Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
רון כחלילי ממשיך לנער את השיח העדתי עם סדרה חדשה. ריאיון
אחרי ההצלחה וההד הציבורי של "ערסים ופרחות: האליטות החדשות", רון כחלילי מצא את עצמו מתעורר עם הנגאובר. הוא קיווה להעיר את המזרחים מתרדמתם הדוגמטית, אבל גילה שהם מעדיפים לחיות חיים זעיר בורגניים בנתיבות. בסדרה חדשה עם השם המתריס "אכלו לי, שתו לי: הדור הבא", הוא מחפש את הדרך הבאה לנער את השיח. ולא, הוא לא סומך על כך שהיא תגיע ממירי רגב
באחת מסצנות המפתח בדוקו החדש של רון כחלילי, "אכלו לי, שתו לי: הדור הבא", הוא מלווה את אופיר טובול וכרמן אלמקייס, קברניטי התנועה המזרחית תור הזהב, לחוג בית שאורגן לכבודם בנתיבות. "הגענו לעיר ביום ההילולה של הבאבא סאלי", הוא מספר. "גם אני חוטא לפעמים בראייה סטריאוטיפית כלפי השבט שלי, ובמובן הזה הכנתי את עצמי מראש לדימויים שנראה בהילולה ולכל מה שאנחנו כבר מכירים מנתיבות. אבל כשיצאנו משם גילינו בעיר מעין אבו דאבי קטנה: ג'יפים, עסקי בוטיק, בתי קפה. כל הרשתות שאתה רואה בתל אביב. אתה מבין שנתיבות הפכה למשהו שהיא הכי לא הבאבא סאלי".
בחוג הבית עצמו טובול ואלמקייס חורקים שיניים אל מול בעלי עסקים קטנים ומשגשגים, אינדיבידואלים שמצאו את פינה השלווה והזעיר בורגנית בתוך הישראליות. הרטוריקה המהפכנית מהם והלאה, המזרחיות כקטגוריה פוליטית מעניינת אותם בערך כמו תחקיר של "הארץ" על התנאים במתקן חולות. הם מודיעים לחברי תור הזהב, אם ברמיזה ואם באמירה מפורשת: טוב להם בחיים אז שיעזבו אותם בשקט. את השותפים למאבק הם מוזמנים להמשיך לגייס במשמרות הערב של בית הקפה אלבי. טובול יוצא משם פסימי מאוד.
"זה לא אומר שהוא חווה שם כישלון", מסביר כחלילי (58), "העיניים שלו נפקחו. זה היה מסע התעוררות אל מול המצלמה. הוא הבין מה קרה לשבט שלו ומה גודל הפער שנמצא בינם לבינו. גם אני, כזבוב על הקיר, נדהמתי. מצד אחד לבי איתם על כך שהם השתדרגו ושסוף סוף משהו טוב קורה בפריפריה. אבל מצד שני יש לזה מחיר. אתה מפסיד את הסולידריות השבטית. אתה משלם בדה־פוליטיזציה של המזרחיות. פתאום מזרחיות היא לא מאבק, אלא רק פולקלור – להקשיב לאייל גולן ולשרית חדד. האנשים האלה חיים בנוחות עם המזרחיות שלהם אבל היא מרוקנת מכל תוכן".
בהקשר הזה יש לראות את "אכלו לי, שתו לי" בתור ההנגאובר הבלתי נמנע שאחרי "ערסים ופרחות", הדוקו הקודם של כחלילי, שחגג את המזרחיות החדשה והלוחמנית אל מול אפם המעוקם של צופי ערוץ 8. הפרויקט הנוכחי מצייר את כחלילי כמהפכן ללא עם, וככזה הוא תובע ממנו להפנות את הביקורת שלו פנימה.
"ערסים ופרחות אהובים שלי, אנחנו בבעיה", הוא אומר, "אנחנו לא מבינים שיש לנו הכוח לשנות את המדינה הזאת אף שהיום שאנחנו מפוזרים. בואו נתכנס כדי לקבל ייצוג שווה ושיהיה פה ראש ממשלה מזרחי. הזמן לא עובד לטובתנו, והפרויקט הנוכחי הוא קריאה לפעולה. יש פערים בלתי נסבלים בין מזרחים ואשכנזים, כל המחקרים מעידים על זה. אני לא איש מפלגתי, אבל הקריאה שלי, והיא אולי הקריאה האחרונה שלי לציבור המזרחי, היא: קומו אחים שלי, מישהו צריך לדאוג לכם, ומי שצריך לדאוג לכם זה רק אתם. אל תסמכו על ביבי, הרצוג ואפילו לא על מירי רגב".
התמונה הזאת לא מעידה מבחינתך על כישלון המאבק?
"המאבק המזרחי הוא לא מהפכה, ולכן קשה לקבוע אם הוא הצליח או נכשל. אנחנו לא בתקופה הרומנטית שבה מגיע מישהו עם אמירה חדשה, הופך ארגז של תנובה, עומד בכיכר העיר והאנשים שמתקבצים סביבו מבעירים לפידים והופכים את השלטון. המאבק המזרחי הוא תהליך קשה, סיזיפי, עם הצלחות ארעיות. ברור לי שיש בעיה. יש פער בין העמותות והמפלגות המזרחיות לבין קהל היעד שאותו הם מתיימרים לייצג. הקהל הפריפריאלי עובר שינויים מטורפים. הרי תמיד שואלים למה המזרחי ממשיך להצביע לליכוד, והטיעון של אנשים כמו משה איבגי מעמיד את נתניהו בתפקיד הגבר המכה ואת הציבור המזרחי כאישה מוכה. אבל היום אתה יכול לראות שהליכוד עשה טוב לציבור הזה. שלטון המערך עשה להם תהליך של הדתה, דיכא אותם, כלא אותם במכלאות. ב־40 השנים האחרונות הציבור הזה השתדרג ברמה הסוציו־אקונומית. הוא לומד במכללות, עושה עסקים. הבעיה היא שלבורגנות אין קצוות. אין לך דעה חד משמעית, אתה גמיש, אתה לא נכנס לשום הגדרה, אתה לא חילוני ואתה לא שמאל, אתה בן כלאיים כזה שאין לו קצוות". זה דווקא טוב לשלטון, הנינוחות הפרברית הזאת. "נכון. קצוות לא טובים לשלטון, ונשאלת השאלה אם המזרחיות כשלעצמה היא דבק מספיק חזק כדי לחבר קבוצות שהממסד דאג לסכסך. לפי 'אכלו לי, שתו לי' התשובה היא כנראה לא. אני דוקומנטריסט ש־30 שנה מתעד את השבט המזרחי, והפעם חזיתי בתמונה עגומה. האנשים האלה לא מבינים מה הכוח שלהם. הם השבט שממליך מלכים בפוליטיקה הישראלית. השבט שנתן לש"ס 19 מנדטים בשנות ה־90 ולליכוד את כוחו הנוכחי. מי שתופס אותם, תופס את אלוהים באשכיו".
גאולה גם לאשכנזים
עוד מימיו של כחלילי כעורך ערוץ בריזה המזרחי, הוא היה מדובריו הרהוטים ביותר של שיח הזהויות. חרושת הטיעונים הממוחזרת חדשות לבקרים בפריים טיים הישראלי עדיין לא הצליחה לדכא את התשוקה שבה הוא מדבר על ריקליימינג מזרחי ומיזוג מאבקים. יש לו נשמה של מהפכן, ובמידה מסוימת גם פוליטיקה מהפכנית. כל מאבק פוליטי משתקף בעיניו מתוך הפרספקטיבה השבטית, ומבחינה זו, בדיוק כפי שהמרקסיזם ביקש לגאול את הבורגנות מעצמה, פוליטיקת הזהויות של כחלילי מציעה גאולה גם לאשכנזים.
