רגע לפני שנגמר הקיץ ומתחילה שנה אקדמית חדשה, ד"ר אסנת צוקרמן רכטר, חוקרת אמנות ואוצרות עכשווית, יועצת אקדמית ומנהלת שותפה של תכנית יונה פישר לאוצרות עכשווית ומוזיאולוגיה בבית לאמנות ישראלית, ובעיקר תל אביבית ללא פשרות, משתפת בחוויית העיר שלה ומקווה שהשנה החדשה תתחיל כסדרה לאחר שהחטופים כבר יחזרו הביתה והכיכרות והרחובות יפסיקו להיות עצובים. איימן, סיסטר.

>> העיר שלנו: 7 המלצות של תל אביבים לחיים הטובים בתל אביב

1. הטיילת (בין מרכז פרס לשלום ונמל יפו)

מאז תקופת הקורונה, ועוד יותר בתקופת הממ"ד הנוכחית, הכמיהה למרחבים פתוחים מתחזקת אצלי. המקטע הזה של הטיילת פחות עמוס בבתי קפה, האוויר בו קריר יותר, האוכלוסייה מגוונת יותר ושומעים בליל של שפות – עברית, ערבית, רוסית, אמהרית, צרפתית, אנגלית – לרגע אפשר לחוש ולא רק לדמיין איך יכולנו להיראות אילו.

2. קריית שלום

השכונה שלי. בתים נמוכים ועצי לימון בכל חצר.דרום העיר, משני צדי קיבוץ גלויות, החפור והמאובק, הוא האזור המועדף עלי. אני מקווה שהעירייה תשכיל לא להרוס את המרקם המיוחד שלו וכן לעזור לכל פושטי היד שמתרבים בו מיום ליום.

3. רחוב עזה

במקטע שבין רחוב חבר הלאומים לרבנו ירוחם, שם נמצא מתחם המכללה האקדמית תל אביב-יפו שבה פועל בית לאמנות ישראלית, ביתי המקצועי שאני גאה להיות חלק מהצוות הקטן והמופלא שלו, והוא אתר של סף, ממש כשם שמעידים שמות הרחובות שמקיפים אותו. לצד שני מוסדות חינוך נוספים שפועלים בו, סטודיו אנקורי ובית ספר ערבי-עברי, ישנם בו אזורים שהפיתוח העירוני עוד לא נגע בהם. באחת מפינות מגרש המכללה, במבנה פחוני, מסתתר משק חי פרטי. בדרך לכיתה אפשר להריח ולפעמים גם לראות סוסים, עיזים, תוכים (לא דררות) ותרנגולים.

4. MYKI

החנות עם הבגדים הכי יפים בעיר ועם רחבת כניסה מקסימה שכולה צמחים.יהודה הלוי 85

5. בית פנורמה

אחד הבניינים המסקרנים בעיר. הכי שונה מקניון, ויש בו המון מהכל, כולל המחסנים של גלריה גבעון, בית ספר לציור, מסעדת שיפודים בוכרית עממית עם מרק דושפרה טוב וחנות המפעל של הדליקטסן שהיא הפינוק של ימי שישי.דרך בן צבי 84

מקום לא אהוב בעיר

כיכר המדינה.בלי קשר להיותה סמל סטטוס של יוקרה, הכיכר שהיתה כל כך אהובה עלי בעבר שינתה את פניה. בצעירותי ולאורך השנים גרתי במספר דירות שכורות באזור הזה. הכיכר העגולה הפתוחה עם הדשא רחב הידיים במרכז שימשה אותי ורבים אחרים להליכות, לטיולים עם הכלב, למשחק עם הילדים. חציתי אותה לכל הכיוונים אינספור פעמים. הפקעתה של הכיכר הפתוחה היפה בעיר לצורך בנייה מסיבית של מגדלים היא חטא של ממש בעיניי.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון, סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הסרטים של אודריוס סטוניס, הבמאי הליטאי שהיה אורח דוקאביב 2024. סרטיו והמפגש עמו בסינמטק תל אביב חושפים אתהאנושיות במלוא עדינותה ויופיה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הציורים החדשים של שרון פוליאקין, בת הזוג שלי, והספר החדש של עידן צבעוני – בשבח הלבנטיניות.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לעמותת הללשמסייעת ליוצאי ויוצאות החברה החרדיתלהשלים פערים ולהשתלב בחברה הכללית.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לד"ר אורית שטיין רייזנר, מנהלת בית החולים השיקומי רעות, שהיתה סטודנטית בתכנית האוצרות והמוזיאולוגיה שלנו ושבימים כתיקונם היה לה גם זמן לחשוב על אמנות ורפואה, ויחד איתה לכל מי שעוסק בשיקום פיזי ונפשי.

