע ולחם מטוגן שהיא שברה פנימה. זאת הייתה ארוחת אחר הצהריים של יום שישי. היה לי מוזר לפגוש את האוכל של אמא שלי בנפאל. עוד היו שם סלסילות אידוי מבמבוק לכיסונים ממולאים בבשר. גם אמא שלי הכינה כיסונים, אבל אידתה אותם בסלסילת אלומיניום. וכך המשיך הביקור שלי עם עוד ועוד תגליות קולינריות כאלה, שגרמו לי לחשוב שזה ממש מוזר שהסינים גנבו כל כך הרבה מנות מאמא שלי, ומה שהיה מקרה הפך להיות תופעה סדרתית שיכולתי לזהות".
רוכל בשוק באוזבקיסטן מציע מלונים למכירה. צילום: שאטרסטוק
כופתאות בצורת טורטליני
ביקרת במרכז אסיה יותר מפעם אחת, נכון?
"חמש פעמים ביקרתי בדרך המשי. בפעם הראשונה, לפני 16 שנה, נסעתי עם הצלם נלי שפר והתצלומים הנפלאים שלו תיעדו את הטיול. בפעם האחרונה הגעתי למרכז אסיה עם צוות הצילום של התוכנית "המסע המופלא של אהרוני עם גידי" ואז שוטטתי שם עם גידי גוב. בכל אחד מהביקורים שלי עברתי את הדרך במקטעים. לפני כשש שנים ביקרתי שם עם כל בני המשפחה שלי. אני בא מבית בוכרי וזה האוכל שהכרתי. עד גיל 18 הייתי אוכל כמעט אך ורק בבית, כי אמא שלי שכנעה אותנו שלא כדאי לאכול בחוץ. האמת שלא היו אז יותר מדי אופציות בארץ".
אהרוני מוכר כטיפוס שמתלהב, והכפולה הקבועה שלו ב"ידיעות אחרונות" מלאה בתואר "נהדר". צריך לראות אותו בסדרה לצד גידי גוב, כששניהם מטורטרים במכוניות עתיקות בדרכים לא כבושות, מיטלטלים בטמפרטורות שתושבי העולם המערבי מתקשים לשרוד בהן ללא מזגן. גוב נע בין הבעת סבל למודת ייאוש אל מול הקשיים ובין ביטויים ציניים משעשעים על תנאי השטח הסבוכים. אהרוני באותו זמן מתמסר בטוטאליות לנופים, ליופי האדריכלי ולהווי התרבותי. בשיחה פנים אל פנים הוא מעביר אותה תחושה של התפעמות פנימית עמוקה ממרכז אסיה.
אזור מרכז אסיה מורכב מכמה ארצות, עד כמה מצאת חיבור קולינרי ביניהן?
"מעולם לא ראיתי ביטוי מובהק כל כך לאוכל שנע על ציר של זמן ומקום ועל רצף תרבותי וקולינרי כמו במסעות שערכתי על דרך המשי במרכז אסיה – ערוץ המסחר והתקשורת של העולם העתיק מהמאה הראשונה לפני הספירה. אנחנו מדברים כמובן על תקשורת שלא נעה בקצב האינטרנט אלא בקצב פסיעות של אורחות גמלים וחמורים. אפשר לזהות את הרצף שיצרה דרך המשי בכל תחום – באדריכלות, בשפות, בתלבושות, בפני האנשים, והאוכל הוא ללא ספק אחת הדוגמאות המרהיבות של הרצף הזה. הגבול המדיני הוא דמיוני ואין לו משמעות מבחינה תרבותית וקולינרית. האויגורים במערב סין קרובים תרבותית לאוזבקיסטן יותר מאשר לסינים. נסיעה לאורך דרך המשי חושפת את האבולוציה של כל מאכל בשינויים קלים בין תחנה לתחנה. פה הוסיפו משהו קטן ופה גרעו או נתנו פרשנות קצת שונה, בהתאם לקודים מקומיים ולהבדלים כלכליים וגיאוגרפיים, וכל אלה יחד יוצרים תמונה גדולה". ואכן, באחד מפרקי הסדרה "המסע המופלא" אהרוני מגיע לבית בבוכרה, ובני הבית מכינים לו כופתאות הנראות בדיוק כמו טורטליני איטלקי, באותה צורת קיפול סבוכה של הבצק היוצרת מראה של טבור אנושי.
והרצף הזה התחבר למה שהכרת מהבית?