"הפחד האשכנזי מפני האשכנזיות פשוט מחריד", הוא אומר. "היא מזכירה לי את המזרחים של לפני 50 שנה. אני מציע להם להרוויח את סבתא שלהם, להרוויח את עצמם. סבתא שלכם זה לא רק קרפלך, זה עולם, זה תרבות, זה נרטיב. הממסד הציוני עשה רדוקציה גם למזרחיות וגם לאשכנזיות. אנחנו לא יודעים כלום על האשכנזיות הזאת. אל תספרו לי על הרצל, ספרו לי על מה היה לפניו. לא כולם גידלו תפוחי אדמה בשטייטל. היו אוניברסיטאות, היו הוגי דעות, היו רופאים, היה פרויד. אני מציע לכם לגלות את התרבות שלכם, אבל לא בשביל משחק הורדת ידיים, אלא כדי ששתי התרבויות יחיו זו לצד זו. למה לצמצם אותנו לשפה אחת?".
גם המבנה של "אכלו לי, שתו לי" מגלם בתוכו דחייה של אינטגרציה מכל סוג שהוא. בפרק הראשון הוא מציג דווקא את המשבר הנוכחי של הזהות האשכנזית, דרך סיפורן של דמויות כמו אורי משגב ואסף גרניט, ואילו בפרק השלישי פונה לעסוק בזהות הפלסטינית. הפרקים, שבוימו על ידי במאים שונים (את הפרק האשכנזי ביים רפאל בלולו, את המזרחי כחלילי עצמו ואת הפלסטיני מורן איפרגן), עומדים בפני עצמם, בלי להכפיפם לנרטיב על או לאמירה מסכמת. "זאת הפעם הראשונה בתולדות הקולנוע הישראלי שבה מזרחי יוצא לבדוק את השבט האשכנזי", הוא מתגאה.
"השבט האשכנזי נמצא בנקודת זמן מעניינת. מצד אחד הוא עושה קולות של נהי ובכי, 'אכלו לי, שתו לי' קלאסי, כפי שמשתקף בדיבורים של משגב על המדינה שהייתה יכולה להיות פה. האשכנזים עושים קולות של התפוררות, אבל למעשה לא קרה שום דבר. עמדות הכוח עדיין בידיהם: האקדמיה, בית המשפט, התקשורת. מה שקרה בתוך השבט האשכנזי הוא פשוט העברת הלפיד מההתיישבות העובדת של הקיבוצים להתיישבות מעבר לקו הירוק. למעשה הם חולקים את אותו האתוס ואותה הרטוריקה".
מהפכן ללא עם. רון כחלילי. צילום: יולי גורודינסקי
משגב דווקא די משכנע. הוא מציע להסתכל קדימה במקום שנתפלש בהיסטוריה. "הוא מציע שנמשיך להיות עיוורים ונתכחש לשיח הזהויות, ואני מבין אותו. ההכרה בכך שאני מזרחי תובעת ממנו להכיר בזה שהוא אשכנזי, והאשכנזיות מורידה אותך ממעמד ה'ישראלי' והופכת אותך לעוד קטגוריה. ההכרה הזאת תובעת ויתור על פריבילגיות. מצד שני, אסף גרניט עובר בפרק הזה תהליך יפה. בסוף הפרק הוא מגיע לבית הוריו, שחיים בשכונה יוקרתית בירושלים, ומקבל את האשכנזיות שלו. פתאום בא לו לפתוח מסעדה בשם ברטה, על שם סבתא שלו".
בפרק האחרון הסדרה מתחקה אחר השקופים האולטימטיביים של החברה הישראלית: הפלסטינים. "הסדרה היא אנתולוגיה מנקודת מבט מזרחית, ובמובן הזה עניין אותו לבדוק את האפשרות של ברית מזרחית־פלסטינית. עד הסכמי אוסלו הברית של הפלסטינים הייתה עם הישראליות האשכנזית: מרצ, שלום עכשיו וכן הלאה – מועדון שלום אקסקלוסיבי לחברים בלבד, אנשי העולם הגדול מושיטים את היד לפלסטיני המסכן. השמאל הליברלי הלבן לא ראה את הפלסטיני כשותף אמיתי. הצעירים החיפאים שצילמנו בפרק הבינו שממועדון השלום האשכנזי לא ייצא כלום, אבל את השוק האמיתי הם חטפו מהאינטראקציה עם הציבור המזרחי: ציבור שפונה לכיוונים ימניים ולאומניים של 'מוות לערבים'. בשורה התחתונה הם מבינים שאין להם פרטנר בציבור הישראלי. בסופו של דבר מי שמרוויח מהפילוג הוא כמובן הממסד הציוני, וככה הספינה שטה והפערים ממשיכים ומתרחבים".
"אכלו לי, שתו לי: הדור הבא", שני־רביעי (21.11־23.11) 21:00, HOT8
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
ערב השקת התנועה הפוליטית החדשה "תור הזהב", שנערך ביום שלישי שעבר, היה לוהט. לא לוהט במובן הציורי שנשחק בפיהם של תקליטנים חובבים ("שם היום תקליטים בלאכפתלי77, יהיה לוהט"), אלא במובן הליטרלי ביותר שתצליחו להעלות בדעתכם: 25 מעלות בחוץ, מזגנים מקולקלים בפנים, וכמאה תל אביבים סקרנים הנושמים אחד לתוך הבירה של השני. הפלייליסט בבר ה"בר מצווה״ הפלורנטינאי נע בין קלאסיקות כדוגמת "הופ הופ" של מוג'דה ללהיטים עדכניים של שרית חדד – ואם המטרה הייתה לחבר את הקהל ל"זהות הים-תיכונית של המרחב הישראלי", לרבות ניחוח הזיעה הנלווה, הרי שהיא הושגה באופן המיטבי.
הנואם הראשון בערב היה אופיר טובול, ממייסדי התנועה ועורך ״קפה גיברלטר״ לשעבר. לאחר שמיצה את קלישאת הסטנדאפ ("רציתי לשאול אם יש פה תימנים בקהל, היעד הראשון שלנו זה להוציא דמי חבר מתימני") ואת זו הפוליטית ("בחודשים האחרונים הסתובבתי בכל מיני מקומות בארץ, וראיתי כמה היא יפה"), ניגש לעוקץ החתרני של התנועה: "תשאלו את סבא וסבתא ושלכם אם הם דתיים או חילונים, ימין או שמאל, והם לא יידעו לענות", הוא אמר. "כל ההגדרות המלאכותיות האלה נוצרו פה והפרידו אותנו. אנחנו פוגשים אנשים שכולם חוסים תחת הטייטל של 'מזרחים' וכמות הקונפליקטים שנוצרו ביניהם היא עצומה. המטרה של 'תור הזהב' היא להפוך את כור ההיתוך, להפוך את ההפרד ומשול שיצרו פה. מה שאנחנו עושים כאן הוא היסטורי, ברמת שינוי השיח הפוליטי. אם נמשיך לתת לזהבה גלאון לריב עם ליצמן, לבוז'י מצהלה וציפי מצהלה לריב עם ביבי מרחביה או עם יאיר מרמת אביב, אתם יודעים לאן אנחנו נגיע".
ולא רק טובול הזיע עבור האג'נדה. גם המשורר ארז ביטון, אורח הכבוד של הערב, נתן את ברכתו לדור הצעיר בנאום נרגש. ״אני עוד בשנת 74׳ הקמתי תנועה לצמצום הפער החברתי באוניברסיטת בר אילן בעקבות הפנתרים השחורים, והייתי שותף להפגנות מול גולדה בירושלים״, אמר. ״הייתי בטוח במאתיים אחוז שתוך עשרות אחדות של שנים המציאות הישראלית תהפוך למציאות של שוויון, של אחווה, של מתן ביטוי חיובי, נאות, מודגש, ליהדות המזרחית, בלי ניסיון לטאטא את הזהות הזאת, בלי ניסיון להתנצל עליה. ב-40 שנה שחלפו השתנה אולי דבר אחד. הצעירים שלנו – אתם – קמים מחדש כמו עוף החול ואומרים די".