מה יהיה?
זו לא השאלה הנכונה. עדיף לשאול – מה עלינו לעשות?

• העיר שלי
• אוצרות
• נמל יפו
• דליקטסן
• המכללה האקדמית תל אביב יפו
• קריית שלום

לכאורה, זה סיפור על אוצר. חבורת אמריקאים עשירים מחליטים להשקיע הרבה מאוד זמן וכסף בחיפוש אחר מה, שעל פי האגדות, אמור להיות אוצר בסדר גודל חסר תקדים. אבל אחרי 200 פרקים, 11 עונות, שני ספינאופים (וכל כך הרבה שידורים חוזרים שלפעמים שנדמה שאי אפשר לזפזף לאזורי ערוץ ההיסטוריה בממיר מבלי לדרוך על אחד בטעות), כבר ברור לגמרי שיש כאן משהו אחר. כי "אוצר האי המקולל" (וזאת הפעם האחרונה שתשמעו את השם המזעזע הזה. התוכנית, כמו האי, מכונה "אוק איילנד") היא תוכנית על מחפשי האוצרות הכי גרועים אי פעם. עברו כבר 11 עונות, וכמות הפריטים ששווים משהו שנמצאו על האי עדיין עומדת כמעט על אפס. מלבד צלב מתכת בן בערך 500 שנה וכמה חלקיקי זהב מיקרוסקופים, לא מצאו שם שום דבר שיכול אפילו להיחשב כבעל ערך. במשך פרקים שלמים לא קורה שם כלום. עזבו פרקים – יש עונות שלמות שמה שקרה בהן הוא שלא מצאו דברים.

מה שכן יש כאן זה אובססיה. זה סיפור על חלום ילדות ועל אנשים שפשוט לא יודעים להגיד די לחלום הזה. על היכולת להחזיק את התקווה בחיים. זו מלחמת עולם בין הפנטזיה למציאות, בין שביב של סיכוי לכשלון כמעט מובטח. הבעיה היחידה עם האובססיה הזו – היא מדבקת. ולא רק על המסך, חרא על החיים שלי, אלא גם אצל הצופים בבית. כי ברגע שאתה מבין את רמת הניתוק, ברגע שאתה קולט שמדובר באנשים שאיבדו קשר עם כדור הארץ, זה הופך להיות ממכר. כמו תאונה שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים. זאת תוכנית טלוויזיה מזעזעת. זה מסמך פסיכולוגי אדיר.

אולי כדאי שנסביר על מדובר. אוק איילנד הוא אי קטן, קצת יותר מחצי קמ"ר (לשם השוואה, זה בערך הגודל של שכונת צהלה), ששוכן לחופי נובה סקוטיה במזרח קנדה שהדבר היחיד שאפשר למצוא עליו זה עצי אלון ורסיסים של תקווה מנופצת. על פי המיתולוגיה המקומית, לפני מאתיים שנה, שני בחורים צעירים מנובה סקוטיה הפליגו לאי בסירה קטנה. כשהם הגיעו הם גילו קרחת יער שהיה נראה שמישהו חפר בה. לפי האגדה, הם מצאו אוצר קטן וסימנים שמתחת יש עוד אוצר גדול יותר. אז הם עשו מה שאבא של הרשל'ה היה עושה – לקחו את הכסף מהאוצר הקטן והשקיעו את כולו בחיפוש אחרי האוצר הגדול. בהתחשב בעובדה שעדיין מחפשים את האוצר, ברור איך זה הלך.