"כילד תמיד חשבתי שבוכרה זאת ארץ. כששאלתי את אמא שלי איפה נמצאת בוכרה היא אמרה שזה ברוסיה. היא התכוונה כמובן לברית המועצות. בוכרה היא לא מדינה אלא עיר מחוז באוזבקיסטן, על דרך המשי. כשמסתכלים על החיבור בין היבשות רואים את חומרי הגלם שמהם נוצרו המסורות הקולינריות. אירופה גידלה חיטה, אסיה גידלה אורז ודרך המשי היא המפגש של החיטה והאורז".
מלבד אטריות וכיסונים, אילו עוד מאכלים דומים זיהית לאורך הדרך?
"המאכל הלאומי של בוכרה היה אושפלאו, ותמצאו אותו גם בסין המערבית ובעצם בכל מדינות ה'סטן'. 'אוש' פירושו 'אוכל' ו'פלאו' זה שם המאכל. המילה 'פילאף' היא הטיה של אותו שם, 'פלאו', כך שהמאכל קיים גם בגרסה פרסית ותורכית. כשנעים על דרך המשי מגלים את ההשפעה המקומית על האושפלאו, כמו בטורפאן ((Turpan שבסין, הנחשבת לעיר הצימוקים. ההגדרה 'עיר' מבלבלת כי אנחנו חושבים על כרך מערבי ומדובר בעצם ביישוב מבודד במדבר, מקום שהיה מרכזי לפני אלפי שנים ועכשיו הוא שכוח אל, באמצע בשום מקום. טורפאן מקבלת אספקת מים ממי השלגים שבהרים הסמוכים ובגלל הטמפרטורות הגבוהות קצב האידוי בה גבוה מאוד. בעיר נבנתה במאה ה-11 מערכת תעלות תת-קרקעיות להובלת מים, ועד היום כ-70 אחוז ממי החקלאות באזור מתבססים על תעלות המים האלה. בקיץ הטמפרטורה בעיר מגיעה ל-50 מעלות צלזיוס ובחורף למינוס 20. הגידול המרכזי בטורפאן הוא גפנים, שמהן מכינים צימוקים במבנה בוץ, להבדיל משיטות ייבוש בשמש ישירה. השמש חודרת אל הענבים דרך חרכים במבנה הבוץ ומייבשת אותם בצורה מושלמת. לכן באושפלאו של טורפאן תמצאו צימוקים, כמובן".
הגידול המרכזי בטורפאן הוא גפנים, שמהן מכינים צימוקים. צילום: אימג' בנק
אוכלים גם סוסים
האורז הכי מזוהה אצלנו עם הסינים, אך אתה אומר שהוא מקבל הכי הרבה דגשים דווקא באוכל של מרכז אסיה.
"הסינים הם שמגדלים את האורז ומכינים ממנו קמח לבצקים לאטריות, לא העמים במרכז אסיה, והשכלול של האטריות הוא כיסונים וכופתאות. ההכנה בסין מתבצעת בשלל טכניקות וממבחר חומרי גלם, בהם חיטה, שעורה, תפוחי אדמה, שעועית, סויה וכוסמת, אבל חומר הגלם העיקרי הוא אורז. עם זאת, השימוש של הסינים באורז כשלעצמו דל בהשוואה למרכז אסיה. תמצאי אצל הסינים אורז דביק או מאודה אבל לא תמצאי אצלם תבשילי אורז מפוארים של בשרים וירקות. במרכז אסיה, לעומת זאת, המבחר של התבשילים האלה מרהיב והאושפלאו הוא בראש מצעד הפזמונים. ליהודים בבוכרה יש באחש או חלטי באחש, שזה אורז ירוק עם המון כוסברה ועם חלקי פנים קצוצים של עוף ושומן כבש. האורז מתבשל בתוך שקית בד שהשאירו בה מקום בגודל של אגרוף, כדי שהאורז יתפח מעט אבל יישאר הדוק בשקית".
אילו חומרי גלם אופייניים לאזור מלבד האורז?