נתן את ברכתו. ארז ביטון. (צילום: אורן זיו)
אשכנזים עם רגשות אשם
חמישה נואמים נוספים הספיקו כדי להבין שתור הזהב היא תנועה מבלבלת ומבולבלת. ממה שהוצג, לפחות בערב הזה, מדובר בניסיון לייצר מסגרת פוליטית שתקדם את מאבקי הדור השלישי של בני עדות המזרח, מאבק שהתנהל עד כה בזירה התרבות ("ערספואטיקה", "קפה גיברלטר" וכן הלאה). במובן הזה, היא לא עושה מהלך אוונגרדי, והיא אינה אלא תנועה הפונה לסקטור נישתי למדי, המורכב ממזרחים ומזרחיות צעירים שעשו סיבוב או שניים בגילמן וכמה אשכנזים משכילים עם רגשות אשם. אחרי הכל, האפיל המהפכני (״מה שאנחנו עושים כאן זה משהו היסטורי״) והרטוריקה הפוסט-מודרנית (״רוצים לחיות בחברה שמכילה את ההיסטוריה שלנו״) לא מדברים לכולם. מחוץ לפלורנטין, "תור הזהב" מקבילה לסניף הבועט של הסאלוף ובניו בשוק לוינסקי; היוזמה מבורכת לדעת הכל, אבל תימני שמכבד את עצמו יעדיף לאכול את הלחוח בבית.
הרטוריקה באירוע נעה בין העקרוני (״טיפול בבעיית הזהות של מדינת ישראל כמדינה ים-תיכונית הוא תנאי מקדים לטיפול בכל בעיה אחרת״), התכליתי (״נתמקד במדיה, קמפיינים ויראליים ופעילות שטח״) והלוחמני (״עכשיו זה התור שלנו ואני באתי לקחת אותו!״). הלכה למעשה, רק לקראת סוף הערב סיפק טובול אמירות באמת שנויות במחלוקת, שגם כללו את שם התואר ״אשכנזי״ וגם הדיפו ניחוח משיחי. ״התפיסה הציונית-אשכנזית באה ואמרה שאנחנו לא בני המקום״, הוא אמר. ״אבל היו פה יהודים לפני הציונות האשכנזית שקלטו את היהודים האשכנזים ותיווכו ביניהם לבין האוכלוסייה המקומית. גם הפלסטינים וגם המיינסטרים היהודי תופס את היהודים פה כנטע זר. אבל כשפלסטיני אומר לי לחזור לאירופה, אני אומר לו שלא אחזור לאירופה, כי לא באתי מאירופה. התפיסה שלנו היא להסתכל למציאות בעיניים ולהבין שיש לנו קשר לאדמה הזאת. לשמאל התל אביבי אין בעיה לוותר על שטחים בארץ ישראל כי זה לא מזיז בכלל. אין לו זיקה לאדמה. גם הימין, מהצד השני, הפך אותה לחזות הכל. זה לא המצב״. כשנשאל בתגובה אם יש לו זיקה לחברון, השיב טובול – ״בטח, אבא שלי קבור שם״.
צילום: אורן זיו
אלדד יניב של המזרחים
יותר מכל תנועה היסטורית שהיא הייתה רוצה להידמות אליה (ועל אף שריצה לכנסת כרגע לא בתכנית) ״תור הזהב״ מזכירה את מפלגת ארץ חדשה בבחירות 2013. שתיהן נולדו מתוך משבר הזדהות עמוק של תל אביבים צעירים עם המערכת הפוליטית, ולפיכך הקפידו להעמיד עצמן מחוץ למשחק: ״ארץ חדשה״ כנגד הסיאוב והשחיתות, ו״תור הזהב״ כנגד ההפרדות המלאכותיות שכוננו על ידי ״הציונות האשכנזית״; שתיהן רצו להיות מפלגות רעיון, אך שימשו (או משמשות) בפועל כמפלגות סקטוריאלית ללא סקטור; את שתיהן, אם כן, יש לראות כסימפטומים לבעיה עמוקה ושורשית, ולאו דווקא כפתרון למצוקות שהעלו על סדר היום. מיותר לציין ששתיהן אהודות מאוד בפלורנטין.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
אהלן אופיר טובול, הודעת בסופ"ש האחרון שאתה סוגר את האתר שייסדת לפני חמש שנים, קפה גיברלטר. למה בעצם?
"אני לא יודע בדיוק, זו תחושת בטן שמלווה אותי ואת רוב צוות האתר במשך כמה חודשים. כולנו עובדים בהתנדבות מהרגע הראשון. מן הסתם אם היה בא טייקון ומפיל עלינו מיליון דולר היינו ממשיכים לפעול, אבל זה לא המצב. אני לא חושב ש'לסגור' זו המילה הנכונה, אנחנו קוראים לזה פרידה. האתר יישאר באוויר עם ארכיון של יותר מ־600 פוסטים בנושאים מגוונים שהתפרסמו בו עד היום. אחד מקהלי היעד של הקפה, מבחינתי, הוא ילדים שעושים עבודת שורשים ורוצים לדעת על השורשים העירקיים שלהם, נגיד, ואין להם מקום שמספר על זמרים ושחקנים עירקים. זו אחת הסיבות שחשוב לי שהאתר יישאר כארכיון".
[tmwdfpad]
יכול להיות שאתם סוגרים כי המהפכה הושלמה? A-WA ואחרים מושמעים בגלגלצ,רועי חסןמקבל פרסים מהמדינה.
"לא, המהפכה לא הושלמה. אם הזכרת את גלגלצ, אז עדיין מתוך פלייליסט של 30 שירים – רק אחד הוא פופ מזרחי, שזה שרית חדד. ואני לא מחשיב את A-WA כפופ מזרחי, אגב. עדיין הז'אנר הכי פופולרי בארץ מקבל שיר אחד בלבד מתוך 30. מה שכן, כשהקמנו את הקפה היינו כמעט לבד בשיח המזרחי והרב תרבותי, זה היה עוד לפני חסן וערס פואטיקה וכל שאר הדברים הנהדרים שיש היום, והקפה הפך לפלטפורמה ולמעבדה שאפשרה לכל הדברים הטובים שהזכרתי, ורבים אחרים, להתפתח בה".
בדקתם עם מירי רגב אפשרות שהאתר יקבל תמיכה ממשרד התרבות? היא הרי מדברת על הרצון שלה לעשות שינוי רדיקלי בתמיכות המשרד.
"תמיכות של משרד התרבות מחייבות כל מיני דברים, והאמת שבדקנו את זה לפני שנתיים, חשבנו למסד את העסק ולבקש תמיכה, אבל אז הבנתי שבשביל לעשות את זה הייתי צריך להפסיק לערוך את האתר ולעבוד רק בניהול העסק והפיכתו זכאי לתמיכה. לדעתי היינו מקבלים אם היינו עושים את זה, אבל העדפנו לנצל את הזמן לעשייה".
איך אתה עם רגב – מרוצה ממנה או לא קונה את ההבטחות למהפכה?
"אני מרוצה ממנה. היא השיגה 50 מיליון ש"ח תוספת לתקציב התרבות והצהירה שתפנה אותם לתרבות בפריפריה ולא לפילהרמונית וכאלה, ואני אומר לך את זה באחריות, לא רק מקריאה בעיתונים. להגיד לך שאני מזדהה עם מה שקורה עם תיאטרון אל מידן – לא, אני לא. אני מקווה שהיא תתמוך בתרבות ערבית".
אתה בדיבור איתה?
"היא התקשרה אליי, אבל טרם נפגשנו. היא עסוקה מאוד ".
ומדרעי אתה מבסוט? הרי תמכת בו פומבית בבחירות.