אבל שמועות על אוצרות לא נשארות מתחת לרדאר. מאז ועד היום, כמעט בכל רגע נתון, יש על האי חיפושים. חפירות. עשרות, אם לא מאות אנשים שחשבו שהם יהיו אלו שימצאו את האוצר, השקיעו את כל כספם, עד שהוא נגמר והם חזרו הביתה עם הזנב מקופל בין הרגליים (אפילו טדי רוזוולט, לפני שנכנס לפוליטיקה ונהיה לימים נשיא ארצות הברית, בילה בצעירותו כמה חודשים מאכזבים על האי). הכשלונות, שחלקם הסתיים במוות, בנו מיתולוגיה שלמה סביב האי, כולל קללה הקובעת ששבעה אנשים יצטרכו למות בחיפושים לפני שהאוצר ימצא. אבל גם זה לא באמת חשוב. כי מה שחשוב שכל האמונות, הקללות והסיפורים האלו הסתובבו הרבה זמן באזור נובה סקוטיה. אבל באמצע שנות השישים של המאה הקודמת, הם קיבלו חיים משלהם, כש"רידר'ס דייגסט", אחד המגזינים החשובים של ארצות הברית באותה התקופה, פרסם מאמר ארוך ובו הסיפור על האי הקטן והאוצרות שמחפשים בו כבר יותר מ-100 שנה. מליוני אנשים קראו את הסיפור, שניים מהם לקחו אותו ממש אישית.

ריק ומרטי

ריק ומרטי לאגינה הם שני אחים שגדלו בעיירה קטנה במדינת מישיגן בארצות הברית. כשפורסם המאמר, ב-1965, ריק היה בן 13 ומרטי בן 10. שניהם קראו את הסיפור והתאהבו ברעיון. אוק איילנד הפך לאובססיה שלהם. 40 שנה אחר כך, מרטי, שהקים עסקים מצליחים בתחום האנרגיה וההון העצמי שלו מוערך היום ביותר מ-100 מליון דולר, החליט להפוך את החלום למציאות, ובשנת 2006 הם רכשו שליטה בחברה שמחזיקה בבעלות על האי וברשיון לחיפוש האוצר.

ב-15 השנים האחרונות שפכו האחרים לגינה עשרות מליוני דולרים בחיפושים ברחבי האי. כל ציוד הנדסי אפשרי, כל טכנולוגיית סריקה, כל מומחה מטעם עצמו. הכל קורה שם. חוץ מלמצוא אוצר, כמובן. בחורף הקור של נובה סקוטיה לא מאפשר שום עבודות על האי. עונה של "אוק איילנד" הולכת ככה: בתחילת כל קיץ, מתכנסים האחים והשותפים שלהם, בונים תוכנית "שלא יכולה להיכשל" לחודשים הקרובים, ואז נכשלים בה באופן חרוץ, רק כדי לחזור בשנה שאחר כך, עם אותו ביטחון עצמי מופרז. ומה שהכי מדהים – עבור מי שיושב בבית חווית הצפיה מצליחה לשחזר את אותו הלופ בדיוק.

רוב הפרקים של אוק איילנד הם אוסף של קטעים שכבר ראינו. או קטעים ממש דומים לכאלו שכבר ראינו. הדבר היחיד שמשתנה, ועשוי ממש טוב, זה הפרומו לפרק הבא. אם הייתם רואים רק את הפרומואים האלו הייתם חושבים שמדובר בסדרה הטובה העולם. אין לי מושג מי עורך אותם אבל הוא גאון. מאלו שיודעים לקחת את האירוע הכי משעמם בהיסטוריה, להוציא ממנו, 5 שוטים ומשפט אחד שלא קשורים לכלום, ולשלב אותם עם קריינות שמשכנעת אותך שבפרק הבא הכל הולך להשתנות. מה שכמובן לא הולך לקרות. לעולם.

"אוק איילנד" היא הדבר הכי לא סביר על המסך שלנו. טלוויזיה לרוב עוסקת בהצלחות. ברגעי שיא. בעשייה חיובית. אוק איילנד היא תוכנית על כישלון. על תהליך שלא הולך לשום מקום. על אנשים עם חור בנשמה, שכמה שהם לא מנסים למלא אותו, כמה כסף שהם לא שופכים, כמה מאמץ שהם לא משקיעים, החור עדיין שם. בעולם שבו מנסים לספר לנו ש"כישלון הוא לא אופציה", מסתבר שכישלון הוא לא רק אופציה, הוא גם תוכן לא רע לטלוויזיה.

