• Facebook
• Twitter
• Email

היום הראשון של הרמדאן – חג מוסלמי שנמשך חודש ובמהלכו אסור לאכול ולשתות מלפני הזריחה עד השקיעה – הוא הקשה מכולם. הגוף צריך להתרגל והעייפות משתלטת. בשעות הצהריים מחלבת אלרוחה בוואדי ערה עובדת במלוא המרץ. במחלבה המשפחתית מייצרים את הגבינה המסורתית שהיא בסיס לקטאיף, לכנאפה ולשאר המתוקים הממולאים. הרמדאן הוא תקופת קניות היסטרית והביקוש למוצרי המחלבה גדל. השילוב של צום ועבודה פיזית אינו קל, בייחוד כשמדובר בייצור אוכל. העובדים מגניבים מבטים לשעון ומחשבים כמה זמן נשאר עד לארוחה ולמנוחה.

בקצה השני של אום אל־פחם עומדת מנאל קרמאן במטבח ועושה בדיוק אותו חישוב. על השולחן כבר מונחים עלי גפן ממולאים, קבב שאמי, מקלובה מפוארת, ממרח פול גרוס שלוקח כל חומוס בהליכה ועוגת הריסה מסולת. כדור שלישי לבשלניות וכאישה עם חשיבה מודרנית החליטה מנאל לעשות מהבישול קריירה. היא למדה בתדמור וכיום מעבירה בביתה סדנאות בישול ערבי־פלסטיני ובישול ללא גלוטן. במשך הרמדאן היא פותחת את הדלת לאורחים ומזמינה את בני כל הדתות לארוחת חג מסורתית, אותנטית.

בשעות אחר הצהריים הרחובות בערים ובכפרים נכנסים להילוך גבוה. המאפיות נפתחות (אין טעם להכין פיתות בבוקר כשכולם בצום) ודוכני פלאפל, קובה וחמוצים מוציאים סחורה החוצה ומתחילים לחמם את השמן. ברחוב הראשי של שפרעם מתהווה פקק תנועה ובחנויות מסתמן לחץ. שפרעם ידועה כעיר האטליזים. הבשר מגיע מעדרי בקר וצאן מהסביבה והשחיטה מתבצעת על בסיס יומיומי. אין פערי תיווך והמחירים נמוכים בעשרות אחוזים מאשר במרכז. באטליז אלח'יר ק"ג אנטריקוט עולה 70 ש"ח, נתון ששווה לשמור בזיכרון כשמתכננים מנגל גדול. בצד השני של הכביש, בממתקי אל־מחרום, תמצאו את הקינוחים: כנאפה, פטיר במילוי מלבי (טעים אש!), קטאיף ועוואמה – כדורי בצק טבולים בסירופ סוכר או דבש שמכינים רק ברמדאן.

המוסד הקולינרי הכי מוכר בעיר הוא גלידת שפרעם – מפעל משפחתי שהתחיל במטבח של הסבתא וכיום מנוהל על ידי הדור השלישי. אפשר למצוא פה גם גלידה איטלקית, אבל גאוות המשפחה היא על טעמי וניל, לימון ופיסטוק מתובלים במסטיקה, שרף עצים טבעי שמגיע מיוון. המסטיקה מתוקה פחות מסוכר ויש לה טעם מיוחד שאוהבים מאוד או שממש לא. ככל ששעת השקיעה מתקרבת הבלגן ברחובות גובר, אבל ברגע שהמואזין קורא לתפילה הרביעית משתרר שקט. זה הזמן להתיישב ליד השולחן, לשבור את הצום בארוחת איפטאר מפוארת וליהנות מהאוכל, השתייה, החברים והמשפחה. השמחה ממשיכה עמוק אל תוך הלילה, מחזה שיחזור על עצמו במשך כל החודש, כך שיש מספיק זמן לבקר ואולי להשיג קצת קירוב לבבות.

חודש של סיורי רמדאן

סיורי לילות רמדאן של עמותת סיכוי ופורום דרכים שלובות מתקיימים בגליל המערבי התחתון, הרי נצרת־עמק יזרעאל, ואדי ערה ואזור השרון הדרומי, וכוללים שיטוט בשווקים המסורתיים, ארוחות איפטאר בבתים, ביקור במסגדים ופגישות עם תושבי המקום. סיורי רמדאן יתקיימו גם ברהט שבנגב (100 ש"ח למבוגר ו־50 ש"ח לילד) ביוזמת משרד החקלאות. הם כוללים טיול בעיר, סיור בשוק המקומי ואירוח בסעודת איפטאר ביתית.