"אני מבסוט מההתנהלות שלו בנושא הגז, וכל מי שמבין יודע שבלי דרעי מתווה הגז כבר היה עובר. אני מבסוט גם שההתנהלות שלו הושפעה מלחצים שהפעלנו עליו ובזכות הפעילות המבורכת של הפעילים בנושא הגז. בוא ניתן לו עוד קצת זמן ואז נראה. חשוב להבין שהתמיכה שלי בדרעי הייתה כי הוא היה הכי טוב מבין ההיצע הקיים, היחיד שהסכים לומר את המילה מזרחי".
מה מתוכנן באירוע הפרידה מהקפה?
"הולך להיות פסטיבל של חמישה ימים בסוכות ברביעיית פלורנטין, הבניינים החדשים בפינה של אברבנאל וסלמה. קיבלנו שם חלל ונפעיל בו גלריה ואירועים. יהיה ממש מגניב ויהיו שם הופעות עם חומרים לא מוכרים, חלקם ניסיוניים".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
ורידים במצח התנפחו, גרונות הצטרדו, כפיים נמחאו, פעימות הוחסרו, אבל רגע, מי נגד מי במלחמה התרבות הזאת? איפה מתנהלים באמת הקרבות? ומי רק חיכה להזדמנות לעמוד על רגליו האחוריות? מעשה בגנרלית מירי רגב וצבא האמנים החופשיים, המזרחיסטים הזועמים והאזרחים המשועממים
קיץ ללא מלחמה איננו קיץ ישראלי. הסערה האחרונה, המכונה באופן ממצה למדי "מלחמת התרבות", לא נשענת על ההיגיון הבינארי המאפיין את הסיבובים הדו שנתיים בעזה. קל אמנם לחשוב עליה כמאבק בין הגנרלית מירי רגב – מצביאה ערמומית ועשויה ללא חת – לבין צבא האמנים החופשיים השומרים על גבולם מפני פלישה ברברית. למעשה מדובר במלחמה מסועפת ומרובת חזיתות, המונעת מתערובת של אינטרסים כלכליים, מאבקי מיעוטים וקרבות פוליטיים. בכל הנוגע לריבוי קווי העלילה, נדמה כי מלחמת התרבות הייתה יכולה לספק חומר לעונה שלמה של "משחקי הכס": גילה אלמגור הייתה מכתתת רגליה לירושלים בשריון אבירי ודורשת את ראשה של שרת התרבות באיומי חץ וקשת, ואילו הצבא המזוין של חברי מרכז הליכוד היה מפתיע את הגרבוזים בעיצומה של חגיגה משפחתית. במציאות, למרבה הצער, זה מצטלם אחרת לגמרי.
על מה בעצם מתנהלת הלחימה? תלוי את מי שואלים. 3,700 האמנים ואנשי התרבות שחתמו על העצומה שפורסמה לפני כשבועיים ברשת – ובהם משה איבגי, יהונתן גפן ואוהד נהרין גורסים שמדובר במלחמה על הדמוקרטיה ועל חופש היצירה בישראל; נציגי הפריפריה והאקטיביזם המזרחי רואים בכך תגובה היסטרית של הגמוניה תרבותית החרדה לכיסה; רגב, לדבריה, נלחמת נגד יצירות המערערות על הלגיטימציה של מדינת ישראל – ויש הטוענים שמדובר בכלל במהלך ציני שמטרתו לזכות אותה בתמיכתם של חברי מרכז הליכוד.
אין צורך להשלים תואר בגילמן כדי לדעת שאנו חיים בעידן של נרטיבים. מלחמת התרבות היא בעת ובעונה אחת מלחמה על כסף, חופש ביטוי, כוח פוליטי ושוויון זכויות. כדי להבין אותה כראוי יש להביא את הסיפור של כל אחת מהן, וגם אז – אפילו אם נאמץ חוש דידקטי מפותח במיוחד – אף אחד לא מבטיח שזה יהיה פשוט.
זו פקודה. מירי רגב בטקס פרסי התיאטרון (צילום: בן קלמר)
פרק ראשון
ובו יסופר על נשק הצנזורה, שוליים לא סהרוריים וערבים בכירים
הזירה המרכזית במלחמת התרבות מתקיימת במישור האידיאולוגי בין אמנים החרדים לגורלו של חופש היצירה בישראל לבין שרת התרבות, שכיאה למצביאה מחוננת לא מהססת להשתמש בנשק הצנזורה. ימים אחדים לאחר כניסתה לתפקיד לא היססה רגב להקפיא את תקציבו של תיאטרון אל־מידאן שהעלה הצגה בהשראת רוצח החייל משה תמם, איימה לבטל את תקציב תיאטרון הילדים אל מינא בראשותו של נורמן עיסא לאחר שעיסא סירב להופיע מחוץ לתחומי הקו הירוק (וחזרה בה), הביאה להוצאת הקרנתו של הסרט "אל סף הפחד" (העוסק ברוצח יגאל עמיר) מפסטיבל הקולנוע בירושלים ובמקביל פיזרה אמירות מגלומניות באופיין המעידות על אג'נדה מדאיגה: "אתה כבר תדע במה אתמוך ובמה לא", השיבה רגב ליו"ר ארגון השחקנים אוהד קנולר כשביקש בתגובה לדבריה לדעת "מה מותר ומה אסור". מאז נתפס קנולר בעיני שחקנים שלא הבינו את הנימה הצינית בדבריו כמשת"פ של ציר הרשע.
בדומה לרגב, צבא האמנים החופשיים אינו מתאפיין ברטוריקה מאופקת. לטענתם הממשלה הנוכחית איננה מאיימת רק על חופש היצירה אלא על הדמוקרטיה הישראלית בכללותה. "מדובר בדברים שמעולם לא נאמרו בכזאת רמה של גסות ובאופן כל כך ישיר. הציבור צריך לחוש מאוים", אומר לירן עצמור, מפיק הסרט "שלטון החוק" ומי שעומד מאחורי עצומת האמנים כנגד מדיניות הממשלה. "הסכנה הגדולה ביותר היא הצנזורה העצמית שיחילו על עצמם הפקידים והגופים התומכים ביצירות אמנות בישראל. הצנזורה הגלויה, שאנחנו עדים לה בימים האחרונים, היא משהו שעוד אפשר להילחם בו. הבעיה האמיתית והחמורה יותר היא השטח, שמקבל בצייתנות ומחליט להכניס לעצמו לווריד את סולם הערכים המצופה ממנו. הפעולות הבאות של הצנזורה כבר לא יהיו גלויות. אף אחד לא יידע מהן".
דרור מורה, יוצר הסרט "שומרי הסף" (שגם הוא, כמו "שלטון החוק", מעלה ביקורת חריפה כלפי הנעשה בשטחים), מוסיף: "רגב שכחה שהיא כבר לא צנזורית צבאית והיא מרגישה שהתפקיד שלה הוא לקבוע את גבולות הגזרה. ועדת התוכן של הסינמטק בירושלים בחרה אילו סרטים ראויים להקרין על פי קריטריונים מקצועיים. עם כל החלחלה שיש לי מיגאל עמיר, הוא לא האישיו כאן – אסור שאישיות פוליטית תכתיב תכנים תרבותיים. בזמן האחרון אני חושב הרבה על השורה של אריק איינשטיין 'ארצי מולדתי את הולכת פייפן' ומזדהה איתה. התחושה שלי היא שאנחנו בתחילתו של מדרון חלקלק מאוד, מגבירים מהירות לקראת התהום".
לצד הרומנטיקה המיוסרת, מורה מזכיר בדבריו את הטיעון החזק ביותר העומד לזכותם של האמנים: תפקידה של רגב על פי חוק אינו להתערב בתכנים, אלא לגייס תקציבים ממשרד האוצר ולחלקו בין מוסדות תרבות. בהקשר זה אסור לשכוח כי תקציב התרבות בישראל מזערי ממילא, ולרגב צפויה עבודה בכלל לא קלה. תקציב משרד התרבות והספורט הסתכם בשנת 2014 ב־694 מיליון ש"ח (על פי נתוני obudget), כרבע אחוז בלבד מתקציב המדינה. באיטליה משקיעים בתרבות פי ארבעה, בפולין פי חמישה, בצרפת פי שישה ובדנמרק פי שמונה. בדוח שהוזמן על ידי פורום מוסדות התרבות בשנת 2012, מצאו הכלכלנים מיקי גור ומאיר אמיר כי יש להגדיל את תקציב התרבות ב־128 אחוז כדי לטפל במשבר המעמיק.