נ.ב. מדריך מקוצר לתולדות האוצר

אינספור תאוריות עלו לגבי האי והאוצר לאורך השנים: שספינה צרפתית שעלתה על שרטון והמלחים שלה החליטו להחביא את המטען היקר שהיה עליה על האי. ששודדי ים השתמשו באוק איילנד כמקום מסתור לאחסן את השלל שלהם. שהאי היה מקום מקלט של פליטים ספרדים שברחו מהמושבות בדרום אמריקה. ויש גם את התאוריה שקשורה אלינו, וחביבה מאוד על המחפשים – שלשם הגיעו אבירים טמפלרים שברחו מאירופה עם חיסול המסדר.

הטמפלרים היו מסדר נוצרי שהוקם בירושלים אחרי הכיבוש הצלבני שלקח על עצמו את ההגנה על המקומות הקדושים. מהר מאוד הוא הפך לאחד הארגונים החשובים, החזקים והעשירים בעולם. אחרי שהצלבנים גורשו על ידי צלח א-דין, הטמפלרים חזרו לאירופה וב-15 השנים הבאות המשיכו לצבור כוח עד שפיליפ, מלך צרפת הורה לחסל אותם. ב-13 לאפריל 1307 נעצרו ונרצחו רוב חברי המסדר בכל רחבי אירופה (במה שנחשב לבסיס האמונה של יום שישי ה-13 כיום מבשר רעות).

התאוריה של אוק איילנד טוענת שחלק מהטמפלרים הצליחו להמלט מגזר דין המוות וברחו, ביחד עם אוצרות המסדר, לעולם החדש. האם אנחנו זוכרים שמדובר 180 שנה לפני קולומבוס? בהחלט. אבל לכו תעצרו מחפשי אוצרות מלחלום בגדול. על פי התאוריה הטמפלרים הביאו החביאו על אוק איילנד את האוצרות הכי חשובים שלהם. לא זהב וכסף אלא חפצים דתיים שהם לקחו איתם כשעזבו את ירושלים – הגביע הקדוש של ישו ואוצרות בית המקדש. כן, כמו ב"שודדי התיבה האבודה".

• המסך
• אוצרות
• היסטוריה
• ערוץ ההיסטוריה

• Facebook
• Twitter
• Email

המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון תמיד נחשב לאחד המוסדות פורצי הדרך והייחודיים בנוף המקומי. גלית אילת, שהקימה את המרכז ב־2001, הייתה בין החלוצות שהעזה לצאת מבועת האמנות התל אביבית ולהקים מוסד אמנותי רציני וחתרני בפריפריה. לפני שלוש שנים העתיק המרכז את מקומו ללב שכונת ג'סי כהן, מהשכונות היותר מורכבות בחולון, ומאז הוא מכוון יותר לפרויקטים ארוכי טווח ופחות לתערוכות קלאסיות. המרחק מתל אביב והחופש ממכבש הלחצים של הפקת תוצרים סופיים, הם טוענים, מאפשרים להם לשקוע בעבודה תהליכית, לפעמים בדרך של ניסוי וטעייה – התנהלות זרה למוסדות האמנות התל אביביים, שמחויבים לארגון תוכנייה מסודרת.

אחד הפרויקטים שיחנכו היום (26.4) באירוע חגיגי במרכז, הוא המכון לנוכחות ציבורית המנוהל על ידי אודי אדלמן, שמשמש שש שנים כאוצר וכמנהל המחקר במרכז, ויעל מסר, ששבה לפני שנתיים משהות ארוכה באמסטרדם, שם הייתה פעילה בפרויקטים אוצרותיים שונים. השניים נפגשו בפורום אוצרים צעירים שהתגבש בשנים האחרונות. "חלקנו מרגישים בדידות מסוימת בעשייה האוצרותית, אז התחלנו להיפגש ולדבר", מספר אדלמן. המכון לנוכחות ציבורית הוא פלטפורמה מחקרית ולימודית שעוסקת באמנות ובפעולות המתקיימות במרחב הציבורי, תחום שאין לו הגדרה ברורה ושמעולם לא זכה לתשומת לב בשיח המקומי.