"במרכז אסיה כבש הוא הבשר העיקרי בתפריט. אוכלים גם פרות וסוסים. אין חזירים בגלל שמרבית התושבים מוסלמים. אוכלים גם תרנגולות והתפריט מבוסס על המון ירקות. באוזבקיסטן אכלתי את הירקות הכי טעימים בעולם, ירקות שהם פרי חקלאות מקומית קטנה ולא מתועשת, שמתבססת על זנים ללא התערבות גנטית. אפילו טעמי הגפן, התאנה והרימון, שאנחנו בטוחים שהם הגיעו לשם מאזורינו, משאירים אותנו מאחור. השימוש ביוגורט נרחב ומגדלים שם הרבה מאוד כבשים, עזים וצאן לחליבה. העגבניות, המלפפונים והמלונים הגדלים שם מדהימים. אני זוכר שאמא שלי הייתה מכינה סלט של מלפפונים, עגבניות וכוסברה, ומתבלת אותו בלימון, בשמן, במלח ובפלפל שחור. בכל פעם שהייתה מערבבת לפני ההגשה וטועמת, היא הייתה מתלוננת שזה לא טעים כמו בבוכרה. אף פעם לא הבנתי מה הבעיה שלה עם הירקות המקומיים ומה היא בכלל זוכרת מבוכרה, שממנה עלתה בגיל 15, עד שהגעתי לבוכרה – ואז אמרתי סליחה אמא. עד אותו רגע לא ידעתי שלמלפפונים יש ריח. בעונת המשמשים, עצי הפרי, הגדלים בתוך הרחוב בחום מטורף, מפזרים ניחוח באוויר. ואיזה טעם נפלא יש למשמשים האלה. בשלב מסוים הפסקתי לספור זנים וסוגים שפגשתי, קטנים ומצ'וקמקים וטעימים. והגלעינים נקלים במדורות ונאכלים. משמשים, שזיפים ותאנים גם מיובשים שם באיכות מדהימה. אני זוכר שעברתי ליד דוכן מלונים ולא יכולתי להתקרב בגלל ריח חזק ומתוק כמו של בושם זול, אבל הטעם היה נפלא. אנחנו לא מכירים כאלה מלונים".
עד כמה באמת הבשר הוא רכיב מרכזי בתפריט?
"הגישה שלהם לבשר שונה. אני מניח שלעניים אין יכולת לצרוך הרבה בשר, אבל הבשר הוא נקודת המפגש בין הנוודים ליושבי הקבע. שומן האליה, אותה 'אליה וקוץ בה' שסמלה בעבר את החלק הכי משובח בבשר הכבש והיום היא אימת הכולסטרול שלנו, ממשיך לככב במטבח שלהם. הבשר לא מגיע ארוז וקפוא מהמרכולים. פרות שנשחטות בבוקר נתלות ברחוב על אנקול. אין קירור ואין יישון ואין בחירת נתחים. הנתח שנקנה הוא הנתח הבא בסדר החיתוך הכרונולוגי של הפרה, בהתאם לרגע הנתון שבו הגיע הקונה. עד הצהריים כל הפרה נמכרת. יכינו ממנה בבית תבשילים, קבב או מאפים. אמא שלי הגיעה אמנם לארץ בגיל צעיר אבל בכל זאת מבחינה תרבותית היא הייתה מאוד בוכרית. אני זוכר שפעם כשהזמנו אורחים לשבועות הזמנו גם את אמא שלי והיא ישבה על כורסה בצד מאוד כועסת. בסוף הערב היא שאלה אותנו איך זה שאנחנו מזמינים אורחים הביתה ולא מגישים להם בשר. אני מדבר על שבועות, כן?".
האושפלאו המסורתי של הקהילה היהודית בבוכרה. צילום: עודד וגנשטיין
לא על התה לבדו
היו מפגשים קולינריים שהרשימו אותך במיוחד?
"הלחם במרכז אסיה מדהים. כיכרות עגולות שבמרכז שלהן מטביעים אגד נוצות שיוצר דוגמת חורים בבצק. אחר כך מדביקים את הכיכרות לדופן של טבון החמר. סוגי הלחמים משתנים בין הארוחות לאורך היום. בכל שעה מוגש לחם מסוג שונה, ברכות משתנה. נון טוקי הם לחמים דקיקים ופריכים כמו מצות, שהבצק שלהם תובל בגרגירי כמון. במאפייה שבה ביקרתי אפו לחמים ממולאים בדלעת, בשומן ובבצל ירוק.
בפעם שבה נסעתי עם שפר, נהג המונית סיפר לנו שנולד לו בן זכר ושהוא עורך מחר בבוקר חגיגה, והוא הזמין אותנו להצטרף. הגענו בשבע בבוקר, לבית חד-קומתי שבחצר שלו כבר הובערה מדורה, ועליה הוצב סיר בוכרי שנראה כמו ווק בקוטר מטר. הנהג התייצב ליד האש והכין אושפלאו ל-300 גברים שעמדו בחצר. בבוכרה בדרך כלל הנשים מבשלות והגברים עושים רק על האש או אושפלאו חום, בניגוד לאושפלאו האדום של הנשים. החום מקבל את הגוון שלו מהשחמת הבצל, האדום – מפלפלים אדומים".