המוסדות הזוכים למרבית התקצוב הם נציגי התרבות הממוסדת, חביבת ועדי העובדים והפנסיונרים. 84 מיליון ש"ח הוענקו בשנת 2014 לתיאטראות (מתוכם 16 מיליון להבימה ו־12 מיליון לקאמרי), 33 מיליון למחול ו־20 מיליון לאופרות. לא מפתיע, אם כך, שנציגיהם היו הראשונים להתרעם על השינוי בסטטוס קוו. לפני כל הצידוקים האידיאולוגיים, התבטאותו של השחקן עודד קוטלר,שקשרה בין מצביעי הליכוד לעדר בהמות, הייתה קודם כל סימפטום היסטרי המעיד על חרדה מפני פגיעה אפשרית בכיסו. בפגישת הפיוס שארגן הנשיא ריבלין בין רגב לנציגי האמנים, נמלט קוטלר לשירותים כדי להתחמק מהתמונה הקבוצתית.
דווקא בשוליים אפשר למצוא עמדות מפוכחות המגובות לעתים גם בצעדים אמיצים. רועי צ'יקי ארד ויהושע סימון, עורכי כתב העת לשירה "מעין", הודיעו בתחילת השבוע כי יוותרו השנה על תמיכת משרד התרבות "לנוכח המתקפה מול מוסדות תרבות של הציבור הערבי, מול קביעת מדיניות העוינת יצירה עם ביקורת חברתית ופוליטית, ואווירת רדיפה והסתה שבה מדי יום נחשף, מוקע ונגזר דינו של יוצר או מוסד תרבות אחר", כתב ארד בדף הפייסבוק שלו. עבור פרויקט כ"מעין" מדובר ככל הנראה בגזר דין מוות, שכן הוויתור על תמיכת משרד התרבות גורר אחריו גם ויתור על תמיכתה של עיריית תל אביב שמציבה את תמיכת משרד התרבות כקריטריון. יחד מדובר בשני שלישים מתקציב כתב העת העומד על 89,000 ש"ח בשנה.
מכתתת את רגליה מהאולם. גילה אלמגור בטקס פרסי התיאטרון (צילום: בן קלמר)
צ'יקי, אתה לא חושב שאתם נכנעים לשרת התרבות?
"ראשית, זה לא מכוון רק כנגד מירי רגב. נתניהו ניסה במהלך הנאומים שלו להסית נגד עמוס עוז על איזו שטות ונכשל, אחר כך הייתה הפרשה של פרסי ישראל, אחר כך בנט עם אל־מידאן, ובסוף המינוי של מירי רגב שהייתה יכולה להיות שרת גמלאים פעלתנית. דבר שני, זו לא כניעה, זה צעד הצהרתי. כמו שאמרה איילת שקד, המנטורית שלי: צריך להחרים את המחרימים".
"יש כאן הסתה מצד הממשלה נגד התרבות הישראלית ונגד השמאלנים", הוא מוסיף. "האמת היא שהלוואי שהיה מגיע יותר כסף לתרבות בפריפריה או לתרבות שאינה התיאטראות הממוסדים, אבל יש רק יצירת שנאה, הכה באמנים והצל את העם. וכשאני אומר הצל, אני מתכוון לזה. המצחיק הוא שהתיאטראות הממוסדים פחדנים ומשום מה מאשימים אותם באיזו חתרנות. כשהפקתי את ההצגה שלי 'קדימה' על מלחמת לבנון השנייה, אפילו לא השקעתי כסף לבול כדי לשלוח אותה להבימה או לקאמרי".
נחתום את הפרק באנקדוטה. ידוע כי מאחורי כל רגע היסטורי גדול עומד אזרח קטן עם עודף משווע בזמן פנוי: גברילו פרינציפ הביא לפרוץ מלחמת העולם הראשונה כאשר רצח את יורש העצר האוסטרו־הונגרי פרנץ פרדיננד; ואילו ואן דר לובה, קומוניסט מובטל, גרם לכאורה להצתת הרייכסטאג שהביאה להתבססות המפלגה הנאצית בשלטון. האזרח שהצית את מלחמת התרבות, כפי שמתברר כעת, הוא שמאי גליק – אחיינו של פעיל הימין הקיצוני יהודה גליק. גליק הצעיר, שפנה למערכת Time Out בבקשה להתראיין (חיפוש זריז בגוגל מלמד כי הוא יצר קשר גם עם גופים נוספים), מגדיר עצמו כ"פנים האמיתיות של הצנזורה התרבותית בישראל". לדבריו הוא היה הראשון לזהות את התכנים החתרניים בהצגה "הזמן המקביל" (וכן במופע המחול "ארכיון" של ארקדי זיידס, שמשרד התרבות הסיר ממנו את חסותו בתחילת החודש) ולהביא זאת לידיעת הנוגעים בדבר.
"בעיתון אחר כתבו שאני נגד המדינה ושאני לא נחמד", מסביר גליק. "אבל אני אדם מאוד נחמד. אני בעד חופש הביטוי, אבל כשאני רואה יצירה שהיא נגד חיילי צה"ל זה לא מקובל עליי. יום אחד ראיתי שחיים לוסקי, חבר שלי בפייסבוק, עשה אטנדינג להצגה 'הזמן המקביל'. אמרתי לעצמי שאם הוא, מישהו שהצביע לרשימה המשותפת, הולך לכזאת הצגה אז בטח זה משהו מעניין. התקשרתי לתיאטרון, והפקידה הערבייה אמרה לי שזאת הצגה על אסיר ביטחוני. ביקשתי לשאול על איזה אסיר, אבל היא לא רצתה להגיד. יש מיליון ערבים, אתה יודע, אבל נפל לי האסימון שהוא ערבי בכיר. פניתי בעניין הזה בפייסבוק ובמייל לכל חברי מועצת העיר חיפה ולעשרות עיתונאים. זה הגיע בשלב מסוים למשפחת תמם וככה זה הופץ גם בתקשורת. עכשיו אני פועל להורדת חסות להצגה של ארגון שוברים שתיקה בתיאטרון החאן".
אקט סמלי. יהושע סימון (מימין) ורועי צ'יקי ארד. צילום: יולי גורודינסקי
פרק שני
ובו ידובר על לחם אחיד, קוויאר ו־67 שנות סתימת פיות
בזמן שבחזית המרכזית הגנרלית רגב וצבא האמנים עסוקים במלחמת התשה, נציגי השיח העדתי שועטים לכיוונם ממזרח. פעילים כגון שולה קשת, רון כחלילי ואופיר טובול אינם מגבים בהכרח את ההתבטאויות של השרה רגב, אך הם נחושים לנצל את הבמה כדי להצביע על החלוקה הבלתי השוויונית המאפיינת את תקציב התרבות בישראל לדורותיו.
"מדברים היום על הצנזורה של השרה, אבל למעשה יש כאן 67 שנים של צנזורה וסתימת פיות", אומרת קשת, מנכ"לית תנועת אחותי המושתתת על עקרונות הפמיניזם המזרחי. "90 אחוז מכלל המשאבים של מינהל התרבות תומכים ביצירות ובמוסדות אשכנזיים, יהודיים, לבנים ואירופוצנטריים. מעט מאוד הולך לתרבות ערבית, מזרחית ואתיופית. האתגר של שרת התרבות הוא להיות מחויבת לפלורליזם ולחלוקת משאבים לשאר הקהילות, ואותם גופים צריכים לדעת לחלוק.