“פעולה במרחב הציבורי היא בין היתר תת סוגה של אמנות מושגית, בדרך כלל בלי קהל. הרבה פעמים זו פעולה גרנדיוזית כמו לחפור מנהרה בין ישראל לאלסקה או לשלוח קרן לייזר שמייצרת פסל חללי שעף בחלל לנצח״, מסביר אדלמן. “קשה להגדיר מה זה מרחב ציבורי. גם האינטרנט יכול להיות סוג של מרחב״, מוסיפה מסר, “באמסטרדם עבדתי בקרן שעוסקת באמנות במרחב הציבורי, ואמרתי לעצמי שהשיח הזה לא קיים פה. לא תמצאי בארץ ספר על הנושא. גם אם לא נסכים על ההגדרות, אין בכלל התעסקות בזה״.

למה בעצם מעולם לא התעסקו בזה כאן?

מסר: "אולי כי לא היה את השיח הנכון או כי לא ידעו איך להציג את זה".

אדלמן: "לפעמים ידעו איך להציג את זה – תמונה ומשפט על הקיר. לנו זה לא מספיק. אנחנו רוצים לדעת יותר. לא מעט אמנים פועלים במרחב הציבורי, אבל זה לא סיסטמטי. בשנות ה־70 היו אמנים שזו הייתה הפרקטיקה שלהם. פיסול במרחב הציבורי, למשל, כמעט אין היום, הוא הופרט לטובת מוצרים סיניים מועתקים. חלק ממנו גם נזנח על ידי האמנים המרכזיים".

פעילות המכון תכלול בין היתר קבוצות חשיבה ומחקר, הקרנות והרצאות, וגולת הכותרת תהיה הקמת ארכיון לאיסוף, שימור ותיעוד יצירות ופעולות במרחב הציבורי. "אנחנו בקשר עם האמנים כדי לאסוף את החומרים. יש שם חומרים מדהימים שחבל שילכו לאיבוד. הם במצב שהם זרוקים במגירות ולא יישרדו עוד הרבה שנים", אומר אדלמן. את פעילות המכון תלווה סדרת גיליונות של כתב העת הוותיק "מארב" שהיה רדום זמן מה. שלושת הגיליונות הבאים יעסקו בשאלה מהו למעשה מרחב ציבורי. הפרויקט של אדלמן ומסר יושק בתערוכה של האמנית התורכייה נילבר גורס. "היא עשתה פעולה שמאוד מעניינת אותנו בתקווה שגם אחרים יעשו אותה", מסבירה מסר. "היא חקרה אזור נידח בתורכיה וגילתה שם איים שבהם הייתה קליטה טלפונית שפתאום נוצר סביבם מרחב ציבורי. חשבנו שזה יכול להיות ספתח לדברים שמעניינים אותנו".

השקת פעילות המכון לנוכחות ציבורית והגיליון החדש של "מארב"
המרכז לאמנות דיגיטלית, האמוראים 4 חולון, שלישי 26.4, 15:00

• ג'סי כהן
• יעל מסר
• פריפריה
• אוצרות
• חולון
• אודי אדלמן
• מה נפתח
• מארב
• אמנות
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