האם יש מסעדות שהיית ממליץ עליהן למי שנוסע לטיול באזור?
"אין מסעדות במובן המערבי המוכר לנו, עם מלצרים ומטבח אחד. המוסד המקובל הוא בתי תה – מיטות גדולות הממוקמות בשוק; חולצים נעליים וכשישה עד שמונה אנשים יכולים להתיישב ולהתרווח על כריות המיטה. בעל הדוכן מביא תה, והיושבים יכולים לסמן לדוכנים הסמוכים שיגישו להם גם כיסונים, שיפודים, אורז, מאפים ולחמים וכך ליצור ארוחה. המיתוס של הישראלים הוא שלא אוכלים ברחוב כי זה מלוכלך. אני חושב שזאת טעות והחמצה. בניגוד למה שקורה במסעדות, ההכנה של האוכל ברחוב מתבצעת לעיני הלקוחות, כך שקל לשפוט אם חומרי הגלם רעננים ואם הדוכן נראה נקי. ברחוב האוכל מותקן ברגע ההזמנה והוא טרי, ולכן בעיניי נכון יותר לאכול דווקא ברחוב".
מהי החוויה הכי מרגשת שזכורה לך מבוכרה?
"הנסיעה הראשונה הייתה שלושה ימים לפני יום כיפור. נכנסנו לרובע היהודי לבתי הבוץ בסמרקנד שבהם נולדו הוריי. בית הכנסת היה מלא ובכניסה עמד השמש. הוא הסתכל עליי ושאל: 'אתה בוכרי?!'. עניתי שההורים שלי מסמרקנד, בכור ושרה אהרוני. ואז הוא נקב בשמות כל האחים שלי ובשמי ושאל מי מכל אלה הוא אני. התברר שהוא מכיר את תולדות הקהילה כולה בעל פה ושהוא בן דוד שלי. לאבי היו שלושה אחים ובגיל 15 הוא נשלח לארץ כדי שיוכל לסייע בקליטה של שאר בני המשפחה שהיו אמורים להגיע מיד אחריו, אלא שאז ירד מסך הברזל והאחים לא יכלו להגיע. נולדו להם ילדים והייתה לי שם משפחה ענפה שלא הכרתי. בן הדוד הראה לי בבית תצלום של סבא שלי והזמין אותי לליל הסדר, ואכן החלטנו לנסוע כל המשפחה לפסח בבוכרה ועשינו אצלו את הסדר".
רגע לפני שאנחנו נפרדים וקמים לקראת הדלת, אהרוני מנסה לשכנע אותי שזהו הטיול שאני חייבת לעשות בעצמי, ואני שואלת אם גם צמחונים יכולים להסתדר שם. אהרוני צוחק ואומר שלצמחונים שביקרו איתו הציעו מנות שמכילות ממש מעט בשר בתוכן. לא תשובה שאדם מערבי היה מבין, אבל כפי שאהרוני וגוב מסבירים בתוכניתם, אלה אזורים שהיו במשך מאות שנים במרכז עד שנשכחו ונותרו מבודדים. זה כנראה גם סוד קסמן של הערים המנותקות האלה, הסמויות מהעין.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
פארמה (Parma) שבמחוז אמיליה-רומאניה (Emilia-Romagna) בצפון איטליה היא שם נרדף למוצרי מזון מארץ המגף, ובראש ובראשונה לגבינת פרמזן ולפרושוטו. אוכל הוא מרכז העניינים בעיר הקטנה (פחות מ-200 אלף תושבים), והרחוב הראשי משובץ מעדניות שיגרמו לכל גרגרן להחסיר נשימה.
לפארמה הגעתי לפני כמה שנים, כחלק ממשלחת עיתונאים שהוזמנה לביקור במפעל של יצרנית הפסטה ברילה. יום שלם סיירנו בקו הייצור בין שרוכי ספגטי לפוזילי מסולסלים, הבנו מה זה חיטת דורום ולמה משתמשים דווקא בה והצצנו אל מעבדה שבה נבדקים המוצרים עד לפרט האחרון.