"הקריטריונים של משרד התרבות הם קריטריונים מערביים", היא ממשיכה. "לכן מדובר בצנזורה פר אקסלנס של תרבות מזרח תיכונית, והמגמה היא פוליטית לחלוטין – להיות מדינה אירופית. פסטיבל ישראל נתמך ב־3 מיליון וחצי ש"ח. פסטיבל 'לבי במזרח' שנפתח השבוע נתמך ב־30 אלף ש"ח. איך אפשר להרים ככה פסטיבל תרבות?".
לטענותיה של קשת יש אחיזה חזקה במציאות. דוח שהוגש למשרד התרבות בשנת 2012 מטעם קואליציית לבי במזרח (שתנועת אחותי היא חלק ממנה) מצא שורה של נתונים חריגים: בתחום המחול, לדוגמה, 98 אחוז מהתקציב בשנת 2011 הוקדש למחול בעל אופי אירופוצנטרי להגדרתם, והפירורים שנותרו חולקו בין מחול ערבי ומחול מזרחי; בתחום התיאטרון 94 אחוזים מהתמיכה הוענקה לתיאטרון בעל אופי מערבי; נוסף על כך הקואליציה מפנה את תשומת לבו של המשרד לתקצוב התמוה של האופרה בתל אביב – 20 מיליון ש"ח בשנת 2014 – סכום עצום ביחס לקהל המצומצם של המוסד.
"מירי רגב באה והעלתה סימני שאלה על החלוקה המעוותת של תרבות 'גבוהה' ו'נמוכה'", אומר טובול, העורך הראשי של המגזין האינטרנטי קפה גיברלטר. "היא אמרה שהתקציבים יופנו לסבסוד וקידום של מיעוט אליטיסטי, לסבסוד לתרבות של העם. זוהי בעיניי אמירה דמוקרטית במובן העמוק של המילה, חברתית ואפילו מהפכנית. עד היום התנהלה כאן דיקטטורה של מונופול התרבות, שהפעילה צנזורה בוטה על כל מי שלא שייך אליה באין מפריע. צנזורה שפגעה בכל יצירה שהיא מחוץ לתל אביב.
"חלק מהאמנים מדברים בשם החופש שלהם לבקר את המדינה או לאתגר את השיח. אני מעריך שהם מתכוונים לזה שהציבור אמור לממן את הסרטים בז׳אנר 'יורים ובוכים' שלהם, והאמת – אני חושב שנסתדר מצוין בלעדיהם. ביקורת חברתית אמיתית וויתור על פריבילגיות לא יצאו מעולם ממונופול התרבות. האמנים שהעבירו ביקורת אמיתית על השלטון כך או כך לא ביקשו את המימון שלו. אני מקווה מאוד שהסערה הנוכחית, מעבר לדיבורים, תיצור חלוקה מחודשת והוגנת של תקציבי התרבות ותפנה את התקציבים הללו אל הפריפריה. המדינה אמורה לתקצב לחם אחיד, לא קוויאר".
הקולנוען רון כחלילי, יוצר סדרת הדוקו "ערסים ופרחות – האליטות החדשות", מוסיף: "ברגע ששרת התרבות תעמוד עם מספריים, ברגע שהיא תבוא ותגיד בצורה מסודרת את מה שהיא מנסה להגיד – 'אני את תקציב התרבות אחלק באופן שוויוני ואחר', אעמוד מאחוריה כחומה בצורה, לא משנה מאיזו מפלגה היא. 90 אחוז מהמחזות המוצגים בתיאטרון הלאומי בישראל הם אמריקאיים. לא ייתכן שלחרדי, למתנחל, ללהט"ב ולפלסטיני לא יהיה ייצוג.
"חייבים לפרק את התפיסה שלפיה תל אביב היא עיר הקודש התרבותית. גילה אלמגור לא צריכה לכתת את רגליה לירוחם ולחצור הגלילית. כשגילה אלמגור מגיעה לירוחם ולחצור הגלילית היא צריכה להרגיש שהיא באה לספוג תרבות. החונטה השלטת הזו עבשה, לא מעניינת. במקום שייפתחו וייתנו לתרבויות אחרות להיכנס להיכלי השיש המעופשים שלהם, הם מסתגרים ומתבכיינים עם כל מיני קלישאות של שמאל לבן".
עבור רבים, במלחמה על חופש הביטוי הלוחמים ממזרח נתפסים כגיס חמישי. במקום להתייצב לצדם במאבק על הדמוקרטיה, הם מדברים על דמוקרטיה מסוג אחר, וחלקם אפילו זוכים לקריצות מהאויב (בפוסט שפרסמה השבוע בעמוד הפייסבוק שלה, הודתה רגב לכחלילי על תמיכתו). יש אנשים שהמזמור הישראלי הידוע על מדינת תל אביב המנותקת, שמתנגן בריפיט עוד מתקופת הבחירות, עושה להם חשק לנפץ את הסטריאו. הבמאי רני בלייר אמר לנו כי לדעתו "הניסיון לחבר את האמנות והתרבות הישראלית לאשכנזיות ולשמאלנות הוא טעות פופוליסטית ולא ראויה". ואכן, מה יהא על יוצרים מעורבים עדתית? האם יוצר חצי תוניסאי וחצי רומני יזכה לדידם של קשת, טובול וכחלילי רק למחצית המימון? המוזיקאי ניצן חורש בחר בנימה ממלכתית פחות: "תמיד כיף לדחוף את העניין העדתי", הוא אומר. "אין לזה שום קשר כמובן לעניין עצמו. זה מצחיק, רגב עוזרת לפריפריה כפי שדרעי עוזר לשקופים. יה, רייט".
"החונטה השלטת הזו עבשה". רון כחלילי
פרק שלישי
ובו יסופר על לחם, שעשועים וניוון שרירים
"חשיבות התרבות היא לספק לעם ישראל לחם ושעשועים", אמרה רגב בפגישה שנערכה בינה לבין נציגי מוסדות התרבות לפני כשבועיים. "העם הזה עובר תקופה קשה מאוד, עובר מלחמות ועובד קשה, ולכן צריך לספק לו את הצד של השעשועים כדוגמת תיאטרון או קולנוע".
המילים הללו הציתו את הקרב המעניין ביותר, ואולי היחיד שעשוי להפיק תועלת כלשהי במערכת הקרבות המוזרה שאנו עדים לה – והוא הקרב על עצם הגדרתה של תרבות. באופן אירוני למדי רגב עשתה שימוש דווקא במילים "לחם ושעשועים" – מושג טעון המשמש לתיאור ביקורתי של תרבות פופולרית כגורם המנוון את העם ובכך משתף פעולה, באופן עקיף, עם המנגנונים המדכאים אותו. לא פלא, אם כך, שהאמירה הזו הקפיצה רבים במחנה האמנים החופשיים; רובם ככללם דוגלים בתפיסה המודרניסטית הרואה באמנות משהו שתפקידו לזעזע ולערער.
"זה עניין של תפיסה. לא רק של תפקיד התרבות, אלא גם של תפקיד העם. והתפיסה הזאת רעה לכולנו", אמרה ח"כ מרב מיכאלי בסרטון שהעלתה לעמוד הפייסבוק שלה. "איזו התנשאות איומה זאת, לחשוב שאם יספקו לנו שעשועים אפשר יהיה להעביר אותנו מלחמות ולהעביד אותנו בפרך והכל יהיה אחלה". באותו הקשר כתב השחקן תומר שרון: "האישה שמדברת על לחם ושעשועים היא זו שהמחנה שלה אחראי על הקושי להשיג את הלחם. לא משעשע".