לפני שנתיים וחצי נערכו חילופי אוצרות במרכז לאמנות עכשווית (CCA) שהתנהלו בשקט יחסי. מעיין שלף, מי שמשכה הרבה תשומת לב לאורך השנים, פינתה את מקומה לחן תמיר, שעד אז לא הייתה מוכרת כל כך לקהל הישראלי. נראה שמאז נכנסה תמיר לתפקיד, בגלריה מוצגות בעיקר תערוכות יחיד מושקעות של אמנים צעירים. בשבילם מדובר בהזדמנות נדירה לקבל תמיכה ליצירת עבודה חדשה ושאפתנית. תמיר (35) נולדה בתל אביב ובגיל 8 עקרה משפחתה לטורונטו. בבגרותה חזרה כמה פעמים לארץ – כשהתגייסה לצבא וכשהשתתפה בחילופי סטודנטים במסגרת התואר הראשון באמנות ובאנתרופולוגיה. את התואר השני למדה במכללת בארד בניו יורק, שמפעילה את אחת מתוכניות האוצרות המובילות בעולם. במשך שבע שנים פעלה בניו יורק כאוצרת עצמאית, בין השאר בפלאקס פקטורי – מעין קומונה של אמנים. לאמנות הישראלית התוודעה כשהחלה לעבוד בארגון ארטיס, שמוכר לכל אמן ישראלי שזקוק לסיוע בהצגת תערוכות בחו"ל. הפגישה איתה מתקיימת ערב חזרתה מיריד ארמורי שואו בניו יורק, שאליו הוזמנה כדי להשתתף בפאנל בנושא האמנות במזרח התיכון, שהשנה קיבלה פוקוס מכובד ביריד. לאחרונה נבחרה תמיר לאחת מ־15 האוצרים המבטיחים של המגזין האמריקאי “Art Slant". היא אוצרת צנועה, שקדנית ומסורה, מעט נחבאת אל הכלים, אולי בגלל אמונתה שמי שצריך להיות במרכז הבמה הוא האמן ולא האוצר.

עשית חיל בעולם האמנות בניו יורק הרבה שנים, למה חזרת לארץ?

"חזרתי בעיקר בגלל ה־CCA. מאוד רציתי את התפקיד הזה. הרגשתי שאני יכולה להפוך לגשר תרבותי בין ישראל והעולם. האמנות והעשייה הישראלית מסקרנת אותי מאוד. יש לי הרבה מה ללמוד ממנה וגם הרבה מה לומר עליה. טוב לי כאן יותר משהיה לי בניו יורק. ישראל הרבה פחות מאופקת, יותר משוחררת וקהילתית".

איך אפשר להיות חלק מעשייה אמנותית במדינה שהתקציב שלה לאמנות ולתרבות הוא אחוז אחד בלבד? המצב מתסכל, האמנים פה מיואשים.

"יש לי תיאבון גדול לאמנות ולתרבות. מה שכן תסכל אותי כשהגעתי לכאן היה חוסר המקצועיות שנובע מחוסר התמיכה. אבל מוסדות האמנות מתקיימים על אף הקשיים. הם מצליחים בגלל אנשים מסוימים שיש להם המון תשוקה, שהקריבו הרבה עבור החזון שלהם – גלית אילת במרכז לאמנות דיגיטלית, סרג'יו אדלשטיין ב־CCA".

פעלת בכמה מרכזי אמנות בעולם. איך את חווה את האמנות הישראלית? יש כאן מאפיינים מסוימים שאת יכולה להצביע עליהם?

"ישראל היא אי. אין לנו מגע עם השכנים שלנו. אנחנו די מנותקים בתור חברה – לא מוצאים את מקומנו, לא באירופה ולא בארצות הברית, על אף שאנחנו מנסים. זה דוחף אמנים רבים לנסוע לחו"ל. אתה יכול לחיות כל החיים בניו יורק ושתהיה לך קריירה בינלאומית. אפשר כמובן לעשות את זה גם בארץ, אבל בתור אמן מצליח, בכמה מוסדות פה אתה יכול להציג? אז הייתה לך תערוכה במוזיאון תל אביב ותערוכה במוזיאון ישראל. לאן אפשר להתקדם? חוץ מזה, האמנות הישראלית מעניינת מאוד, יש כאן הרבה על מה להגיב, יש התעסקות רבה בזהות. בקנדה האמנות די משעממת, וזה פרדוקס, כי יש שם הרבה תמיכה באמנות. בארצות הברית יש פחות תמיכה ציבורית בתרבות אבל יש שם שוק ענק ולכן האמנות מאוד מסחרית".

האוצרות הפכה בעשור האחרון לפופולרית מאוד, אבל גם לשטחית מאוד. העבודה של אוצרים רבים מסתכמת בליקוט עבודות ובהפקת אירועים.