סיורי רמדאן של לילות רמדאן
סיורי רמדאן ברהט

• אוכלים שותים
• פורום דרכים שלובות
• גלידת שפרעם
• עמותת סיכוי
• רמדאן
• אום אל פחם
• חדשות האוכל

• Facebook
• Twitter
• Email

התערוכה “זהות האמן הפלסטיני״ שתיפתח בשבת היא אחת התערוכות המקיפות של אמנות פלסטינית שנעשו בארץ, לדברי האוצר פריד אבו שקרה. בתערוכה ישתתפו יותר מ־30 אמנים, הן מישראל והן משטחי הגדה. “התערוכה הזו חשובה בגלל התקשורת עם האמנים בתוך הרשות", מציין אבו שקרה, “אנחנו צריכים לחזק את עמוד השדרה הזה״. התערוכה נחלקת לכמה נושאים בולטים באמנות הפלסטינית. עם זאת, “אין אמן פלסטיני שלא נוגע בנכבה, שלא עוסק בסמלים של כיבוש״, מדגיש אבו שקרה.

לאמנים פלסטינים בתוך ישראל יש יותר אומץ

נוסף לתערוכה הגדולה תיערך בעוד שבועיים במוזיאון תל אביב השקה לקטלוג מקיף שערך אבו שקרה ושילווה ביום עיון בנושא האמנות הפלסטינית. הקטלוג מעניק פנורמה רחבה של האמנות הפלסטינית המפוצלת לקבוצות ולתת קבוצות, שלעתים לא באות במגע זו עם זו. “אמנות פלסטינית בתוך ישראל שונה לגמרי מאמנות פלסטינית בשטחים. לאמן שלמד במוסדות הישראליים יש יותר אומץ, יותר ליברליזם. האמנות בתוך השטחים היא יותר מגויסת, נוטה לשרת את הממסד כי הוא זה שמממן אותה״. למרות זאת הוא קורא לאמנים הפלסטינים להציג חזית מאוחדת וליצור יחד תרבות פלסטינית מגובשת.

אפשר בכל זאת להצביע על מאפיין בולט באמנות הפלסטינית העכשווית?

"בהחלט. יש מספר הולך וגדל של אמניות שעוסקות במעמד האישה. פאטמה אבו רומי, סמאח שחאדה – שתיהן סופר ריאליסטיות ומתעסקות בגוף".

בחמש השנים האחרונות האמנות הערבית זוכה לפריחה חסרת תקדים בעולם המערבי, ולדעת אבו שקרה היא תתחיל להצמיח זרם חדש באמנות. היחס לאמנות הפלסטינית בזירה המקומית נע בין התעלמות לסקרנות, שנתפסת לפעמים כפטרונות או כהתחנפות שמאלנית. כמה גלריות בתל אביב עובדות עם אמנים פלסטינים, אך לא מעט מהם מסרבים לשתף פעולה עם המוסדות הגדולים.

"המדינה הולכת ומתפרקת"

כך אירעה המחלוקת סביב ספרה של גנית אנקורי שיצא לאור לפני כעשר שנים. "היא כללה בספר רק כמה אמנים וקראה לו 'אמנות פלסטינית'. בעיניי זה חוסר אתיקה", מסביר אבו שקרה. "ברגע שהיא לוקחת שם כל כך גדול, סממן תרבותי רחב, והיא מזכירה רק כמה אמנים, זה לא מקצועי". אבל האשמה היא גם של האמנים הפלסטינים שלא מוכנים לשתף פעולה עם הממסד הישראלי. "אני מבין אותם. גם אני במקומם לא הייתי עושה את זה. יש מכבש ישראלי שרובץ על הכתפיים שלי כל החיים, למה שאשתף איתו פעולה?".

אבו שקרה הוא אחד האוצרים הערבים היחידים שפועלים בישראל, והוא עובד ללא לאות לקידום שיתופי פעולה תרבותיים. הוא מנהל את הגלריה לאמנות בנצרת, אוצר תערוכות רבות ברחבי הארץ ומלמד במכללת אורנים, שבקרוב ייפתח בה מסלול אוצרות לדוברי ערבית. "המלחמה שלנו היום היא ליצור דיבור תרבותי אמיתי וצודק", מסכם אבו שקרה, "המדינה הולכת ומתפרקת ואני חרד למקום הזה, כי אם רע ליהודים רע לערבים".

"זהות האמן הפלסטיני", גלריה אום אל פחם
עד 19.11 , הקטלוג יושק במוזיאון תל אביב ב־21.4

• יהודים
• אמנות ישראלית
• פלסטין
• ערבים
• גנית אנקורי
• הסכסוך הישראלי-פלסטיני
• אמנות
• תרבות
• אום אל פחם