[interaction id="558aa4d69903ebaf4935e431"]
ניב הדס, מבקר הטלוויזיה של "גלריה", מוסיף: "תפקיד האמנות הוא לא לשמש כסרט תדמית, אלא לעורר השראה, מחשבה ודיון, גם כשאמצעי המבע, נקודת המבט או הנרטיב אינם קלים לעיכול. מחזה על חייו של מחבל או סרט על יגאל עמיר צריכים להישפט על פי איכותם ולא על פי המתרס הפוליטי שהם משרתים. 'ליברה' של דון דלילו, שמספר על ההתנקשות בנשיא קנדי דרך עיניו של הרוצח לי הארווי אוסוולד, לא ישלח אנשים להתנקש בנשיא, בדיוק כמו ש'הנפילה' שמאניש את הצורר אדולף היטלר לא מטיף לדיקטטורה ולרצח מיליונים. מי שחושש שיסודותיו יתערערו בעקבות יצירה כלשהי כנראה יודע שהם אינם מוצקים דיים". השחקן דרור קרן מצטרף לדברים: "חשוב שלמדינה יהיה ברור שתרבות היא קודם כל מראה לחברה, היא תעודת הזהות שלה. מי שיש לו בעיה עם התרבות, מחפש איך לקצץ בה ומציב לה תנאים וסייגים, יש לו כנראה בעיה עם מה שמשתקף לו מהמראה".
טובול, מנגד, תופס את הצד הפוסט מודרניסטי בוויכוח ומציע לחשוב מחדש על הצורך בהבחנות מסוג זה. "ההבחנה בין תרבות גבוהה לנמוכה או בין 'אמנות' ל'בידור' היא הבחנה מיושנת ולא רלוונטית, שנועדה להשאיר את המצב הקיים על כנו ולהשאיר את האליטה השלטת במקורות הכוח. הרי גם אופרה היא שעשוע, גם אופרה היא בידור ופולקלור ועדיין בעיני 'מונופול התרבות' היא נחשבת לאמנות גבוהה שראויה לתקצוב מהמדינה הרבה יותר מהתזמורת האנדלוסית למשל. זה נובע מתוך תפיסה אירופוצנטרית – ע"ע 'לילה לבן אירופה' – שעשו לה קופי פייסט מהמאה ה־18".
"אני אוהב שעשועים ואני חובב בידור", מודה צ'יקי ארד. "אני מניח שאני העורך היחיד של כתב עת לשירה ששר באירוויזיון, אולי יש עוד מישהו כזה באסטוניה. 'מעין' הושפע מאוד מהתרבות הפופולרית לא פחות מאשר משירה. הכריכה האחורית של הגיליון הראשון שלנו הייתה אי.טי עם איבר מין נימול, עבודה של האמן פרדי כסלו. אבל אם פעם אמרו שחשוב שלצד התרבות הגבוהה תהיה תרבות נמוכה, וזה היה מרענן, היום איבדו את זה והחליטו למחוק את התרבות הגבוהה או הביקורתית או זו של המיעוטים".
"גם אופרה היא שעשוע". אופיר טובול
אחרית דבר
כשלושה שבועות לפני הבחירות, כשרגב עדיין קיוותה להיות שרת השיכון ויאיר היה הגרבוז הנכון של הרגע, יצא לי לבלות עמה יום בדרכים. כמה שעות מספיקות כדי להבין מהן התכונות שהביאו אותה עד הלום, מעבר לעממיות ולגסות המיוחסות לה באופן שגור. רגב עונה על הדרישה השכיחה ביותר במודעות הדרושים שהוליד הקפיטליזם המאוחר: היא ביצועיסטית שלא רואה אף אחד ממטר. היא אמנם מודה שלא היה לה עניין בתיק התרבות מלכתחילה, אבל מנגד טוענת שבכוונתה "להזיז הרים" כי מדובר בשיעור שעליה ללמוד. האג'נדה השמרנית, שבאה לידי ביטוי בברברת על צנזורה וקריטריונים חדשים, מכוונת בעיקר לאוזניהם של חברי מרכז הליכוד. בסופו של יום מדובר בשרה שעושה קודם כל למען העשייה עצמה, ויודעת שתיבחן לפי גודל התקציבים שתצליח לקושש מהאוצר. במובן הזה, ועד שיוכח אחרת, גילה אלמגור יכולה לשמור את הדרמה לבמה.
אך יש מי שנהנה לחזות בשרה ובאמנים הנאבקים בבוץ. בזמן שהתקשורת הרבתה לעסוק, לשם שינוי, בתפקיד התרבות, ושמאי גליק בילה עוד לילה בחדרו בניסיון לאתר את ה"ערבי הבכיר" הבא – ראש הממשלה עבד על עסקה שתפרגן לטייקונים תמלוגים גבוהים מהגז ששייך לכולנו, ובכנסת עבר לו בשקט חוק שמאפשר הזנת אסירים בכפייה שמבטל את האפשרות לשבות רעב. נתניהו ידוע כמי שבאופן סדרתי יודע להתחבא מאחורי דמויות פרובוקטיביות המסיטות ממנו את האש. כמו בבחירות, הוא יתגלה כמרוויח העיקרי מהשיח המפלג בין המרכז לפריפריה, בין הערבים ליהודים, בין מזרחים לאשכנזים. במלחמת התרבות רגב אולי נחשבת לגנרלית האימתנית, אך בפועל היא בסך הכל חיילת ממושמעת.
ויקטוריה חנה מנסה להבין איך להתמודד עם ההייפ סביבה
אף שהופיעה מול הדלאי לאמה ועמדה על במות ברחבי העולם, במשך שנים סירבה ויקטוריה חנה להקליט את המוזיקה שלה. הקליפ הראשון שהוציאה הפך אותה לתופעה ויראלית וזרק אותה למים לא מוכרים. עכשיו היא מנסה להבין איך להתמודד עם הרעש ומדוע כולם מתעקשים להפוך אותה לסיפור סינדרלה
ויקטוריה חנה מותשת. עוד בטרם נפגשנו היא מספרת לי בטלפון מה עובר עליה בימים אלה, אחרי המפץ הגדול האישי שעברה: "בת הרב המגמגמת שכובשת את הרשת. זאת שגדלה בירושלים באיזה מקום סגור ודלוח ועכשיו פרצה. עיתונים מתעסקים בכל מיני דימויים זולים, אתה מבין? עושים ממני איזה סיפור סינדרלה. אני יודעת שאנשים אוהבים את זה, אוהבים את הדרמה. אבל זה מתיש אותי". ואפשר להבין. מאז שהקליפ לשירה "אלף בית (הושע נא)", בבימויו של אסף קורמן ובכיכובה, עלה לרשת בתחילת החודש, היא הפכה לסנסציה ויראלית משל הייתה חתול על רומבה ולא יוצרת מוערכת שפועלת כבר 15 שנה.
ואכן, מהפגישה איתה הופך ברור שויקטוריה חנה לא רגילה לכל הרעש התקשורתי סביבה. יתרה מכך, היא לא רגילה לעיסוק האובססיבי בהיסטוריה שלה – שאכן מרתקת – אך לדעתה באה על חשבון ההתייחסות ליצירה שלה, שהיא העיקר. באותה שיחת טלפון היא ביקשה שהפעם יתאפשר לה לדבר גם על המוזיקה.
כמי שסובלת מבעיית גמגום מגיל צעיר, ויקטוריה חנה נאלצה לחשוב רבות על כושר ביטוי ועל שפה, על צלילים ועל הברות, על דיקציה ועל מנגינה. ואם נחזור שוב לסיפור הסינדרלה שדיברה עליו, אז כן – הקללה שלה הפכה לברכה – לאמנות; היא שרה, עושה ראפ, עושה קולות ומחוברת מאוד לטקסטים מן המקורות. היא כבר הופיעה מול הדלאי לאמה ואלתרה לצד בובי מקפרין, זכתה בפרסים והופיעה ברחבי הגלובוס. לא רק בניו יורק, בפריז ובלונדון, אלא גם במקומות פחות ברורים מאליהם כמו מונגוליה, הודו, דרום אמריקה ואוקראינה. ועם זאת, עד הופעת הקליפ המדובר, הייתה ויקטוריה חנה מוכרת בארץ בעיקר לשוחרי אמנות וליודעי ח"ן.