"נכון, ואני לא רוצה להיות אוצרת כזאת. האוצרות שלי מגיעה מהאמנים, אני מגיבה להם. ברגע שאני מתחילה לעבוד עם אמן על תערוכה אנחנו 'נשואים'. אני לא שואפת לחבר רעיון ואז ליצור לו אילוסטרציה דרך יצירות אמנות".

את חושבת שיש צורך בלימודי אוצרות? הרי המורים שמלמדים במסלולים האלו בעצמם לא למדו אוצרות.

"בהחלט כן. בבארד למדתי דברים שלא ידעתי שאני לא יודעת. כמובן שיש אוצרים מצליחים שלא למדו אוצרות, הרי המקצוע הזה לא היה קיים עד לפני 20 שנה".

בידוד אקוסטי

בחודשים האחרונים פעלה תמיר בשיתוף קבוצת אוצרים, ובהם יהושע סימון ולאה אביר, בנושא החרם התרבותי על ישראל, שבשנים האחרונות מסלים ומאיים להפוך את המדינה למנודה ולמבודדת. חרם הוא כלי אפקטיבי ועוצמתי בכל העולם, אבל החרם על ישראל ייחודי כיוון שהוא לא מופנה פנימה, אלא החוצה. הוא מפעיל לחץ אלים על אמנים בינלאומיים שלא לשתף פעולה עם מוסדות ועם גופים ישראליים. בינואר האחרון קיימו תמיר וחבריה את הכנס "דלות החרם" שבו הציגו את תמונת המצב כפי שחווים אותה חוקרים, אמנים ואוצרים שפועלים בחו"ל, או כאלו שמנסים לארגן תערוכות משותפות לישראלים ולערבים. דוברי הכנס תיארו את המצב האבסורדי שבמסגרתו הם יוצרים – כשהם בחו"ל הם צריכים לפעול לפי תקנות החרם ובישראל הם נתקלים בבריונות ובסתימת פיות בכל הנוגע לעשייה שלהם.

הכנס שלכם היה סטירה מצלצלת לכל מי שחשב שהאמנות הישראלית זוכה להצלחה גדולה בעולם.

"אמנים ישראליים כן מצליחים מאוד בחו"ל, בלי קשר לחרם. העבודה שלנו (בארטיס, שבו תמיר עדיין פעילה, מ"ר) היא לעזור להם לעשות את זה. החרם הוא לא נגד אמנות ישראלית, אלא נגד הממשל הישראלי. זה חרם מתוחכם, כי הוא מכיר בהבדלים בין מימון ממשרד החוץ למימון ממשרד התרבות. ממשרד החוץ אתה לא 'רשאי' לקבל כסף, כי המטרה שלו היא ליחצן את ישראל. החרם תופס יותר ויותר תאוצה והרבה אמנים לא מוזמנים לתערוכות בעולם, לא בהכרח בגלל שהם ישראליים, אלא בגלל המימון של משרד החוץ. במקומות מסוימים לא רוצים להציג אמנים ישראליים כדי לא להעליב קהל מסוים. זה לא מוצדק, אבל זו המציאות".

לדעתי הבעיה בכנס הייתה שאף אחד מהדוברים לא הביע דעה או הציע פתרון ממשי.

"לא באנו לשם כדי לנקוט עמדה, אלא כדי לפתוח את הנושא. מדובר בשאלה כמעט קיומית שאני מתמודדת איתה, כי אני מרגישה סתירה: אני רוצה לראות כאן תרבות ולהביא לפה אמנים בינלאומיים, ומצד שני, אני רואה בחרם מאבק בלתי אלים במציאות פוליטית שמאוד קשה לי איתה. המדינה הזו הופכת להיות יותר ויותר עוינת כלפי חופש הביטוי והדמוקרטיה, והאמת שזה מדאיג אותי הרבה יותר מהחרם".

המרכז לאמנות עכשווית, צדוק הכהן 2

• אוצרת
• אוצרות
• אג'נדה
• cca
• ארטיס
• מעיין שלף
• חן תמיר
• ראיון
• תערוכה
• המרכז לאמנות עכשווית
• אמנות
• תרבות