מפעל שהוא מוסד
למחרת תוכנן עבורנו ביקור במפעל הישן, שכיום משמש כאקדמיה לבישול וכמרכז למוצרים מתוצרת איטליה: גבינות, קונפיטורות, תבלינים, פרושוטו ושמן זית. בסדנת טעימות למדנו ממומחה מקומי להבדיל בין גבינת פקורינו ממחוזות שונים ובין שמן זית מסיציליה, מליגוריה ומטוסקנה. הדובדבן שבקצפת היה חומץ בלסמי בן 25 שנה, שטיפה ממנו על קצה הלשון פרשה בפה מניפת טעמים עשירה.
כמוסד ששם לו למטרה לשמר את מורשת הבישול האיטלקית מציעה אקדמיה ברילה קורסי בישול למתחילים ולמתקדמים בנושאים שונים, מדגים, לחמים וכמובן פסטה עד ארוחות חג ובישול בריא. מעניינת לא פחות היא הספרייה הקולינרית של האקדמיה, אולם שמרכז על מדפיו יותר מ-11 אלף ספרי גסטרונומיה עתיקים וחדשים המשקפים בטקסטים ובמתכונים מאות שנים של קולינריה מקומית.
אופיו המקצועי של הטיול לא השאיר הרבה זמן להסתובבויות אבל כל רגע פנוי נוצל לשוטטות ולעצירה בבתי קפה ובמעדניות. בערב האחרון התארחנו בלה גרפיה (La Greppia), מסעדה שקיימת יותר מ-50 שנה ונחשבת לאחת הטובות בפארמה. החזית הצנועה אינה מרמזת על מה שקורה בפנים: נקניקים מקומיים ופולנטה לפתיחה, רביולי וניוקי מתוצרת בית, נתחי בשר ציד וקינוחים עשירים. בסוף הארוחה הגיעה לשולחן עגלת גבינות מתוצרת מקומית ובראשן פרמזן מתקתקה-חריפה שמיושנת 31 חודשים, מוצר שלא פוגשים כל יום, גם בעיר שכולה קודש לאוכל איטלקי משובח.
שמו של בית המלוןהוספיטל דה באנסק(Hospital de Benasque) החבוי בפירנאים הספרדיים, בכניסה לשמורת הטבע פוסטס מאלאדטה (Posets Maladeta), נגזר מתפקידו הקודם כבית מרפא, הודות למעיינות שפכפכו בקרקעיתו ונחשבו לבעלי סגולות מיוחדות. עד היום קיים במלון ספא המסתמך על מעיינות אלה. למרות האטרקטיביות של בריכת הטורקיז החמימה של הספא לא הספקתי לבקר בה. שבוע אחד בפירנאים הספרדיים לא הותיר די זמן. הנוף הפירנאי הפראי המקיף את המלון מורכב מחיתוכים של מצוקים טרשיים עירומים שהופכים מיוערים בחלקם העליון, ממדרונות מכוסי אחו ומהמוני נחלים ומפלים. המלון עצמו בעל מראה של בקתת הרים מוארכת, עשוי אבנים אפורות לא לגמרי מסותתות ובולי עץ כבירים, והוא ממוקם ממש בכניסה לשמורת הטבע.
רגע מרגש אחד ביום
אי אפשר להיכנס אל השמורה בכלי רכב פרטיים, והאוטובוס הנכנס אל השמורה פעמים ספורות ביום עוצר ממש בכניסה לחניה הבוצית של המלון לאסוף נוסעים. שמורת הטבע ניחנה ביופי בראשיתי, ואפשר לטייל בה במסלולים ברמות קושי שונות, שנעות בין הליכה קלילה לטיפוס הרים של ממש, ולטווחי מרחק שונים. בחורף משמש המלון נקודה חמימה ומוארת לטיילי שלגים. בשיא הקיץ, הזמן שבו ביקרתי במלון, מזג האוויר באזור היה קריר ואופטימלי לטיולים רגליים. הרגע המרגש בכל יום מתרחש לפנות ערב, כששבים מהטיול בשמורה. העמק שבו נמצא המלון מתמלא בעננים הנשפכים לתוכו מהשמים בבת אחת, בגלישה כלפי העמק הירוק, עד אבדן ראות כמעט מוחלט. החיסרון של המלון הוא גם יתרונו: תחושה של ניתוק, של הגעה לסוף העולם והלאה, כך שהנסיעה הארוכה והמתישה בפיתולי הדרכים כדאית ומשתלמת.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