בפגישה עמה היא מספרת לי על חוויה שקרתה לה כמה ימים קודם לכן, כזו שמגלמת את כל הסיפור: "בין כל האתרים האלה שמתעסקים בוויראליות, 'החור', 'הצינור', לא זוכרת איך קוראים להם, יש אחד בשם 'חורים ברשת'. המקימים שלו ערכו כנס בנושא ויראליות והזמינו אותי להופיע". כשהגיעה לכנס, לא ממש מצאה את עצמה: "כולם שם דיברו על ויראליות, הציגו מצגות, זה היה בשבילי כמו סינית".
מה גם שאמרת לי שפייסבוק ואינטרנט באופן כללי הם עניינים חדשים עבורך.
"נכון. הזמינו אותי על תקן 'זאת עם הקליפ הוויראלי', לשיר את 'אלף בית'. זה היה באולם כזה סטרילי עם כיסאות פלסטיק ורמקולים וזמזום טורדני שבקע מגופי התאורה. חשבתי לעצמי שוואלה, בא לי לעשות משהו קצת אחר. אז אמרתי לקהל, בלי מיקרופון, שאותי מעניין לחקור צלילים בחלל. אני בדרך כלל אוהבת לשיר ביערות, בטבע, במדבר, לשיר אקפלות במקומות שבהם הקול שלי רוצה להיות. אבל בחלל הזה הקול שלי לא רוצה להיות. לכן דווקא פה אני הולכת לשיר לכם שיר ערש שסבתא שלי הייתה שרה לי. בלי הגברה".
אבל הם רצו את "אלף בית".
"כן, ביצעתי אותו אחר כך, אבל הרגשתי שלא נכון לפתוח איתו. ביצוע שיר הערש נועד לחדור מבעד למיסוך. הרגשתי באולם הזה ניכור ופלסטיות, רציתי להביא את הקהל למקום אחר. יש משהו בשירה הנקייה הזאת שהיא כמו קריאה להיזכר במשהו מזוקק".
את הרעיון לקליפ המדובר, שבו היא מגלמת גם מורה וגם תלמידה, ויקטוריה חנה נושאת בראשה כבר זמן רב. "אבי רב וממקימירשת תלמודי התורה הספרדיים בישראל, ואימא שלי הייתה מורה לכיתות א' ו־ב'. אז אתה יכול להבין מאיפה אני באה", היא אומרת. נוסף על כך, בשנים האחרונות היא החלה ללמד שיעורי קול, שפה ועבודה ווקאלית. "לא ראיתי בעצמי מורה", היא מודה, "אבל גיליתי שכשאני מלמדת, אני בעצמי חוקרת ומגלה המון על השפה".
כשאת מדקלמת את האותיות בקליפ, את מצביעה סימולטנית על חלקים שונים בגוף.
"לפי 'ספר יצירה', שזה ספר קבלה עתיק, כל איבר בגוף מיוחס לאות ספציפית. הרוב לא יבינו את זה כי הספר די אזוטרי. רוב הדתיים לא מכירים אותו בכלל".
ויקטוריה חנה. צילום: אריק פוטרמן
בת המקום
קשה לפענח את ויקטוריה חנה, טיפוס מסתורי שמגלם בתוכו ניגודים שונים. היא אמנם מציגה יחס שמרני ביחס לפורנו הרך שהתרגלנו לקבל מתרבות הפופ החילונית, אך המוזיקה שלה חתרנית מעצם כך שהיא מביאה לידי ביטוי פנים שונות של החברה הישראלית־יהודית, בשילוב אלמנטים של אדם אוניברסלי, כזה שלא שייך לשום מקום ושלא צריך להבין אף שפה. כנראה שהיא גם וגם וגם.
אם תשאלו אותה, היא רואה בעצמה אמנית פרפורמנס שמקומה הוא קודם כל על הבמה, ורק אחר כך על מסך המחשב או באוזניות שלכם. בהתאם, במשך שנים לא ראתה הצדקה להקליט חומרים או להוציא אלבום. תהליך ההקלטה נתפס בעיניה כצמצום וכאריזה של החוויה והחיות של מה שהיא עושה. “תמיד הרגשתי שמשהו ילך לי לאיבוד", היא אומרת. גם את להיט הרשת שלה היא מבצעת בהופעותכבר שנים, ורק עכשיו הוא זכה לגרסה מוקלטת. אחד הגורמים העיקריים שהובילו אותה להקליט לבסוף הוא העובדה שמאז שהפכה אם לשלושה ילדים קטנים (היא נשואה לגיא בירן, המנהל האמנותי של הזירה הבינתחומית), יש לה פחות זמן להביא את הקול החי שלה למקומות שונים ברחבי העולם. לאור כך, הוכשרה הקרקע לעבודה על אלבום בהפקתו של תמיר מוסקט, שויקטוריה חנה מכירה כבר שנים רבות. האלבום, שנמצא בשלבי סיום, יורכב מתפילות וממזמורים מדיטטיביים “ששולחים את הקולות למקומות רחוקים מאוד", ומשירים קצביים עם אלמנטים שבטיים. “אלו סגנונות שונים, אבל שניהם נמצאים בי. מה שמקשר ביניהם הוא שכולם לקוחים מטקסטים עבריים עתיקים".
אופיר טובול הוא מנהלה האישי של ויקטוריה חנה ומי שמייצג אותה. הוא מוכר בעיקר כמקים האתר קפה גיברלטר, כדי.ג'יי וכמי שמתבטא רבות בנושא אפליה עדתית.
איך נוצר הקשר ביניכם?
“בשנה שעברה בחר אופיר שיר שלי למיקסטייפ ‘בת המקום' שהופיע באתר שלו. תמיד הסתכלתי עליו מרחוק וקראתי דברים שלו והיה בו משהו שהערכתי מאוד. לפני כחודשיים באתי להתייעץ איתו בעניין משפטי. נכנסתי אליו למשרד וסיפרתי לו שאני מקליטה אלבום והולכת לעשות קליפ ושאני צריכה מישהו שיעזור לי בפן המעשי, הארגוני. הוא ביקש לשמוע את החומרים ואמר לי שהוא בעצמו רוצה לעשות את זה".
הוא לא מנהל אמנים נוספים כרגע ככל הידוע לי, ומהיכרות עמו אני מניח שהוא רואה שליחות בחשיפת היצירה שלך לקהל הרחב.
"הוא מחובר מאוד למוזיקה. מה שכן, אין לי כל קשר לשאר הדברים שהוא מייצג, לכל מה שפוליטי וחברתי. אף שאנשים נוטים לחשוב שאני מתעסקת במזרחיות. ממש לא. אני לא נגד הדברים האלה, אני פשוט לא באה משם".
השימוש שלך בשפה שם דגש גדול מאוד על פונטיות, על דיקציה ועל הצלילים של המילים ועם זאת – מדובר בעברית ולעתים קרובות אף בעברית שלקוחה מן המקורות. איך זה עובד על קהלים בחו"ל?
"כשאתה מופיע מול קהל שלא מבין את השפה, אתה עדיין רוצה לתקשר איתו איכשהו. אז הדבר היחיד שאתה יכול לגייס זה אותו עצמו, כלומר לנסות לדמיין איך הדברים נשמעים באוזניו ולכוון לשם. כשאני ניגשת לקהל מונגולי ויודעת שאין מצב שהוא יבין על מה אני מדברת, כל שנותר לי הוא להשתמש בצלילים. אבל לצלילים יש כוח".
!["החונטה השלטת הזו עבשה". רון כחלילי](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2014/10/ron-kachlili-P-500x750.jpg ""החונטה השלטת הזו עבשה". רון כחלילי")
!["גם אופרה היא שעשוע". אופיר טובול](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2014/09/ophir-tubul-p1-500x281.jpg ""גם אופרה היא שעשוע". אופיר טובול")
